Ketubot 48b — el Talmud en español

מתניתין:

לעולם היא ברשות האב, עד שתכנס לרשות הבעל

לנשואין.

דהיינו, שתכנס לחופה לשם נשואין.

וכל עוד שלא נכנסה לרשות הבעל, הרי שאם היא מאורסת לכהן - אינה אוכלת בתרומה, וכן זכאי בה האב ככל זכות אב בבתו.

מסר האב

את בתו

לשלוחי

הבעל

שבאו לקחתה לצורך נשואין -

הרי היא

נחשבת כבר

ברשות הבעל.

הלך האב

ובתו

עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל

-

הרי

ש

היא

עדיין

ברשות האב.

מסרה האב לשלוחיו שיביאוה לבעלה, ופגשו שלוחי האב את שלוחי הבעל בדרך, ו

מסרו שלוחי האב

את הבת

לשלוחי הבעל

-

הרי היא ברשות הבעל.

גמרא:

מאי האי דקתני

"לעולם

היא ברשות האב"?

ומבארינן:

לאפוקי מ

דברי

משנה ראשונה

להלן [נז ב] .

דתנן

התם: אם תבעה הבעל להכין עצמה לנשואין, ו

הגיע

סוף ה

זמן

שנותנין לה להכין עצמה, דהיינו שנים עשר חודש שנותנין לבתולה, או שלשים לבתולה להכין עצמה -

ולא נישאו

עדייין, וכגון שעכב החתן, או שהיה אונס שלו,

אוכלות משלו, ו

בנות ישראל המאורסות לכהן

אוכלות בתרומה.

קא משמע לן

התנא של משנתינו בזה ששנה:

"לעולם

היא ברשות האב", שאף בכהאי גוונא, עדיין היא ברשות האב .

שנינו במשנתינו:

מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל וכו'.

אמר רב: מסירתה

לשלוחי הבעל נחשבת כמסירה לחופה

לכל

עניין. דהיינו, ליורשה, וליטמא לה, ולמעשה ידיה, ולכל דבר איש באשה.

חוץ מ

לענין אכילת

תרומה.

שאם בעלה כהן, אינה אוכלת בתרומה - עד שתכנס לחופה.

והטעם, משום שרב סובר שהטעם שארוסה אינה אוכלת בתרומה - משום סימפון הוא. דהיינו, שחוששים שמא ימצא בה הבעל מום, ויהיו קידושיה קידושי טעות. והרי טעם זה שייך אף עתה, שנמסרה לשלוחי הבעל - עד שתכנס לחופה, שאז יבדקנה בעלה.

ורב אסי אמר: אף ל

ענין אכילת

תרומה

נחשבת המסירה לשלוחי הבעל - כמסירה לחופה.

והיינו משום שהוא סובר, שהטעם שארוסה אינה אוכלת בתרומה, משום שחוששין אנו שמא ימזגו לה כוס של תרומה בבית אביה, ותשקה מאותה כוס לאחיה ואחיותיה. ולכן, עתה, שנמסרה לשלוחי הבעל, שאין אחיה ואחיותיה אצלה - מותר לה לאכול בתרומה .

איתיביה רב הונא לרב אסי, ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי

ממשנתינו:

לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה,

והרי אמרנו שחידוש משנתינו הוא, שאף לענין תרומה הרי היא ברשות האב - עד שתכנס לחופה, אף שנמסרה כבר לשלוחי הבעל!

אמר להו רב

לרב הונא ולחייא בנו:

לאו אמינא לכו לא תיזלו בתר איפכא?

כלומר, האם לא אמרתי לכם שלא תשיבו בבית המדרש ממשנה הנהפכת לשני צדדים, שיוכל המתרץ לתרץ את משמעותה אחר דבריו?

הרי

יכול

רב אסי

לשנויי לכו,

שמה ששנינו במשנה: "עד שתכנס לחופה", היינו מסירה לשלוחי הבעל. ש

מסירתה

לשלוחי הבעל -

זו היא כניסתה לחופה.

ושמואל אמר: ל

עניין

ירושתה

הוא שמועילה מסירה לשלוחי הבעל. והיינו, שאם מתה בדרך, הבעל יורש את נדונייתה. ואף על גב שאמרינן לקמן שאין האיש יורש את אשתו ארוסה, מכל מקום כאן, כיון שכבר נמסרה לשלוחי הבעל, מחל האב על נדונייתה מחמת קירוב נישואין.

אבל לענין שאר דברים, אין מועילה מסירתה לשלוחי הבעל .

ריש לקיש אמר: ל

עניין

כתובתה

הוא שמועילה מסירתה.

והוינן בה: מה שאמר ריש לקיש שלענין

כתובתה

מועילה מסירתה -

מאי היא?

אם הכוונה היא

דאי מתה ירית לה

[שיורש את נדונייתה],

היינו

מה

ד

אמר

שמואל!

אמר רבינא

: "לכתובתה" שאמר ריש לקיש - הכוונה

לומר

שאם מת הבעל לאחר שנמסרה לשלוחיו, נחשבת הבת כאלמנה מן הנישואין, ו

כתובתה מ

אדם

אחר

שתינשא לו - שיעורה

מנה

כדין אלמנה, ולא מאתיים זוז כדין בתולה.

רבי יוחנן ורבי חנינא דאמרי תרוייהו

: מסירתה לשלוחי הבעל נחשבת כאילו נכנסה לרשותו

לכל

דבר, ו

אף ל

ענין

תרומה,

שאם הוא כהן, אוכלת כבר בתרומה.

מיתיבי

: אם

הלך האב

ובתו

עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב

ובתו

עם שלוחי הבעל, או שהיתה לה חצר בדרך, ונכנסה עמו,

עם בעלה,

ללין

שם כשאר לינות בעלמא, ולא לשם נישואין,

אף על פי שכתובתה,

דהיינו המטלטלין שיחד לה אביה לנדונייתה, נמצאים כבר

בבית בעלה,

אם

מתה

-

אביה יורשה,

ולא בעלה.

אבל אם

מסר האב

את בתו

לשלוחי הבעל, או שמסרו שלוחי האב

את הבת

לשלוחי הבעל, או שהיתה לו חצר בדרך, ונכנסה עמו

לשם

לשום נישואין,

אזי

אף על פי שכתובתה

עדיין

בבית אביה,

אם

מתה

-

בעלה יורשה.

במה דברים אמורים

-

ל

ענין

ירושתה. אבל ל

ענין

תרומה, אין אשה אוכלת בתרומה

-

עד שתכנס לחופה.

תיובתא דכולהו

אמוראים שנחלקו על שמואל, וסבירא להו שמסירתה לכל, ואף לתרומה!

ומסקינן:

תיובתא.

ותמהינן:

הא

ברייתא

גופא קשיא!

אמרת

ברישא דברייתא:

נכנסה עמו ללין.

משמע,

טעמא ד

נכנסה בדווקא

ללין

לינה כשאר לינות,

הא

אם נכנסה עמו

סתמא

אמרינן ש

לשם נישואין

נכנסו, וזו היא כניסתה לחופה, ואף על פי שלא נבעלה - הוי נשואין.

אימא סיפא: נכנסה עמו לשם נישואין.

משמע, דווקא אם נכנסה בדווקא לשם נשואין,

הא

אם נכנסה עמו

סתמא

הרי זו כניסה

ללין,

ולא לשם נשואין!

אמר רב אשי

: כל הברייתא -

סתמי סתמי קתני.

דהיינו, בין מה ששנינו ברישא של הברייתא: "נכנסה עמו ללין", ובין מה ששנינו בסיפא: "נכנסה עמו לשום נשואין", לא מדובר שפירשה שנכנסת עמו לשם לינה או לשם נשואין, אלא מדובר שנכנסה סתם.

והתנא מבאר, שאם נכנסו לחצר שלה,

סתם

כניסה לחצר

דידה

-

ללין

לינה רגילה היא, ולא לשם נשואין.

ואילו כשנכנסו לחצר שלו,

סתם

כניסה ל

חצר דידיה

-

ל

שם

נשואין

היא.

תנא: מסר האב

את בתו

לשלוחי הבעל

-

וזינתה

כשהיתה ברשותם,

הרי

דינה של

זו בחנק

כנשואה, ולא בסקילה כארוסה.

מנא הני מילי?

אמר רב אמי בר חמא,

ד

אמר קרא

גבי נערה מאורסה שזינתה:

"לזנות בית אביה".

ודורשים ממקרא זה:

פרט לשמסר האב

את בתו

לשלוחי הבעל,

וזינתה ברשותם, שאז אין דינה בסקילה כארוסה, אלא בחנק - כנשואה.

ומקשינן:

ואימא

שנדרוש מהפסוק:

פרט

לזינתה מ

שנכנסה לחופה

-

ו

עדיין

לא

נבעלה,

שאז דינה בחנק כנשואה [ומחדש לנו המקרא, שאף שהיא בתולה עדיין, מכל מקום, כיון שנכנסה כבר לחופה, דינה בחנק].

אבל אם רק נמסרה לשלוחי הבעל, שלא נכנסה עדיין לחופה, נאמר שעדיין דינה כארוסה, שעדיין היא נקראת "בית אביה"!?

אמר רבא: אמר לי אמי,

מיעוט בתולה שנכנסה ל

חופה

ולא נבעלה -

בהדיא כתיבא

בתורה.

שנאמר באותו ענין:

"כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש",

ודורשים:

נערה

דווקא בסקילה -

ולא בוגרת.

בתולה

דווקא -

ולא בעולה.

מאורשה

דווקא -

ולא נשואה.

ועתה,

מאי

הוא המיעוט של "מאורשה - ולא

נשואה"?

אילימא

שממעטין

נשואה ממש,

דהיינו, שנכנסה לחופה ונבעלה, ודאי שאי אפשר לומר כך, שהרי

היינו

המיעוט של

"בתולה

-

ולא בעולה",

שהרי נשואה ממש - בעולה היא!

אלא לאו,

צריך לומר שהמיעוט מדבר באשה

שנכנסה לחופה

-

ולא נבעלה!

ואם כן, על כרחך, שמהמקרא של "לזנות בית אביה" ממעטים נערה שנמסרה לשלוחי הבעל - וזינתה.

והוינן בה: ממה ששנינו במשנתינו "הרי היא ברשות הבעל", משמע שאף אם חזרה לבסוף לבית אביה, כבר יצאה מרשות האב.