Ketubot 2b — el Talmud en español

דלא מציא אמרה ליה "נסתחפה שדהו

". היות וזה הזמן הקבוע לה שאינה ראויה להנשא בו.

ולכן, לא חייבוהו חכמים בהגעת הזמן של שנים עשר חודש להעלות לה מזונות אם היא נדה אז, לפי שאין זה מאורע של "נסתחפה שדהו", התלוי במזלו של הבעל, אלא זו היא דרכה של האשה, וזהו מועד קביעותה להיות נדה.

כי תיבעי לך

אם מעלה לה מזונות בפירסה נדה, או לא - כאשר פירסה נדה

שלא בשעת ווסתה

.

והשאלה היא,

מאי?

מהו דינה של אשה שפירסה נדה שלא בשעת ווסתה לענין העלאת מזונות מהבעל?

וצדדי הספק הם:

כיון דלא בשעת ווסתה הויא

פריסת הנדה,

מציא אמרה ליה

, יכולה היא לומר לו

"נסתחפה שדהו

"! לפי שטוענת לו: אין המניע לפריסתי נדה שלא בזמן הווסת מחמת מזלי, אלא מזלך הוא שגרם לך שתפסיד, וצריך אתה להעלות לי מזונות.

או דלמא, כיון דאיכא נשי דקא משנייא

,, היות ויש נשים המשנות את את זמן

ווסתייהו

הרי כך הוא דרכה של אשה. ולכן, גם פריסת נדה שלא בשעת ווסתה,

כ

פריסת נדה ב

שעת ווסתה דמי

.

ואין מזלו גורם לכך, אלא כך הוא רגילות דרכה של אשה, לשנות ווסתה לפעמים, ולכן אינו חייב להעלות לה מזונות.

פשיט רב אחאי

לבעיה הזו מהמשנה לקמן [נז א], ששנינו בה:

הגיע זמן

של שנים עשרה חודש,

ולא נישאו

-

אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה

, אם נישאו לכהן.

ומדייק רב אחאי:

"לא נשאו

", שמשמעותו לא נשאו האנשים את הנשים, והיינו, שהיה העיכוב מצד האנשים -

לא קתני

במשנה זו.

אלא "לא נישאו

", שמשמעותו לא נישאו הנשים.

ויש לעיין:

היכי דמי

, מדוע לא נישאו הנשים?

אי דקא מעכבן אינהי

, שעיכבו הנשים את בעליהן מלישא אותן, מרצונן -

זה לא יתכן. כי -

אמאי אוכלות

אז

משלו?

ו

אמאי

אוכלות

אז

בתרומה

אם בעליהן כהן? והרי הן המעכבות, מרצונן, מלהינשא?

אלא, לאו

, בהכרח, שמדברת המשנה בכגון

דאיתניס כי האי גוונא

, שהיו אנוסות מלהנשא משום שפירסו נדה שלא בשעת ווסתן.

ו

בכל זאת

קתני

במשנה:

אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה

.

ובכך נפשטה הבעיה שפירסה נידה שלא בשעת וסתה, חייב ארוסה להעלות לה מזונות.

אמר רב אשי

: עדיין הבעיה קיימת.

כי

לעולם אימא לך

, יכול אני לומר שב

כל אונסא

שבא מצד האשה -

לא אכלה

מזונות מארוסה.

ו

כאן מדובר, בכגון

דקא מעכבי אינהו

, שהבעלים הם המעכבים את הנישואין, ולא הנשים.

ו

לכן,

בדין הוא

, היה מן הראוי

דאיבעי ליה למיתני "לא נשאו

", כיון שהבעלים הם המעכבים.

אלא,

ואיידי

משום

דתנא רישא בדידהי

, ששונה התנא ברישא את דיניה של האשה "נותנים לבתולה שנים עשר חודש, ולאלמנה שלשים יום" -

לכן,

תנא נמי סיפא

בלשון המדברת

בדידהי

, באשה. ולכן אמר התנא "לא נישאו" הנשים, על אף שהעיכוב הוא מהאנשים.

עיין דברי הקדמה לסוגיה הבאה בהערה

אמר רבא

: זה ששנינו לעיל בדברי רב יוסף "לפיכך חלה הוא או חלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות". והיינו, שבכל ענין של עיכוב מחמת אונס, אין זה נחשב לעיכוב, ולכן הוא פטור מלעלות לה מזונות אם התעכב לשאתה מחמת אונס, זה אמור רק לענין מזונות -

ו

אולם,

לענין גיטין

-

אינו כן!

והיינו, שלענין גירושי אשה בגט, אפילו עיכוב הנגרם מחמת אונס נחשב לעיכוב, כי אין "טענת אונס" בגט, וכפי שיבואר.

ומוכיחה הגמרא:

אלמא

, מוכח מכאן, ש

קסבר רבא: אין

"טענת

אונס" בגיטין!

והיינו, שהנותן גט לאשה בתנאי, על מנת שיחולו הגירושין אם הוא לא יחזור לביתו עד זמן מסויים, ואירע אונס שעיכב אותו מלחזור לביתו לפני הזמן שקבע, אין אנו אומרים שעכוב מלבוא מחמת אונס אינו עכוב, ולא התקיים התנאי "אם לא אבוא".

אלא, נחשב הדבר שהתקיים תנאו "אם לא אבוא", שהרי הוא אכן לא חזר עד לתאריך שקבע, וחלו הגירושין.

ולא מועילה טענת האונס לומר שנחשב הדבר כאילו לא התקיים התנאי "אם לא באתי", ולבטל את הגט, ולמנוע את חלות הגירושין.

והוינן בה:

מנא ליה לרבא הא

, החילוק הזה, בין עיכוב באונס בגירושין שנחשב לעיכוב, לבין עיכוב באונס בנישואין, שאינו נחשב לעיכוב?

אילימא מהא דתנן

במסכת גיטין [עו ב]: הנותן גט לאשה ואומר לה:

הרי זה גיטיך

בתנאי,

אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש

.

ומת

הבעל

בתוך שנים עשר חדש

-

אינו גט

.

כי סובר התנא של המשנה הזאת, שכונת המגרש בלשון הזאת היא לומר, שיחולו הגירושין כעבור שנים עשר חודש [אם לא יבוא].

וכיון שהוא מת תוך פרק הזמן הזה, נמצאה שהיא התאלמנה לפני שהתגרשה.

ולכן אם אין לבעל המת בנים, היא זקוקה להתייבם לאחיו, ואינה מותרת לשוק כדין גרושה.

ומדייקת הגמרא מדברי המשנה הללו:

מת

תוך שנים עשר חודש -

הוא דאינו גט

, לפי שהתאלמנה לפני שיחולו הגירושין. ומת אינו יכול לגרש, שהרי אין המתים מגרשים, ואין גירושין לאחר מיתה.

הא

אם

חלה

הבעל, ומחמת אונס המחלה הוא לא היה יכול לחזור -

הרי זה גט!

כי אם גם אונס של מחלה אינו נחשב לעיכוב, ואין זה נקרא קיום התנאי "אם לא באתי" [כי "יש טענת אונס בגיטין"], ואם לא יחזור תוך שנים עשר חודש בגלל מחלה לא יחולו הגירושין, הרי היה לו לתנא לשנות "אם חלה הבעל ולכן לא בא תוך שנים עשר חודש, אינו גט", והייתי יודע בקל וחומר, שאם הוא לא בא מחמת שמת בדרך, שלא יחולו הגירושין, כי אין לך אונס גדול מאונס של מיתה.

ומתוך שנקט התנא דוקא "מת" - מוכח מדבריו, שרק מחמת שהתאלמנה לא יחולו הגירושין לאחר מותו, כי אין גירושין אחר מיתה. אבל אם הוא חלה, עיכובו באונס נחשב לעיכוב, ואין טענת אונס מועילה בגט למנוע את חלות הגירושין.

ודוחה הגמרא את הראייה מכאן לדברי רבא:

ודלמא

, לעולם,

אימא לך

, שאם

חלה

הבעל ולכן לא היה יכול לחזור,

נמי אינו גט

, כי עיכוב באונס אינו נחשב עיכוב גם בגט, כמו בנישואין, ולא התקיים התנאי "אם לא באתי".

ואל תדייק את הדיוק שדייקת מהמשנה ההיא, שדוקא אם מת הבעל, לפי שמת לפני חלות הגירושין, לכן לא הוי גט, הא אם התעכב מחמת אונס ולכן לא חזר, הוי גט.

אלא סובר התנא, שגם אם היה הבעל בחיים ולא היה יכול לבוא מחמת אונס, גם אז לא היו חלים הגירושין. כי עיכוב מלחזור מחמת אונס, אינו נקרא עיכוב.

ומה שדייקת, אם כן, למה נקט התנא "מת" דוקא, ולא נקט "חלה"?

היות

והיא גופא

, זה עצמו

קא משמע לן

התנא במשנה ההיא -

דאין גט לאחר מיתה!

ואפילו אם לא עשה הבעל תנאי, אלא נתן לה גט ואמר שתהא חלות הגירושין אחר מיתה, ושלא תהא זקוקה ליבם - אין זה גט, והרי היא זקוקה ליבם, היות ואין גט לאחר מיתה.

ותמהה הגמרא על הדחייה:

הרי זה ש

אין גט לאחר מיתה

-

הא תנא ליה

כבר ב

רישא

של המשנה הזאת, ולא יתכן לומר כדבריך, שאת זה גופא, שאין גט לאחר מיתה, בא התנא לומר.

דתנן ברישא [עב ב, שם]: "שכיב מרע" הנוטה למות שאמר לאשתו:

הרי זה גיטיך אם מתי

, לכשאמות.

או שהיה חולה, ואמר לה:

הרי זה גיטיך

כשאפסיק

מחולי זה

, ומת. וכיון שמת בחוליו, נמצא שלא גירשה בחייו, אלא רק במותו, שאז פסק חוליו.

או שאמר בלי תנאי:

הרי זה גיטיך לאחר מיתה

-

לא אמר כלום!

וטעמו של דבר, כי אין גט לאחר מיתה.

וכיון שאת הדין הזה, שאין גט אחר מיתה, כבר שנה התנא ברישא, הרי בהכרח שבסיפא אין הוא בא להשמיענו דין זה.

ואם כן, חוזר הדיוק של רבא, מכך שנקט התנא בסיפא, ב"הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת", שנקט התנא אם "מת" אין זה גט, ולא נקט התנא שאפילו אם "חלה" ולא בא מחמת החולי אין זה גט -

לפי שבא התנא להשמיענו את הדין שאין אונס בגיטין.

ולכן, גם עיכוב מלבוא חזרה מחמת אונס גם הוא נחשב לעיכוב, והתקיים התנאי "אם לא באתי", על אף ש"אי הביאה" הוא מחמת אונס.

ובדוקא נקט התנא שאם מת אין זה גט, כי אין המתים מגרשים.

אך עדיין שואלת הגמרא, שאין להוכיח מהמשנה כרבא.

כי

דלמא

כונת התנא בסיפא, שנקט "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת", ולא נקט "חלה" - אינה להשמיענו את הדין שאמר רבא "אין אונס בגיטין".

אלא כוונתו

לאפוקי מד"רבותינו

" [ולהלן תבאר הגמרא מי הם אותם "רבותינו"], הסוברים שחלים הגירושין בגט שכזה, היות ולדעתם, אין כוונת המגרש בגט הזה לומר שיחולו הגירושין בעוד שנים עשר חודש, אם לא יבוא עד אז, אלא שיחולו כבר מעכשיו, אם לא יבוא בתוך שנים עשר חודש.

ולדעתם אין זה גט אחר מיתה, ולכן חלו גירושיו מעת שנתן את הגט, אם מת ולא בא.

דתניא: ורבותינו

-

התירוה להנשא

בגט הזה לשוק, גם אם מת ללא בנים ויש לו אח, בלי שתהא צריכה חליצה ממנו. וכאמור, שלדבריהם, כאשר מתקיים התנאי, שאינו בא לאחר שנים עשר חודש, הרי היא מגורשת משעת נתינת הגט, ונמצא שאין זה גט אחר מיתה.

ואמרינן: מאן

מי הם

"רבותינו

"?

ו

אמר רב יהודה אמר שמואל: בי דינא ד"שרו משחא

".

בית דינו של רבי יהודה הנשיא, נכדו של רבי, שהתירו את הגזירה שגזרו חכמים לאסור את השמן של עובדי כוכבים [במסכת עבודה זרה, לז ב].

שהם,

סברי לה כרבי יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו

.

והיינו, כיון שנכתב בשטר זמן הכתיבה של השטר, הרי זה הוכחה שכוונת כותב השטר היא שתהיה חלות השטר בתאריך שנכתב בו, ובלבד שיתקיים התנאי.

כי אם כוונתו שתהיה חלות השטר רק בעוד שנים עשר חודש, היה לו לציין רק את התאריך של עוד שנים עשר חודש, שאז תהיה חלות השטר, ולמה לו לציין את תאריך כתיבת השטר.

וכיון שאפשר לומר שהחידוש בסיפא של המשנה הוא להוציא מדבריהם של "רבותינו", שוב אין ראיה לדיוקו של רבא.

כי יתכן שסובר התנא הזה ש"יש אונס בגיטין".

וזה שלא נקט התנא אונס של "חלה" והייתי יודע בכל שכן אונס של "מת", הוא משום שלא רצה התנא להשמיענו את דין אונס בגיטין, אלא להשמיענו אחרת מרבותינו, ולומר, שהזמן הכתוב בשטר אינו מורה על כך שרצונו לגרשה מעכשיו, באם לא יחזור בעוד שנים עשר חודש, אלא כונתו היא לגרשה רק בעוד שנים עשר חודש.

ולכן, השמיע התנא דוקא שאם מת לפני שנים עשר חודש לא יחולו הגירושין היות ואין המתים מגרשים.

אבל אם לא יבוא מחמת מחלה, יש טענת אונס בגיטין, ולא יחולו הגירושין, כיון שעיכוב מחמת אונס אינו עיכוב ולא התקיים התנאי "אם לא באתי".

ואם היה משמיע התנא רק את דין אונס של "חלה", שיש אונס בגיטין, לא היינו יודעים ממנו שזמן חלות הגירושין הוא מזמן כתיבת הגט.

וקיבלה הגמרא את הדחייה הזאת, שאין מהמשנה ההיא ראיה לדברי רבא שאין אונס בגיטין.

ואלא מסיפא

, מהמשכה של אותה משנה מוכיח רבא את דבריו, שאין אונס בגיטין:

דתנן: המגרש את אשתו

מעכשיו, אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש

.

ומת בתוך שנים עשר חדש

-

הרי זה גט

. שהרי בסוף שנים עשר חודש הוא לא בא, והתקיים תנאו, והרי היא מגורשת "מעכשיו", מהזמן שנתן לה את הגט, ואין זה גט אחר מיתה.

ומוכיח רבא:

מת, והוא הדין לחלה

. ולכן אם לא בא מחמת חולי, התקיים תנאו "אם לא באתי", והרי זה גט.

כי אם אונס של מיתה אינו טענת אונס בגיטין, כל שכן אונס של חלה, ומוכח שאין טענת אונס בגיטין.

ודוחה הגמרא את ראייתו של רבא:

דלמא מת דוקא

הרי זה גט, היות שאנו תולים לומר שכך היא כונת המגרש בכתיבת הגט, שאם הוא ימות, יחולו הגירושין מעכשיו, היות

דלא ניחא ליה

לבעל המגרש

דתפול

אשתו

קמי

אחיו ה

יבם

.

ובאונס כזה, שאם הוא ימות, הרי אין רצונו שיבטל הגט, אלא אדרבה רוצה הוא בקיומו של הגט.

אבל באונס של חלה, שנוח לו בביטול הגט באם חלה והתעכב בגלל מחלתו, יתכן שיש אונס בגיטין, ואין עיכובו מחמת אונס נחשב עיכוב, ולא התקיים תנאו "אם לא באתי", והגט בטל.

ואין מכאן ראיה לדברי רבא שאין טענת אונס בגיטין.

ולכן, מביאה הגמרא מקור אחר לדינו של רבא:

אלא, מהא

, ממה שאמר שמואל, יש ראיה לרבא שאין אונס בגיטין.

ד

מעשה שהיה ב

ההוא

גברא,

דאמר להו

[לבני ביתו, או לנוכחים בשעה שנתן את הגט לאשתו]:

אי לא אתינא מיכן ועד תלתין יומין

, אם לא אבוא חזרה מהיום ועד שלשים יום -

ליהוי גיטא!

אתא

, בא אותו אדם אל הנהר הסמוך לעיר,

בסוף תלתין יומין, ופסקיה מברא

. הוא אמנם הגיע לצדו של הנהר הסמוך לעיר, אך לא היתה לו מעבורת לחצות באמצעותה את הנהר אל העיר, לפי שהיתה המעבורת בצדו האחר של הנהר.

אמר

קרא

להו

לאנשי עירו בקול רם, מצדו השני של הנהר:

חזו דאתאי, חזו דאתאי!

ראו שהגעתי, ולא התקיים התנאי "אם לא באתי", והגט שנתתי בטל הוא!

אמר שמואל: לאו שמיה "מתיא

".

אין זו הגעה לעיר. וגטו גט - על אף שהיה מעוכב להגיע לעיר מחמת אונס.

ומוכח מדברי שמואל כדברי רבא, שאין אונס בגיטין.

ודוחה הגמרא גם ראיה זו:

ודלמא אונסא דשכיח

, כמו העדר המעבורת,

שאני

, ורק בו אין טענת אונס.

דכיון דאיבעי ליה לאתנויי

במפורש על אונס כזה, שאם יקרה אונס שכזה יתבטל הגט, שהרי הוא דבר שכיח, ומעלה אותו האדם בדעתו,

ולא אתני

, והוא לא התנה כך -

איהו דאפסיד אנפשיה

. נחשב הדבר כאילו הוא ויתר על התנאי הזה, וכאילו הסכים שיחול הגט ולא יתבטל, גם אם יארע לו אונס שכזה.

ונמצא, שאין מקור לדברי רבא מדברי שמואל.

ולכן, אומרת הגמרא:

אלא, רבא

-

סברא דנפשיה, קאמר!

שאף על פי שמדין תורה יש טענת אונס בגיטין, תקנו חכמים שלא תועיל טענת אונס בגיטין, אלא תתגרש האשה בגט הזה אפילו אם אירע אונס,

משום צנועות ומשום פרוצות

, וכפי שיבואר מיד.

משום

נשים

צנועות

-

דאי אמרת

, שאם תאמר שיש אונס בקיום התנאי, והרי זה כמי שלא נתקיים התנאי, ו

לא להוי גט

. יש לנו לחוש -