Ketubot 18a — el Talmud en español

ומשנינן: נקט הכי, משום

דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו.

וחוזרת הגמרא לנדון שהתחלנו בו את סוגייתינו, מדוע נקט רבי יהושע לשון "שדה זו של אביך".

ומקשינן:

וליתני

-

"מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן

מדאורייתא אפילו בלא שבועה

",

ומדוע נזקק להעמיד בשדה, ולהדחק ולומר "של אביך" ?

ומשנינן:

משום דקא בעי למיתני

ב

סיפא,

שאם יש עדים אינו נאמן,

ו

אם נכתוב בסיפא

"אם יש עדים שהוא לוה ממנו והוא אומר פרעתיו אינו נאמן",

זה לא יהיה נכון, כי

הא קיימא לן

ש

המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים,

ונאמן הלווה לטעון פרוע. ולכן כתב רבי יהושע את דינו באומר "קרקע זו של אביך".

ומקשינן:

וליתני

-

"מודה ר' יהושע באומר לחבירו, מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס

[כלומר, החזרתי לו חציו]

שהוא נאמן",

אע"פ שמודה במקצת הוא ובעי שבועה, הכא אינו נשבע, כיון שאינו תובעו , ואין שור שחוט לפניך, ולכן אמרינן - הפה שאסר הוא הפה שהתיר .

והוינן בה:

אליבא דמאן

נאמן בלא שבועה

? אי אליבא דרבנן

שיובאו דבריהם להלן,

הא אמרי

-

משיב אבידה הוי,

ואם כן אף אם הלה תובעו יהיה נאמן, ומדוע השמיענו רבי יהושע דווקא בגוונא שאין שור שחוט לפניך?!,

ו

אי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב, הא אמר

-

שבועה בעי

אף היכא שאין הלה תובעו .

ומבארת הגמרא, היכן נשנו דברי רבי אליעזר וחכמים:

דתניא

-

רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על

ידי

טענת עצמו. כיצד

: הטוען לחבירו -

מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס, הרי זה נשבע. וזהו שנשבע על טענת עצמו.

וחכמים אומרים: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור!

משום שתקנו חכמים שהמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, והכא נמי, כיון שבלא הודאתו אין לנו יסוד לתובעו, נחשב כמשיב אבידה, ופטרוהו חכמים מן השבועה.

ו

מקשינן: וכי ל

רבי אליעזר בן יעקב לית ליה

לתקנת חכמים ש

משיב אבידה פטור?,

והלא כאן שאינו תובעו, אין לך משיב אבידה גדול מזה, שבא ומודה מעצמו, ומדוע חייבו רבי אליעזר בן יעקב בשבועה?

ומתרצינן:

אמר רב

: לעולם אף לרבי אליעזר בן יעקב היכא שאינו תובעו אינו נשבע משום שמשיב אבידה הוא, והכא איירי

ב

גוונא שמי ש

טוענו קטן

הוא, ולכן לא חשיב כמשיב אבידה, ונשבע על טענתו.

והשמיענו רבי אליעזר, שנשבעים על טענת קטן, למרות שנחשב כטענת עצמו, כיון שכעת אין את סברת משיב אבידה .

ומקשינן:

ו

כי נשבעים על טענת קטן?! ו

ה

לא

אמר מר: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן,

ואם כן אי איירי בסוגיין בטענת קטן, מדוע השביעו רבי אליעזר?

ומתרצינן:

מאי קטן

דאמר רבי אליעזר שנשבעים על טענתו?

! גדול! ואמאי קרי ליה קטן,

משום

דלגבי מילי דאביו קטן הוא.

ומקשינן:

אי הכי,

מדוע אמר רבי אליעזר שמצינו אדם שנשבע על

טענת עצמו,

והלא בסוגיין -

טענת אחרים היא?

שהרי איירי כשטוענו אדם גדול?

ומתרצינן: הכא איירי ב

טענת אחרים והודאת עצמו,

וזהו חידושו של רבי אליעזר שנשבע על הודאת עצמו.

ומקשינן: והלא

כולהי טענתא

נמי עוסקות ב

טענת אחרים והודאת עצמו

במקצת,

נינהו,

ומה השמיענו רבי אליעזר בדבריו ש"אדם נשבע על טענת עצמו"?

ומשנינן:

אלא הכא,

לעולם איירי בטוענו קטן, וכל מה שאמרינן "אין נשבעים על טענת קטן", הני מילי היכא שטוען הקטן - "הלוויתי לך מנה", שאז אין נשבעים על טענתו, משום שנאמר "וכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים", ודרשינן - איש דווקא, ולא קטן, אבל היכן שהנותן הוא אדם גדול, אף על פי שהתובע הוא קטן, כגון קטן התובע "מנה לאבי בידך", סבר רבי אליעזר שנשבעים על טענתו.

אך רבנן פליגי עליו אפילו כשהתובע גדול הוא, משום שסברו שנחשב כמשיב אבידה, כיון שתבעו מכח אביו, ו

בד

ברי

רבה קמיפלגי

.

דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע,

ולא החשבנוהו כמשיב אבידה, ופטרנוהו משום שלא כפר בכולו ? משום ש

"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו

",

והאי

באמת -

בכולה בעי דלכפריה! והאי דלא כפר ליה, משום דאין אדם מעיז פניו הוא!