Ketubot 51a — el Talmud en español

אמר לו אביי:

סוף סוף, כל העומד לגזוז

-

כגזוז דמי!

ועדיין הרי זו גביה ממטלטלין!

אמר לו רב יוסף: בתמרים

דצריכא לדיקלא

[שצריכים עדיין את הדקל, שאינם גמורים לגמרי]

קאמינא,

שהם אינם נחשבים כעומדים ליגזז.

ההוא יתום ויתומה,

אח ואחות, שנכסיהם היו מופקדים ביד אפוטרופוס,

דאתו לקמיה דרבא.

אמר להו רבא: העלו ליתום

מזונות יתירים,

בשביל

שתיזון ה

יתומה

עמו.

אמרי ליה רבנן לרבא, והא מר הוא דאמר

שגובין

ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין למזוני, בין לכתובה, ובין לפרנסה!

והיאך אתה אומר עתה שתגבה היתומה מזונות ממטלטלין המופקדים בידי האפוטרופוס?

אמר להו: אילו רצה

היתום

שפחה לשמשו, מי לא יהבינן ליה,

האם לא היינו נותנים לו זאת מכסף הירושה?

כל שכן הכא

-

דאיכא תרתי,

שהיתום מרויח על ידי נתינת מזונות אחותו שני דברים, גם שהיא תשמש אותו, וגם, שאחותו ניזונת!

תנו רבנן: אחד נכסים שיש להן אחריות,

דהיינו, מקרקעין,

ואחד נכסים שאין להן אחריות

-

מוציאין

מן היתומים

למזון אשה ולבנות, דברי רבי.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: נכסים שיש להן אחריות

-

מוציאין

מהם

ל

צרכי ה

בנות,

דהיינו, למזונות ונדונייה,

מן הבנים.

ו

כן אם אין שם אלא בנות, והיו שם גדולות וקטנות, והחזיקו הגדולות בנכסים, מוציאין

לבנות

הקטנות

מן הבנות

הגדולות, וחולקין את הירושה בשוה.

ו

הוא הדין אם יש שם רק בנים, גדולים וקטנים, מוציאין

לבנים

הקטנים

מן הבנים

הגדולים, וחולקין את הירושה בשוה.

ו

כן מוציאין

לבנים מן הבנות ב

מקום שיש

נכסים מרובין.

אבל לא

מוציאין

לבנים מן הבנות ב

מקום שיש רק

נכסים מועטין,

שאין בהם כדי לזון את הבנים והבנות עד שיבגרו, שאז הדין הוא שהבנות יזונו, והבנים ישאלו על הפתחים.

ואילו

נכסים שאין להן אחריות

-

מוציאין לבנים

הקטנים

מן הבנים

הגדולים, וכדלעיל.

ו

כן

לבנות ה

קטנות

מן הבנות

הגדולות.

ו

מוציאין

לבנים מן הבנות.

אבל לא

מוציאין כלל

ל

צרכי ה

בנות מן הבנים

בנכסים שאין להם אחריות.

אף על גב דקיימא לן

בכל מקום ש

הלכה כרבי מחבירו

[כשהוא נחלק על תנא חבירו],

הכא

-

הלכה כרבי שמעון בן אלעזר,

שאין מוציאין מנכסים שאין בהם אחריות לצרכי האשה והבנות.

דאמר רבא, הלכתא

: גובין

ממקרקעי

-

ולא ממטלטלי, בין ל

ענין

כתובה, בין למזוני, בין לפרנסה

[לנדונייה].

מתניתין:

אם

לא כתב לה

לאשתו

כתובה,

אם נשאה

בתולה

-

גובה מאתים. ו

אם נשאה

אלמנה

גובה

מנה, מפני שהוא תנאי בית דין

ליתן כך לבתולה ולאלמנה.

כתב לה שדה שוה מנה תחת

ה

מאתים זוז

שחייב ליתן לה בכתובתה,

ולא כתב לה: כל נכסים דאית לי

-

אחראין לכתובתיך, חייב

להיות כל הנכסים אחראין לכתובתה, ואינו יכול לומר לה: אין לך אלא השדה הכתובה בשטר כתובתך, מפני

שהוא תנאי בית דין

שנכסיו משתעבדין לכתובה.

אם

לא כתב לה: אם תשתבאי, אפרקינך, ואותבינך לי לאינתו

[אם ישבו אותך, אפדך, ואחזירך לי לאשה],

ו

כן

בכהנת,

אם לא כתב לה: אם תשתבאי אפרקינך ו

אהדרינך למדינתך

[שאינו יכול להחזירה לו לאשה, מפני שאשת כהן שנאנסה - אסורה לבעלה] -

חייב

לפדותן, מפני

שהוא תנאי בית דין.

נשבית

אשתו -

חייב לפדותה.

ואם אמר

לאחר שנשבית:

הרי גיטה וכתובתה,

כלומר, הריני מגרשה, ותגבה את כתובתה

ותפדה

בה

את עצמה

-

אינו רשאי

לעשות כן, מפני שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית.

לקתה

[חלתה] -

חייב

הבעל

לרפאותה,

מפני שהרפואה - כמזונות.

ואם

אמר: הרי גיטה וכתובתה,

ו

תרפא את עצמה

-

רשאי

לעשות כך , שהרי אין אדם חייב במזונות גרושתו!

גמרא:

משנתינו

מני? רבי מאיר היא, דאמר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה

-

הרי זו בעילת זנות!

שכך הוא תנאי בית דין, לתת דווקא לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה!

דאי רבי יהודה, האמר

: אם

רצה

הבעל, ונתרצתה אף היא,

כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת

לו בשובר:

התקבלתי ממך מנה,

אף על פי שבאמת לא קיבלה.

ו

כן יכול לכתוב

לאלמנה

בכתובתה חיוב של

מנה, והיא כותבת

לו

התקבלתי ממך חמשים זוז.

אבל רבי מאיר סובר, שאינה יכולה למחול על חלק מחיוב הכתובה בעודה תחתיו.

וסלקא אדעתין השתא, שהתנא של משנתינו, שאומר שאם לא כתב לה - גובה מאתיים, היינו אף אם מחלה. אם כן, על כרחך שמשנתינו - רבי מאיר היא.

אימא סיפא: כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז, ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך

-

חייב, שהוא תנאי בית דין.

וסלקא אדעתין השתא, שנשתעבדו הנכסים בכל דין שעבוד, כאילו כתובין בשטר. ואם ימכור מנכסיו, תטרוף מהלקוחות.

אם כן,

אתאן

הסיפא דווקא

ל

שיטת

רבי

יהודה

,

דאמר

ששטר שלא נכתבה בו

אחריות

-

טעות סופר הוא!

שטעה הסופר ולא כתבה, ולא מדעת המלוה נעשה דבר זה, ולכן אף שאין כתובה אחריות, הרי הוא טורף ממשועבדים!

דאי רבי מאיר, האמר: אחריות לאו טעות סופר הוא,

ואם לא נכתבה אחריות בשטר, אינו גובה ממשועבדים!