Ketubot 56a — el Talmud en español

ומכח קושיא זו מבארת הגמרא את מחלוקתם של רב ורבי נתן אם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה באופן אחר:

אלא תרוייהו

בין רב ובין רבי נתן -

אזלי בתר אומדנא!

ובכך הוא שנחלקו:

מאן דאמר: הלכה

כרבי אלעזר בן עזריה -

שפיר

, שהרי הולכים אחר אומדנא! ו

מאן דאמר אין הלכה

כרבי אלעזר בן עזריה -

הכא נמי אומדן דעתא הוא

בהיפוך -

משום איקרובי דעתא

[קירוב דעת]

הוא

שכתב לה,

והא איקרבא ליה דעתא

אף שלא כנסה.

יתיב רב חנינא

ו

קרא

קמיה דרבי ינאי, וקאמר: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!

אמר ליה

רבי ינאי לרבי חנינא:

פוק קרי קראך לברא

[לך ואמור את דבריך בחוץ]! כי

אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!

אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו

[הוא רב]:

הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!

וכן

אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!

ורב נחמן דידיה

שלא משמו של שמואל

אמר: אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!

ונהרדעי משמיה דרב נחמן אמרי: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, ואע"ג דלט

[קילל]

רב נחמן ואמר: כל דיינא דדאין כרבי אלעזר בן עזריה הכי והכי תיהוי

[כל דיין הדן כרבי אלעזר בן עזריה כך וכך יהא לו],

אפילו הכי, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!

ומוסיפה הגמרא:

ו

נמנו וגמרו בני הישיבה:

הלכה למעשה

כרבי אלעזר בן עזריה!

בעי רבין: נכנסה לחופה ולא נבעלה, מהו

האם יש לה תוספת לפי רבי אלעזר בן עזריה [שהלכה כמותו] הסובר שלאלמנה מן האירוסין אין לה תוספת כיון שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה?

ומבארת הגמרא את הספק:

חיבת חופה

היא ש

קונה

את התוספת, כלומר: האם כתב לה את התוספת על דעת חיבת חופה?

או

שמא אין די בחיבת חופה, אלא

חיבת ביאה

היא ש

קונה

את התוספת, שלא כתב לה אלא על מנת שיבוא עליה?

תא שמע

מהא

דתני רב יוסף

בדברי רבי אלעזר בן עזריה:

שלא כתב לה

את התוספת -

אלא על "חיבת לילה הראשון

"

\-

אי אמרת בשלמא חיבת חופה

היא ש

קונה

את התוספת,

היינו דאמר: "לילה הראשון

", שאין חופה אלא בלילה הראשון.

אלא אי אמרת "חיבת ביאה

" היא ש

קונה

, וכי

ביאה בלילה הראשון

הוא ד

איתא

, ו

מכאן ואילך

שוב

ליתא

[וכי בועל אדם רק בלילה הראשונה ואינו בועל עוד לאחריה]!?

ודוחה הגמרא ומוכיחה להיפך:

ואלא מאי?

הכוונה היא ל

חופה!?

האם

חופה

רק

בלילה איתא

, ואילו

ביממא ליתא

[וכי חופה עושים בלילה ולא ביום]!? ולמה קתני: חיבת "לילה"!?

ותמהה הגמרא על ההוכחה:

ולטעמיך

, שאתה רוצה להוכיח מדקדוק זה שהכוונה לביאה, תיקשי לך נמי: וכי

ביאה

רק

בלילה איתא

, ואילו

ביממא ליתא!?

והרי אף שאסור לשמש מטתו ביום,

הא אמר רבא: אם היה בבית אפל

-

מותר

לשמש אפילו ביום, ואם כן משכחת לה ביאה ביום!

ומיישבת הגמרא את ההוכחה:

הא לא קשיא!

הא דקתני "חיבת לילה" על ביאה ניחא שפיר, כי

אורח ארעא

[דרך ארץ]

קא משמע לן דביאה בלילה

.

אלא

אי אמרת שהכוונה ל

חופה

אז באמת

קשיא

למה קתני "לילה"!?

ואם כן מוכח מן הברייתא שהכוונה לביאה ולא לחופה.

ודוחה הגמרא:

חופה נמי לא קשיא

הא דקתני שחופה היא ב"לילה", ד

כיון דסתם חופה לביאה קיימא

[סתם חופה לביאה היא עומדת],

אורח ארעא קא משמע לן ד

ביאה

בלילה

. שהיות והביאה היא בלילה, נקט התנא בלשונו שהחופה היא בלילה כדי להשמיענו דרך אגב שביאה בלילה היא.

בעי רב אשי: נכנסה לחופה, ופירסה נידה

,, ופירש ממנה, ומת הבעל,

מהו

, האם יש לה תוספת לדעת רבי אלעזר בן עזריה?

ומבארת הגמרא את הספק:

אם תימצי לומר

:

חיבת חופה קונה

את התוספת -

האם

חופה דחזיא לביאה

[הראויה לביאה] היא שמחייבתו בתוספת,

אבל חופה דלא חזיא לביאה לא

קונה ואין לה תוספת -

או דלמא לא שנא?

ומסקינן:

תיקו

.

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר: רצה כותב לבתולה

שטר של מאתים, והיא כותבת התקבלתי ממך מנה; לאלמנה מנה, והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז:

ומקשינן על מה ששנינו: והיא "כותבת" התקבלתי ממך מנה:

ו

כי אטו

סבר רבי יהודה: ד

מי שפרע מקצת חובו, אין הלווה יכול לטעון החזר לי שטרי ואכתוב לך שטר חדש על החוב הנותר, אלא

כותבין שובר

, ואף על גב שיצטרך הלווה לשמור שוברו מן העכברים, שאם לא כן יוציא עליו המלוה את השטר שכתוב בו כל החוב שהיה ומקצתו נפרע.

והתנן: מי שפרע מקצת חובו

:

רבי יהודה אומר: יחליף

הלוה למלוה את השטר לשטר אחר על הסכום שנותר, ויקרע את השטר הקודם, ואין המלוה יכול לומר לו "הא לך שובר", כי נמצא הלוה צריך לשמור את שוברו מן העכברים.

רבי יוסי אומר

: אם רצה המלוה

יכתוב לו

ללוה

שובר

שפרע מקצת חובו, ואין יכול הלוה לכפות את המלוה ליתן לו שטר אחר, שנמצא המלוה מפסיד את שעבודו שמזמן הראשון!

הרי שלדעת רבי יהודה אין כותבין שובר, ודלא כמשנתנו משמו!?

אמר

תירץ

רבי ירמיה: כששוברתה מתוכה

, כלומר: בתוך השטר עצמו קודם חתימת העדים תכתוב האשה: התקבלתי, ושוב לא שייך הטעם שלא יצטרך לשמור שוברו מן העכברים.

אביי אמר

תירץ:

אפילו תימא בשאין שוברתה מתוכה, בשלמא התם

הרי

ודאי פרעיה

[אכן פרע הלוה למלוה את מקצת חובו], וחיישינן:

דלמא מירכס תברתא

[שמא יאבד השובר ללוה]

ומפיק ליה

המלוה

לשטרא והדר גבי זימנא אחרינא

, [ויוציא המלוה את השטר ויגבה פעם שנית].

אבל

הכא

במשנתנו וכי

ודאי יהב לה

[וכי אכן נתן לה תשלום כל שהוא]!?

והרי

מילתא בעלמא היא דאמרה ליה

[דברים בעלמא אמרה לו אשתו]!

ולכן

אי נטריה

-

נטריה

[אם ישמור את השובר מה טוב], ו

אי לא נטריה

-

איהו הוא דאפסיד אנפשיה

, [ואם לא ישמור, הוא הפסיד לנפשו שלא שמר].

ומבארת הגמרא:

בשלמא אביי לא אמר

לתרץ

כרבי ירמיה

, משום ד

לא קתני

במשנתנו:

"שוברתה מתוכה

"!

אלא רבי ירמיה מאי טעמא לא אמר

לתרץ

כאביי!?

ומשנינן: רבי ירמיה סובר: אפילו "שוברתה מתוכה" אין לעשות למאן דאמר "אין כותבין שובר" כי

גזירה שובר דהכא

שהוא בתוך הכתובה,

אטו שובר דעלמא

שאינו בתוך השטר!

עוד מקשה הגמרא על משנתנו:

טעמא דכתבה ליה

האשה "התקבלתי",

אבל

אם אמרה האשה כן

על פה

שהוא תנאי בעלמא -

לא

מהני, ומשום דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל!

ו

אמאי!?

והרי תנאי ב

דבר שבממון הוא, ושמעינן ליה לר

בי

יהודה

עצמו

דאמר

: ב

דבר שבממון תנאו קיים!?

דתניא

:

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות

[מזונות והלבשה]

ועונה

שחייב הבעל לאשתו -

הרי זו מקודשת ותנאו בטל

והוא חייב לה את כל אלו, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל -

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר

: אותו תנאי שהתנה

בדבר שבממון

דהיינו "שאין ליך עלי שאר וכסות"

תנאו קיים!

ואם כן, אף על פה שאינו אלא תנאי היה צריך להועיל, כי דבר שבממון הוא ותנאו קיים לפי רבי יהודה עצמו!?

ומשנינן:

קסבר רבי יהודה

: עיקר חיוב

כתובה

מ

דרבנן

הוא,

וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה

, שהמתנה עליו אף על פי שדבר שבממון הוא, הרי תנאו בטל.

ומקשינן עלה:

הרי פירות

שהבעל אוכל בנכסי אשתו שתקנה

דרבנן

היא,

ולא עבדו להו רבנן חיזוק

שיהא תנאו בטל אם התנה למחול זכות אכילתו!?

דתנן

:

הכותב לאשתו, כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן הרי זה אינו אוכל פירות בחייה.

רבי יהודה אומר: לעולם

אפילו כתב לה: דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן - הרי

הוא

הבעל

אוכל פירי פירות, עד שיכתוב לה: "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירות פירותיהן עד עולם

" -