Keritot 9a — el Talmud en español

יכול שאני מרבה אפילו מנחה?

[היינו מנחת נסכים שאף היא כולה לה'. תוס'].

תלמוד לומר "כן"

[ומסתבר יותר למעט מנחה מאשר עופות כיון שהעופות קדושים יותר, ערוך לנר].

תניא אידך: "ועשה אשה ריח ניחוח לה'". שומע אני

שיביא הגר מ

כל שעולה לאישים

, ו

אפילו מנחה?

תלמוד לומר "כאשר תעשו

-

כן יעשה"

.

מה אתם

הקרבתם

מיני דמים אף הם

יביאו

מיני דמים

.

אי מה אתם עולה ושלמים אף הם עולה ושלמים? תלמוד לומר

שם

"ככם

-

כגר יהיה".

ודרשינן:

לכם הקשתיו,

היינו שיהא דומה לכם במקצת קרבנותיכם,

ולא ל

כל

קרבנותיכם

[ומסתבר שהמקצת הוא עולה, שכולה כליל, ולא שלמים].

רבי אומר

: הכי דרשינן:

"ככם"

-

כאבותיכם! מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם

[דהיינו קרבן],

אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים

.

להביא פרידה אחת

בלבד

אי אפשר

בגר, לפי

שלא מצינו

כן

בכל התורה כולה!

אלא תמיד מביאים קן של שני עופות.

שנינו בברייתא:

לא אמרו קן אלא להקל עליו.

ומקשינן אהא דתניא לעיל שלא מצינו פרידה אחת בכל התורה כולה:

ו

כי

לא

מצינו שיביא פרידה אחת לקרבן?!

והתניא

: הא דנאמר בעולת העוף הבאה בנדבה:

"והקריבו

הכהן אל המזבח" -

מה תלמוד לומר?

שהרי כבר כתוב לפני כן "והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו".

אלא,

לפי שנאמר בתורים "והקריב", שומע אני

ש

האומר: הרי עלי

להביא

עולת העוף, לא יפחות משני פרידין

, ד"והקריב" משמע שיביא קרבן שלם שהוא קן שיש בו שני תורים או שני בני יונה?!

תלמוד לומר "והקריבו"

בלשון יחיד, לומר, שיכול להביא

אפילו פרידה אחת!

ואם כן, הרי מצינו קרבן של עוף אחד?

ומתרצינן: קרבן

חובה

בפרידה אחת

מיהא לא אשכחן,

וקרבנו של הגר חובה הוא, משהתגייר וקיבל עליו עול תורה.

ומקשינן:

והאיכא

קרבן

יולדת

, שהוא חובה,

דמתיא בן יונה או תור לחטאת?

ומתרצינן: התם,

משום דאיכא כבש

לעולה

בהדה,

הלכך מביאה פרידה אחת בלבד. אבל להביא פרידה אחת ללא קרבן אחר לא מצינו.

אמר מר: מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא

במילה וטבילה והרצאת דם.

והוינן בה:

בשלמא מילה

מצינו אצל אבותינו

דכתיב "כי מולים היו כל העם היוצאים",

ומשמע דבשעת יציאתם ממצרים מלו עצמם.

אי נמי, מהכא

: דכתיב

"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי"

והיינו דם פסח ודם מילה. וכמו כן

הרצאת דמים

נמי מצינו אצל אבותינו

דכתיב "וישלח את נערי בני ישראל

ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים".

אלא טבילה

-

מנלן?

דכתיב "ויקח משה את הדם ויזרק על העם"

היינו שהזה עליהם

ואין הזאה בלא טבילה

לפניה! ומקשינן:

אלא מעתה, האידנא, דליכא קרבן, לא נקבל גרים

שהרי אי אפשר לעשות הרצאת דמים .

ומתרצינן:

אמר רב אחא בר יעקב: "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם

-

לדורותיכם!

"

כתיב

, דמשמע שאפילו לדורות, כשאין מקדש, נמי מקבלים גרים .

תנו רבנן: גר בזמן הזה, צריך שיפריש רובע

דינר

לקינו

[שבפחות מזה לא מצוי להשיג קן, כדלעיל במשנה ח, א "ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים"]. ולכשיבנה המקדש יביא את הקן מכסף זה .

אמר רבי שמעון: כבר נמנה עליו רבי יוחנן בן זכאי, ובטלה, מפני התקלה,

שמא יהנה מהכסף. ונמצא מועל בהקדש.

אמר רב אידי בר גרשום, אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי שמעון!

ואיכא דמתני לה

להא דהלכה כרבי שמעון

על הדא: דתנו רבנן: גר תושב,

שהוא גוי שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה הרי הוא אסור בעשיית מקצת מלאכות בשבת דכתיב "וינפש בן אמתך והגר". ומשמע נפישה בעלמא מיבעי ליה למיעבד ולא שביתה גמורה [תו"י]. אלא הרי הוא עושה

עושה מלאכה בשבת לעצמו

[דלצורך ישראל אסור בכל המלאכות]

כישראל בחולו של מועד.

דהיינו, רק מלאכת דבר האבד .

רבי עקיבא אומר: כישראל ביום טוב,

דהיינו, רק מלאכת אוכל נפש.

רבי יוסי אומר: גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחול

. דהיינו, שמותר בכל המלאכות.

רבי שמעון אומר: אחד גר תושב, ואחד עבד ואמה התושבים,

שקנה עבד גוי, והעבד התנה עמו שלא יקבל עליו שום מצוות, או שהוא סתם שכיר ולא קיבל עליו שום דבר [שיטמ"ק אותו כט]

עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול

10 .

ועל זה

אמר רב אידי בר נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי שמעון.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת "ארבעה מביאין על הזדון כשוגג", ובמשנה זאת מתבארים מי הם אותם הארבעה.

אלו מביאין

קרבן

על הזדון כשוגג: הבא על שפחה

חרופה, שחצייה שפחה וחצייה בת חורין ונשואה לעבד עברי, שחייב להביא אשם ואפילו אם בא עליה במזיד.

ונזיר שנטמא

אפילו במזיד, מביא קרבנות לאחר שנטהר ומתחיל למנות נזירות חדשה.

ושבועת העדות

עדים שיודעים שאחד חייב לחבירו ממון, וכשהתובע השביעם לבוא ולהעיד לטובתו הם כפרו וטענו שאינם יודעים העדות, הרי אפילו אם כפרו בהשבעתו במזיד, הם חייבים להביא קרבן עולה ויורד.

ושבועת הפקדון

שהשביעו חבירו שיש בידו ממון שלו כגון פקדון או הלואה או גזל והוא כפר בהשבעתו הרי הוא חייב אשם, ואפילו אם היתה כפירתו בהשבעת חבירו במזיד.

וממשיכה המשנה בחידושי דינים בהלכות מחוייבי קרבנות.

חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה. וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד,

שהעני מביא קרבן פחות מעשיר.

אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה

:

הבא על שפחה חרופה ביאות הרבה

11 .

ונזיר שנטמא טומאות הרבה

בזו אחר זו מביא לבסוף קרבן אחד בלבד [ויתר האופנים מבוארים במשנה לקמן].

גמרא:

ומבארינן:

הבא על השפחה

-

מנלן

דחייב על הזדון כשוגג?

דתנו רבנן

: נאמר בשפחה חרופה

"וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא"

. ודרשינן מכפל הלשון ד"על חטאתו אשר חטא" -

מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה!

ובהמשך כתוב

"ונסלח לו מחטאתו אשר חטא"

ומכפל לשון זה שחזר הכתוב ואמר "מחטאתו אשר חטא", שכתב שוב פעמיים "חטא" לאחר שלעיל כבר כתב פעמיים "חטא", דרשינן:

לעשות מזיד

-

כשוגג!

שנינו במשנה:

נזיר שנטמא.

ומבארינן:

מנלן

דחייב על הזדון כשוגג?

דתנו רבנן

: כתיב בנזיר

"וכי ימות מת עליו בפתע פתאום".

ודרשינן:

"פתע"

-

זה שוגג,

שנטמא בשוגג,

וכן הוא אומר "אם בפתע בלא איבה הדפו".

"פתאום"

-

זה אונס,

שנטמא באונס.

וכן הוא אומר "ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן

ואל מרים צאו שלשתכם אל אהל מועד", ובעל כרחם יצאו, דהיינו באונס.

תניא אידך: "פתאום"

-

זה מזיד. וכן הוא אומר "ערום ראה רעה ונסתר

[שלא עבר עבירה]

ופתאים עברו ונענשו".

משמע דפתאים הוא מזיד, שהרי אין עונש אלא על המזיד.

ומקשינן: ו

נכתוב קרא

רק

"פתאום", ד

לשון זה

משמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס?

ומבארינן כיצד לשון פתאום כוללת את שלשתם:

מזיד ואונס

-

כדאמר

לעיל.

ומשמע נמי שוגג, דכתיב "פתי יאמין לכל דבר",

והרי הוא שוגג [ו"פתאום" מלשון "פתי" הוא].

ומעתה תיקשי:

ולא נכתוב קרא "פתע"?

ומתרצינן:

אי כתב

רק

קרא

ד

"פתאום"

בלבד הרי

אף על גב ד

"פתאום" דעלמא

משמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס,

מכל מקום

הוה אמינא

ד"פתאום" דנזיר שאני, ו

כי מייתי קרבן

דוקא

בשוגג

הוא מביא,

מידי דהוי אתורה כולה,

שרוב הקרבנות באין רק על השוגג.

אבל אונס ומזיד

-

אימא לא.

הלכך

כתב רחמנא "פתע" דשוגג הוא, לגלויי עליה ד"פתאום" דאונס ומזיד הוא!

שהרי על שוגג אין צריך לומר, שכבר נאמר "פתע". ובא "פתאום" לומר לך:

דאפילו הכי חייב רחמנא

בקרבן.

שנינו במשנה בכלל הארבעה שחיבים קרבן אפילו במזיד:

שבועת העדות.

ומבארינן:

מנלן

דחייב עליה במזיד?

דתנו רבנן: בכולן,

בכל המביאין קרבן עולה ויורד, כגון מטמא מקדש ושבועת ביטוי,

נאמר "ונעלם"

, ואילו

כאן,

בשבועת העדות, שאף היא נאמרה באותה פרשה,

לא נאמר "ונעלם"

-

לחייב על המזיד כשוגג!

שנינו במשנה:

שבועת הפקדון.

ומבארינן:

מנלן

דחייב על המזיד?

יליף

בגזירה שוה

"תחטא"

-

"תחטא",

שבועת הפקדון

משבועת העדות,

שבשניהם נאמר "תחטא".

שנינו במשנה:

חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה.

קתני

בין החמשה:

הבא על השפחה ביאות הרבה.

מנלן

דמביא קרבן אחד על כל הביאות?

דתנו רבנן: "וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא"

-

מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה.

"ונסלח לו מחטאתו אשר חטא"

-

לעשות מזיד כשוגג.

ותמהינן: וכי למה לי קרא לרבות מזיד?

והא קרא

דשפחה חרופה

כי כתיב, במזיד

הוא ד

כתיב!

שנאמר "בקרת תהיה", דהיינו מלקות, ואין מלקות אלא במזיד, והוא הדין ביחס לקרבן האשם דכתיב שם, דהוא נמי במזיד?

ומתרצינן:

אלא אימא: לעשות שוגג כמזיד!

דהוה אמינא איפכא, דרק במזיד חייב, הילכך מרבינן מכפל הלשון ד"חטאתו אשר חטא" דאפילו בשוגג חייב.

בעא מיניה רבי חנינא טירנאה מרבי יוחנן: הבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחד,

ואין הכונה להעלם ממש, שהרי חייב גם על המזיד, אלא, שלא הספיק להביא קרבן על הבעילה הזו עד שחזר ובעל שפחה אחרת -

מהו?

האם

חייב

קרבן

על כל אחת ואחת

מהשפחות,

או אינו חייב אלא אחת,

דהיינו, קרבן אחד?

אמר ליה

רבי יוחנן:

חייב על כל אחת ואחת!

אמר ליה רבי חנינא:

מאי שנא מחמש העלמות בשפחה אחת

שנודע לו בין ביאה לביאה שחטא, דודאי אינו חייב אלא קרבן אחד?

אמר ליה

רבי יוחנן: אינו דומה הבא במזיד על חמש שפחות לחמש ביאות בחמש העלמות. דב

שפחה אחת

על אף שבא עליה בחמש העלמות נפרדות,

אין גופין מוחלקין.

אבל

חמש שפחות

הרי

גופין מוחלקין,

ולפיכך חייב על כל מעשה בגוף אחר קרבן בנפרד.

אמר ליה רבי חנינא:

ומנלן דגבי שפחות

אמרינן האי סברא ד

גופין מוחלקין

לחייב על כל גוף קרבן?

אמר ליה

רבי יוחנן:

לאו אמרת גבי עריות

דילפינן מדכתיב

"ואשה"

-

לחלק,

שחייב חטאת

על כל אשה ואשה

[עיין לעיל ב, ב כיצד ילפינן],