Keritot 7b — el Talmud en español

ומתרצינן:

הכי קאמר

רבי עקיבא:

מגדף מביא קרבן

, על אף שאין בו מעשה

הואיל ונאמר בו

דין

כרת

-

במקום

שנכתב בו דין

קרבן

חטאת. שהכרת של מגדף נאמר בפרשת קרבן חטאת על עבודת כוכבים [בפרשת שלח],

דברי רבי עקיבא

125 .

ומבארינן:

קסבר

רבי עקיבא:

מדבעי למכתב כרת דידיה

של מגדף

בעלמא. וכתיב כרת

דמגדף

במקום קרבן

-

שמע מינה

דמגדף

מייתי קרבן!

[לכאורה יקשה מכאן על רבי יוחנן וריש לקיש שאמרו לעיל ג, ב טעמים אחרים לרבי עקיבא, ועיין תו' כאן].

והא דקתני בברייתא:

ואומר "חטאו ישא"

-

אתא לרבנן,

דרבנן אמרוהו לרבי עקיבא .

והכי קאמרי

ליה

רבנן

לרבי עקיבא: אתה אומר שלכך מביא מגדף קרבן הואיל וכרת שלו נאמר במקום קרבן, וכי

מי סברת

כי

מגדף

האמור בפרשת קרבן חטאת על עבודה זרה [שנאמר שם "את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא"]

היינו מברך את השם

[מגדף]!? לא כן הוא! אלא ההוא

מגדף

-

היינו

עובד

עבודה זרה

[שמשורר ומזמר לעבודה זרה]. אבל מגדף שאתה מדבר, דהיינו מברך את השם, לא נזכר שם. ואם כן, לא נאמר כרת שלו במקום קרבן, הלכך אין לחייב עליו חטאת, משום שאין בו מעשה .

אמר להם רבי עקיבא:

אלא

לשיטתכם

כרת במברך את השם

-

מנא לכו?

אמרו לו רבנן: ילפינן לה בגזירה שוה מקרבן פסח. ד

כתיב במברך את השם

בפרשת אמור "איש כי יקלל אלקיו

ונשא חטאו"

.

וכתיב ב

קרבן

פסח

"וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ...

חטאו ישא

האיש ההוא" -

מה להלן כרת, אף כאן כרת.

[כל הסוגיא עפ"י גירסת רש"י כמבואר בשיטמ"ק אות ד'].

תנו רבנן

: כתיב

"את ה' הוא מגדף". איסי בן יהודה אומר

: לשון מגדף הוא

כאדם האומר לחבירו: גירפת,

דהיינו, קינחת [שהרי"ש מתחלפת בדלי"ת]

הקערה

מהתבשיל

וחיסרתה

בקינוחך גם את גוף הקערה! כלומר, עשית מעשה חמור.

קסבר

איסי בן יהודה כי

מגדף

דקרא

מברך את השם הוא

, שהוא עון חמור.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: כאדם האומר לחבירו: גירפת הקערה ולא חיסרת

ממנה.

קסבר: מגדף היינו עובד עבודה זרה,

שהוא עון פחות חמור ממגדף.

תניא אידך: "את ה'

הוא מגדף" -

רבי אלעזר בן עזריה אומר: בעובד עבודה זרה הכתוב מדבר.

וחכמים אומרים: לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך את השם.

דהאי מגדף מברך את השם הוא, ונאמר שם כרת. וחכמים אלו סבורים כר' עקיבא, ואינם ה"חכמים" שנזכרו בברייתא למעלה.

מתניתין:

יש

יולדות ש

מביאות קרבן

יולדת [כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת],

ו

קרבן החטאת

נאכל.

ויש

יולדות ש

מביאות קרבן

חטאת,

ואינו נא כל.

ויש

יולדות

שאינן מביאות

קרבן כלל!

אלו

הן היולדות ה

מביאות קרבן ונאכל

: [מלבד אשה ישראלית היולדת כרגיל, שאין בה חידוש].

המפלת

עובר שצורתו

כמין בהמה חיה ועוף,

מביאה קרבן יולדת. הואיל ונאמר בהן בתורה לשון "יצירה" כמו שנאמר באדם, והרי זו לידה,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים

: אינה מביאה קרבן

עד שיהא בו

בנפל

מצורת אדם.

המפלת סנדל,

עובר שצורתו מעוכה ונראה כסנדל,

או שיליא

שהיא השק שהוולד מונח בו במעי אמו [ואע"פ שעתה אין בו וולד אמרינן שהיה בו ונימוח],

או שפיר מרוקם

עור שהוולד התחיל להתרקם בו ויש בתוכו צורת איברים קטנים,

והיוצא

כשהוא

מחותך

איברים איברים.

וכן שפחה

כנענית

שהפילה, מביאה קרבן, ונאכל.

ואלו מביאות

קרבן יולדת

, ואינו נאכל

:

המפלת ואין ידוע מה הפילה,

אם נפל שחייבת עליו קרבן או לא , הרי היא מביאה קרבן מספק ועושה תנאי על העולה שאם אינה חייבת בה תהא קרבן נדבה. ועל החטאת אינה יכולה להתנות שהרי אין חטאת באה בנדבה, אלא מביאה את העוף לחטאת בלא תנאי, וקרבן זה נקרא "חטאת העוף הבאה על הספק". ואין החטאת הבאה על הספק נאכלת, כי שמא חולין היא, ונעשתה נבילה על ידי המליקה .

וכן שתי נשים

שהיו יחד,

שהפילו. אחת

הפילה נפל

ממין

הנפלים ש

פטור

מקרבן יולדת,

ואחת ממין

שהוא

חובה

בקרבן, ואין ידוע מי היא זאת שהפילה ממין החייב, הרי כל אחת מהן מביאה קרבן מספק, ואינו נאכל.

אמר רבי יוסי: אימתי

אינו נאכל -

בזמן ש

הביאו שתיהן את קרבנותיהן למקדש ומסרו אותם לכהן ו

הלכו

לדרכן,

זו למזרח וזו למערב. אבל אם היו שתיהן עומדות

לפנינו הרי

שתיהן מביאות קרבן

חטאת אחד במשותף, ומתנות ביניהן שהקרבן יהיה עבור זו החייבת.

ו

לכן הוא

נאכל

על ידי הכהנים שהרי הוא קרבן חטאת ודאי, ממה נפשך. אף על פי שאיננו יודעים לשם מי הוקרב הקרבן .

אלו שאין מביאות

קרבן כלל:

המפלת שפיר מלא מים,

או

מלא דם

או

מלא גנינים,

גוונים.

המפלת כמין דגים, וחגבים, ושקצים, ורמשים

כל אלו אינם בכלל וולד, לפי שלא נאמר בהן לשון יצירה כבאדם.

המפלת

לפני

יום

ה

ארבעים

להריונה, שאין זה נחשב וולד אלא מים בעלמא .

ויוצא דופן,

שלא יצא הוולד דרך הרחם אלא דרך חתך בדופן האם שאין זו "לידה", ופטורה מקרבן.

רבי שמעון מחייב

קרבן יולדת

ביוצא דופן.

גמרא:

והוינן בה:

שפחה

-

מנלן

דחייבת בקרבן יולדת?

ומשנינן:

דתנו רבנן

: נאמר "דבר אל

בני ישראל

לאמר: אשה כי תזריע", ובהמשך נכתבה פרשת קרבן יולדת.

אין לי

שתתחייב קרבן

אלא

אשה מ

בני ישראל. גיורת ושפחה

-

מנין?

תלמוד לומר "אשה"

לרבות את אלו!

ותו הוינן בה:

מאי

"

וכן שפחה

" דקתני במתניתין? והא פשיטא שחייבת השפחה בקרבן יולדת שהרי העבדים חייבים בכל מצוות שהאשה חייבת בהן. [ואי להשמיענו שלא נמעט מ"בני ישראל" אם כן ליתני נמי גיורת, ומשמע שיש יותר חידוש בשפחה, שיטמ"ק אות י"ז].

ומתרצינן: איצטריך לאשמעינן שפחה כי

סלקא דעתך אמינא: כי אמרינן

ד

כל מצות שהאשה חייבת בה עבד

נמי

חייב בה הני מילי

דוקא

בדבר ששוה בין באיש ובין באשה,

שנוהג בשניהם.

אבל

דיני

יולדת, דבנשים איתא

ו

באנשים ליתא, אימא לא תחייב שפחה. אהכי,

לפיכך

תנא

מתניתין - "ו

כן בשפחה"

132 .

שנינו במשנה:

אלו מביאות קרבן

ואינו נאכל ... אמר רבי יוסי אימתי ... אבל אם היו שתיהן עומדות שתיהן מביאות קרבן ונאכל.

ומבארינן:

מאי עבדין

כיצד יעשו?

מייתין תרוייהו,

מביאה כל אחת מהן,

חד קרבן

עולה

ודאי,

וכל אחת מהן מתנה תנאי על קרבנה שאם אינה חייבת בו יהא עולת נדבה [ונקרא "ודאי" לפי שודאי הוא שלה ולא של חברתה].

וחטאת עוף

מביאות עוף אחד ביחד בתורת

ספק,

שקונות אותו בשותפות

ומתני

וכל אחת מהן מתנה שאם אני חייבת הרי את מוחלת לי את חלקך ויהא כולו שלי ויקרב עבורי, ולכן הוא נאכל, שהרי ממה נפשך הוא חטאת כשרה.

[בעולה גם היה אפשר להביא רק כבש אחד במשותף ולהתנות שיעלה לחובת החייבת בו אלא מכיון שאפשר להתנות בנדבה עדיף שכל אחת תביא בנפרד. אבל חטאת שאינה באה בנדבה עדיף שיביאו רק קרבן אחד, ויתנו עליו.

ומקשינן:

ומי אית ליה לרבי יוסי

ששני אנשים אשר יש ספק מי מהם חייב חטאת מביאים קרבן אחד ביחד ב

תנאה

, שמתנים שהוא יקרב עבור החייב.

והתנן: רבי שמעון אומר

: אם היו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ובא אדם אחד ואכל אחת מהחתיכות ובא שני ואכל את השניה -

מביאין שניהם חטאת אחת,

ומתנים עליה שתעלה לחובת מי שצריך כפרה.

רבי יוסי אומר: אין שניהם מביאין חטאת אחת,

אלא כל אחד מביא אשם תלוי.

אלמא, לרבי יוסי

-

ליה תנאה!

והכא נמי תביא כל אחת מספק חטאת בפני עצמה!?

ומתרצינן:

אמר רבא: מודה רבי יוסי ב

קרבנות של

מחוסר כפרה,

שאינם מביאים את הקרבן כדי לכפר על חטאם אלא על מנת להכשיר את עצמם לאכול בקדשים, כגון קרבן יולדת, שאותם כן אפשר להביא בשותפות, ולהתנות שיעלה הקרבן עבור מי שחייב בו.

וכן כי אתא רבין אמר

בשם

רבי יוחנן: מודה רבי יוסי במחוסר כפרה.

מאי טעמא?

כי דוקא

התם

בחטאת שבאה על עבירה, כגון אכילת חלב,

גברא בעי ידיעה

שידע שחטא

דכתיב "או הודע אליו חטאתו"

ורק אז מביא חטאת,

הלכך לא מתיין

תרי גברי חטאת אחת בשותפות

ומתני,

שהרי אין ידוע לאף אחד מהם שחטא .

אבל הכא, כי מתיין

הני תרי

נשים

שהפילו,

קרבן,

הרי לא בשביל שחטאו הן מביאות אלא כדי

לאישתרויי באכילת קדשים.

הלכך, אינן צריכות לידע שאכן חייבות הן, אלא יכולות להביא על הספק ובתנאי.

וראיה לדבר שרבי יוסי מודה במחוסרי כפרה:

כדתני סיפא דההיא

משנה:

רבי יוסי אומר: כל חטאת שהיא באה על חטא

-

אין שנים מביאים אותה!

אלמא, דוקא בחטאת שבאה על חטא נחלק רבי יוסי.

שנינו במשנה:

אלו שאין מביאות כו' רבי שמעון מחייב ביוצא דופן.

ומבארינן:

מאי טעמא דרבי שמעון?

אמר ריש לקיש: אמר קרא "ואם נקבה תלד"

ומדלא כתיב "ואם נקבה היא" דרשינן מ"תלד" -

לרבות לידה אחרת,

שאף בה ינהגו דיני יולדת. ו

מאי היא? יוצא דופן.

ורבנן

דפטרי ביוצא דופן -

מאי טעמייהו?

אמר רבי מני בר פטיש

: דכתיב

"אשה כי תזריע וילדה"

משמע

עד שתלד ממקום שמזרעת!

נאמר בתורה שהיולדת [או המפילה] נקבה, טמאה שבועיים ימים ולאחר מכן טובלת והיא טהורה לבעלה, ואז מתחילים ששים וששה ימי טוהר, שאפילו תראה בהם דם היא טהורה.

וביולדת זכר היא טמאה שבוע, וימי הטוהר הם שלשים ושלש ימים.

בימי הטוהר היא אסורה עדיין לאכול בתרומה ובקדשים ולהכנס למקדש, עד שיסתיימו ימי הטוהר. ולמחרת, דהיינו ביום ארבעים ואחד לזכר ושמונים ואחד לנקבה היא מביאה את קרבנה, ונהיית מותרת לאכול בקדשים ולהכנס למקדש.

ואם בתוך ימי טהרה חזרה ונתעברה, והפילה, הרי אם הלידה השניה [של הנפל] היתה בתוך ימי הטוהר של הלידה הראשונה, שעדיין לא הגיע זמן הקרבן על אותה לידה, אינה צריכה להביא שני קרבנות, אלא מביאה קרבן אחד בלבד על שתי הלידות, כאילו הן לידה אחת שילדה תאומים.

ואם הלידה השניה היתה לאחר מלאת ימי הטוהר של הלידה הראשונה והגיע זמן הקרבן, הרי אע"פ שלא הביאה עדיין קרבן על אותה לידה היא חייבת להביא שני קרבנות, קרבן נפרד לכל לידה.

מתניתין:

המפלת לאור,

בלילה שלפני יום ה

שמונים ואחד

למנין שהיא סופרת בעקבות לידה [קודמת] של נקבה - [בלידת זכר לא יתכן דין המשנה לומר שהפילה לאור ארבעים ואחד ללידת זכר. כיון שאז הנפל הוא פחות מארבעים יום [שהרי שבעה ימים ראשונים אסורה לבעלה] ואין חייבין קרבן עליו. פהמ"ש להרמב"ם].

בית שמאי פוטרין מן הקרבן

על לידת הנפל בפני עצמו. שאע"פ שכבר הגיע יום הבאת הקרבנות מהלידה הראשונה, מכל מקום הואיל ובלילה אי אפשר להקריב הרי זה כאילו עדיין לא הגיע זמן הקרבן, ולכן היא מביאה קרבן אחד בלבד על שתי הלידות.

ובית הלל מחייבין

להביא קרבן בפני עצמו עבור הלידה השניה, הואיל וכבר הגיע היום שבו היא מביאה את הקרבן על הלידה הראשונה. למרות שבפועל אינה יכולה להקריב אותן, משום שהלילה אינו ראוי להקרבה.

אמרו בית הלל לבית שמאי: מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד!?

שהרי אתם מודים שאם הפילה ביום השמונים ואחד שחייבת להביא שני קרבנות, והרי דין הלילה הוא כדין היום שאחריו, ש

אם שוה לו

הלילה ליום

ל

ענין

טומאה

שאם ראתה דם בליל שמונים ואחד היא טמאה כאילו היא רואה למחרת, שמשקיעת החמה של יום השמונים כלו ימי הטוהר, ואם כן למה

לא ישוה לו ל

ענין

קרבן?!

אמרו להם בית שמאי: לא!

אין הלילה שוה ליום שאחריו לענין קרבן. לפי ש

אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד

שהיא חייבת קרבן נפרד על לידת הנפל,

שכן יצאה

מידי הלידה הראשונה, והפילה

בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן

על הלידה הראשונה.

תאמר במפלת לאור שמונים ואחד,

שמאחר

שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן,

שהרי בלילה אין מקריבין, הרי היא כאילו הפילה בתוך השמונים יום, שנחשב הכל ללידה אחת, ואינה מביאה אלא קרבן אחד.

אמרו להם בית הלל: והלא המפלת

ב

יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת

-

תוכיח, שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, ו

בכל זאת

חייבת קרבן

נוסף על לידת הנפל.

אמרו להם בית שמאי: לא!

אין זו הוכחה.

אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת

שחייבת קרבן על הנפל הוא משום

שאף על פי שאינו ראוי ל

הקריב בו

קרבן יחיד

, מכל מקום

ראוי ל

הקריב בו

קרבן ציבור

של חובות היום, ונמצא שהשעה היא שעה הראויה לקרבן.

תאמר במפלת לאור שמונים ואחד, שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור,

הלכך אין לחייבה בקרבן על הנפל .

וממשיכים בית שמאי:

והדמים

שהאשה רואה בליל שמונים ואחד שהיא טמאה

אינן מוכיחים

לענין קרבן כפי שאתם ביקשתם להוכיח. כי אינם תלויין זה בזה,

ש

הרי

המפלת בתוך מלאת,

בתוך השמונים,

דמיה טמאים

מחמת הלידה,

ופטורה מן הקרבן,

והוא הדין במפלת אור לשמונים ואחד, שאע"פ שדמיה טמאים הרי היא פטורה מהקרבן.