Ketubot 19a — el Talmud en español

חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול

.

אלא כשאמרו

"אנוסין

היינו"

מאי טעמא

אינם נאמנים? נימא "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"?

ומתרצינן:

אמר רב חסדא

-

קסבר רבי מאיר,

ש

עדים שאמרו להם "חתמו שקר! ואל תהרגו"

-

יהרגו ואל יחתמו שקר!,

ולכן אף אם אמרו "אנוסים היינו מחמת נפשות" אינם נאמנים לשוויי נפשייהו כרשעים, משום שהיה להם להיהרג ולא לחתום שקר .

אמר ליה רבא

לרב חסדא:

השתא, אילו אתו לקמן

העדים

לאמלוכי

האם להיהרג, או לחתום שקר, ודאי

אמרינן להו

-

זילו חתומו ולא תתקטלון!

משום

דאמר מר

-

אין לך דבר שעומד

בפני פיקוח נפש, אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד.

ו

השתא דחתמו, אמרינן להו אמאי חתמיתו?!

והלא ודאי שאין לתובעם שלא נהגו בעצמם מנהג חסידות.

אלא,

צריך לומר ש

טעמא דרבי מאיר

שאינם נאמנים לומר אנוסים היינו, משום שסבר

כדרב הונא אמר רב.

דאמר רב הונא אמר רב

: לווה ה

מודה בשטר שכתבו, אין

המלוה

צריך לקיימו,

ולא נאמן הלווה לטעון פרעתי נגד השטר, למרות שלא התקיים השטר אלא על פיו.

ולכן הכא איירי כשהודה הלוה שכתב את השטר, ואם כן כעת אין המלוה צריך לקיימו, וכשבאו העדים ואמרו כתב ידינו הוא זה, אין אנו זקוקים להם, ולא הוי "הפה שאסר", ולכן אינם נאמנים לומר כעת - "אנוסים היינו" .

ורבנן חולקים וסוברים, שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואם כן עדיין יש צורך בעדותם של העדים שאמרו "כתב ידינו הוא זה", ולכן נאמנים לומר "אבל אנוסים היינו", משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

ומביאה הגמרא את עצם הנדון האם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, או לא:

גופא: אמר רב הונא אמר רב

לווה ה

מודה בשטר שכתבו, אין

המלוה

צריך לקיימו.

אמר לו רב נחמן

לרב הונא:

גנובא גנובי למה לך?

[מדוע אתה אומר דין זה בשם עצמך?]

אי סבירא לך כרבי מאיר,

שסבר ג"כ כדבריך,

אימא

ש

הלכה כרבי מאיר?

אמר ליה

רב הונא לרב נחמן:

ומר היכי סבירא ליה?

אמר ליה

רב נחמן:

כי אתו לקמן לדינא, אמרינן להו

-

זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא!

משום שבלא קיום יהיה נאמן הלוה לטעון פרוע, כיון שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו.

אמר רב יהודה אמר רב: האומר

-

"שטר אמנה הוא זה",

[כלומר, לא לווה כלום בשטר זה אלא כתבו למלוה כדי שאם ירצה אחר כך ללות ילוה, והאמינו למלוה שלא יתבענו בשטר זה בנתיים].

אינו נאמן!

והוינן בה:

דקאמר מאן?

[מיהו הטוען שאינו נאמן?].

אילימא, דקאמר לוה, פשיטא

שאינו נאמן! וכי

כל כמיניה

לטעון על השטר שאמנה הוא?! והלא עדים חתומים עליו, ויתקיים השטר בחותמיו?!

ואלא, דקאמר מלוה,

והודה ששטר זה פסול. אם כן אמאי אינו נאמן,

תבוא עליו ברכה

שהודה באמת?

אלא, דקאמרי עדים,

היכי דמי?

אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר,

שאז ליכא "הפה שאסר",

פשיטא דלא מהימני!

ואי דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, אמאי לא מהימני?

והלא הפה שאסר הוא הפה שהתיר?

(סימן בא"ש)

אמר רבא: לעולם, דקאמר לוה! ו

מה שהקשית, דהא פשיטא שאינו נאמן משום שיש שטר כנגדו?

אימא לך, דהא קא משמע לן, שאמרינן

כד

ינו של

רב הונא.

דאמר רב הונא אמר רב

: לוה ה

מודה בשטר שכתבו, אין

המלוה

צריך לקיימו.

והכא נמי, כיון שהודה הלוה שכתב למלוה שטר זה, אף על פי שטען שהיה שטר אמנה, שוב אין המלוה צריך לקיימו, ואין הלוה נאמן לטעון ששטר אמנה היה, כיון שלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה. ומאידך הרי הודה בשטר זה שכתבו, ולכן שוב אין המלוה צריך לקיימו .

אביי אמר: לעולם, דאמר מלוה. ו

מה שהקשינו, אם כן אמאי אינו נאמן, הרי תבא עליו ברכה שהודה באמת?

אימא לך, דהכא איירי -

כגון שחב

על ידי הודאתו

לאחרים

שהיו נושים בו ורוצים לגבות חוב זה, ועל ידי הודאתו מפסידם. ולכן אינו נאמן .

ו

מנין שהיו אחרים יכולים לגבות חוב זה?

כדרבי נתן! דתניא: רבי נתן אומר: מנין ל

מי ש

נושה בחבירו מנה, וחבירו

נושה מנה

בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר

-

"ונתן לאשר אשם לו",

ודרשינן, מדלא כתיב - "ונתן לאשר הלווהו", שמע מינה שנותן למי שהאשם, דהיינו הקרן, שלו, וזה המלוה הראשון .

רב אשי אמר: לעולם, דקאמרי עדים. ו

איירי

\-

דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר! ודקאמרת, אמאי לא מהימני,

והלא הפה שאסר הוא הפה שהתיר?

אימא לך, משום דסבירא לן

כדרב כהנא, דאמר רב כהנא: אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו, משום שנאמר

-

"אל תשכן באהליך עולה".