Keritot 4a — el Talmud en español

אם כן

עקימת

שפתיו נמי, לרבנן, נהוי מעשה גבי מגדף!?

ומדוע רבנן אמרו שיצא מגדף לפי שאינו עושה מעשה?

אמר רבא: שאני מגדף, הואיל וישנו בלב

. שעיקר העבירה היא מה שחושב את הגידוף בלבו, ובדיבור הוא רק משמיע את הדבר שחושב בלבו, ולכן לא נחשב הדיבור כמעשה. מה שאין כן בהשתחואה לעבודה זרה, שעצם מעשה ההשתחואה הוא האיסור, ולכן נחשב מעשה. [כן פירש גליון ברש"י. ועייין פירושים נוספים ברש"י ובשיט"מ בעמוד הקודם אות לח']

אבל בעלמא, עקימת שפתיו הוי מעשה.

מתיב רבי זירא

: הרי שנינו בתורת כהנים, מדכתיב "ועשה" לגבי חיוב חטאת:

יצאו עדים זוממין

שאינם חייבים חטאת, משום

שאין בו

בעד זומם

מעשה.

ואמאי

לא נחשבת עדותן של עדים זוממים כמעשה? ו

הא

"

על פי

שנים עדים יקום דבר"

כתיב בהן,

ואם כן עקימת שפתיהן תחשב כמעשה!?

ותרצינן:

אמר רבא: שאני עדים זוממין, הואיל וישנן בראייה

, שעיקרה של עדות היא ראיית המעשה והעמדת ה"ראיה" לפני בית דין באמצעות דיבור העדים. וחטאם של עדים זוממים הוא בהעמדת "ראיה" כוזבת לבית דין של מעשה שהם לא ראו, באמצעות דיבור "עדות" השקר. ונמצא שעונשם של עדים זוממים הוא על "ראיית העין" [שלא היתה באמת!] של העדים הזוממים, ולא על הגדת העדות. כי כאמור, ההגדה אינה אלא הביטוי ל"ראייתם" הכוזבת, שמעידים בפני בית דין ש"ראו", ולכן לא נחשבת הגדת העדות של עדים זוממים מעשה המחייב קרבן .

שנינו במשנה:

האוכל חלב

:

תנו רבנן

: כתיב (ויקרא ז כג) "

כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו

" - פירט הכתוב כל מין לחוד כדי

לחייב

את האוכל שלש חתיכות חלב, חתיכה מכל מין, מלקות

על כל אחת ואחת!

שאם אכל חלב משלושת המינים הללו, חייב שלש מלקויות, ואפילו אם התרו בו רק התראה אחת,

דברי רבי ישמעאל.

וחכמים אומרים: אינו חייב אלא

מלקות

אחת. נימא בהא קמיפלגי

:

דרבי ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות

, ולאו אחד שכולל כמה פרטים - לוקה על כל אחד ואחד, לפי שהם נחשבים כלאוים חלוקים.

ורבנן סברי אין לוקין

מלקיות נפרדות

על לאו שבכללות

אלא מלקות אחת בלבד, משום שכל הפרטים הכלולים באותו לאו נחשבים כלאו אחד .

ודחינן:

לעולם סבר רבי ישמעאל אין לוקין על לאו שבכללות. ושאני הכא, דמייתרי ליה קראי

לרבות שלוקה על כל אחד לחוד.

ומבארינן כיצד יש פסוק מיותר.

דיש לשאול:

נכתוב קרא

"

כל חלב לא תאכלו

" - "

שור וכשב ועז

" דכתב רחמנא

למה לי?

אלא

שמע מינה

בא הכתוב

לחלק

, לחייב מלקות על אכילת חלב של כל אחד משלשתם בפני עצמה.

ורבנן

אמרי: אין כאן יתור. כי

אי

כתיב רק "כל חלב לא תאכלו" ו

לא כתיב

"חלב

שור וכשב ועז

"

, הוה אמינא

ד

אפילו חלב חיה במשמע,

ויהיה איסור לאו גם בחלב חיה.

להכי כתב

"

שור כשב ועז

" -

למימרא דחלב שור וכשב ועז הוא דאסור, אבל

חלב

דחיה שרי.

ומקשינן: הא

שפיר קאמרי ליה

רבנן לרבי ישמעאל, והאיך הוא אומר שיש יתור בפסוק לחלק?

אלא, היינו טעמא דרבי ישמעאל: דקסבר, אם כן

, שהפסוק בא רק למעט חלב חיה,

לכתוב

"

כל חלב שור לא תאכלו

", ומ"שור" נמעט חלב חיה. ואם כן "

כשב ועז

"

למה לי

לכתוב? אלא

שמע מינה

בא הכתוב

לחלק

, כדי לחייב על כל אכילת חלב מכל מין לחוד!

ורבנן סברי

, שהמלים "כשב ועז" אינן מיותרות לחלק, כי אין למעט מ"שור" חלב חיה. אלא אדרבא,

אי כתב רחמנא

"

כל חלב שור

"

הוה אמינא נילף

בגזירה שוה "

שור

-

שור

"

משבת

, שכתוב בה (שמות כג יב) "למען ינוח שורך":

מה גבי שבת, חיה ועוף כיוצא בהן

, שאדם חייב על שביתת כולן, דילפינן מ"וכל בהמתך".

אף גבי אכילה

של חלב תהיה אכילת חלב של

חיה ועוף

אסורה

כיוצא בהן

38 .

להכי כתב רחמנא

"חלב

שור וכשב ועז

" -

למימרא דהני

חלבים בלבד

הוא דאסור, אבל

חלב

חיה ועוף שרי.

ומקשינן: הא

שפיר קאמרי ליה

רבנן לרבי ישמעאל! ואיך הוא אומר שיש יתור בפסוק שבא ללמד לחלק?

אלא, היינו טעמא

דרבי ישמעאל:

דקסבר

אם הפסוק בא רק כדי למעט חלב חיה,

נכתוב

רק "

כל חלב כשב לא תאכלו

"

, אי נמי נכתוב

"

כל חלב עז לא תאכלו

", ומ"כשב" או מ"עז" נמעט חיה, ולא יהיה הוה אמינא ללמוד בגזירה שוה משבת לחלב של שאר בעלי חיים. ואם כן "

שור וכשב ועז

" דכתב רחמנא

למה לי? שמע מינה

מהאי יתורא -

לחלק!

ורבנן סברי

: "שור ועז" אינם מיותרים לחלק, שהרי

אי כתב

"

כל חלב כשב

"

הוה אמינא

שרק

חלב כשב אסור, ו

אילו חלב

שור ועז שרי,

לכן הוצרך לכתוב שור ועז - לרבות שגם חלבם אסור.

וכי תימא מאי אולמיה

חלב

דכשב

לומר שדוקא חלב כשב אסור אילולי שכתב שור ועז, ומדוע לא נלמד בבנין אב ממנו לשאר מיני בהמה?

משום דנתרבה

כבש של קרבן

ב

חיוב הקטרת

אליה אצל גבוה,

מה שאין כן שור ועז שאין מקריבין מהם את האליה.

וכדתנא רבי חנניא: למה

חזר ו

מנה הכתוב

דין הקרבת

אימורין ב

בכור

שור, ו

גם דין הקרבת

אימורים ב

בכור

כשב, ו

גם דין הקרבת

אימורים

בבכור

עז, דכתיב

(במדבר יח יז) "

אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז

... ואת חלבם תקטיר"? והרי דיינו שיכתוב מצות הקטרת אימורין באחד מהם, וממנו נלמד לאחרים?

צריכי

-

דאי כתב שור, הוה אמינא כשב ועז לא ילפינן מיניה.

משום

דאיכא למיפרך: מה לשור שכן

יש בו חומרא ש

נתרבה ב

שיעור ה

נסכים

יותר מכל שאר המינים - שנסכי פר הם חצי ההין, ושל כבש ועז רביעית ההין. ואם כן אי אפשר ללמוד מצות הקטרת אימורים בכשב ועז משור, ולכן הוצרך לכתבם בפירוש.

ושמא תאמר:

נכתוב רחמנא

דין הקרבת אימורים

ב

בכור

כשב, ונילף שור ועז מכשב?

איכא למיפרך: מה לכשב

, שיש בו חומרא,

שכן נתרבה באליה

[שרק בכבש האליה קריבה, אבל לא בשור ולא בעז], ולכן סלקא דעתין שרק בבכור כשב יש מצות הקטרת אימורים, ולא בשור ועז, אלולי שנכתבו בפירוש.

ועדיין קשה שלא צריך לכתוב דין אימורים בכולם. אלא

נכתוב רחמנא

דין אימורין ב

עז ונילף שור וכשב מיניה?

איכא למיפרך: מה לעז שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים,

שאם שגג היחיד בעבודה זרה הוא מביא עז בת שנתה לחטאת, כמפורש בפרשת שלח (במדבר טו כז). והואיל ונתרבתה העז בהקרבה סלקא דעתך שדוקא בה יש מצות הקטרת אימורין, אלולי שהתורה רבתה אימורים בשור ובכשב.

ועדיין קשה מדוע צריך לפרש מצות אימורים בכל שלושת המינים, שאמנם

מן חד לא ילפינן

לאחרים, כדלעיל. אך עדיין יש לשאול:

נכתוב תרתי, ונילף חדא מתרתי

, בלימוד של הצד השוה שבשניהם, שהם מין בהמה וחלבם אסור, ואימורי בכוריהם קריבים, אף כל שהוא מין בהמה וחלבו אסור - אימורי בכוריו קרבים.

ומתרצת הברייתא:

הי דין נילף

[אי זה לא נכתוב ויהיה נלמד מהצד השוה]?

אם נלמד

שור מכשב ועז, אית להון פירכא: מה לכשב ועז

דין הוא שתהא מצות הקטרת אימורין בבכוריהם,

שכן נתרבו אצל הפסח

שקרבן הפסח קרב מן הכבשים או מן העיזים.

אלא

לא נכתוב כשב, ונילף משור ועז. אית להון פירכא: מה לשור ועז שכן נתרבו אצל עבודת כוכבים

שבית דין שטעו והורו להתיר עבודה זרה מביאים פר לעולה [ושעיר עזים לחטאת], והיחיד מביא עז בת שנתה לחטאת.

אלא

לא נכתוב עז, ונילף משור וכשב. אית להון פירכא: מה לשור וכשב שכן יש בהן צד ריבוי אצל מזבח

שבכל קרבן הבא מהם יש ריבוי מיוחד בהקרבה על המזבח: שור יש בו נסכים מרובים על המזבח. כבש אליתו עולה על המזבח בכלל אימוריו. מה שאין כן בעז, שאף על פי שנתרבתה בכך שרק אותה מקריב היחיד בעבודת כוכבים, מכל מקום כאשר הוא קרב, אין בו ריבוי מיוחד במה שעולה ממנו על המזבח.

הלכך לא ילפי מהדדי

לענין דין אימורים בבכור, כי בכל שנים מהם יש סברא לומר שדוקא בהם נתרבו אימורים בבכור.

עד כאן הברייתא של רבי חנניא. ונמצאנו למדים שיש חומרא בכבש שנתרבה בהקרבת אליה, מה שאין כן שור ועז. ואם כן רבנן ישיבו לרבי ישמעאל שגם לגבי חלב, אם היה כתוב רק שחלב כשב אסור אי אפשר היה ללמוד לאסור חלב של שור ועז, כי היינו פורכים: מה לכבש שכן נתרבה באליה. [וכן למדנו שיש חומרא בעז שאין בכבש ושור, וכן בכל שנים מהם יש חומרא שאין בשלישי], ואם כן גם לגבי חלב צריך לכתוב את כולם, ואין אחד מהם מיותר לחלק.

ושוב קשיא:

שפיר קאמרי ליה

רבנן לרבי ישמעאל! ואיך הוא אומר שיש יתור בפסוק לחלק?

אלא, לעולם טעמא דרבי ישמעאל כדאמרינן מעיקרא: דאם כן

, שהפסוק בא רק למעט חלב חיה ולרבות חלב של כל המינים של הבהמה,

נכתוב

רק "

כל חלב

"

, ולישתוק

, וממילא נדע שחלב של כל מיני בהמה אסור. ונמצא שהמלים "שור וכשב ועז" מיותרות.

אלא,

מאי אמרת

-

האי דכתב

"

שור וכשב ועז

"

למשרי חלב חיה

הוא דאתא, דלא תימא ד"כל חלב" אפילו חלב חיה במשמע, ולכן אין יתור בפסוק.

תשובתך:

הא כי כתב קרא

"כל חלב שור"

בעניינא דקדשים

הוא דכתב, דסמיך להאי קרא ד"כל חלב שור לא תאכלו" - (שם פסוק כה) "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה', ונכרתה" .

ו

מעתה, נלמד במדה של

דבר למד מעניינו,

[שהיא אחת משלוש עשרה המדות שהתורה נדרשת בהן]: כיון שענין אכילת חלב נאמר בסמוך לענין קרבנות יש לנו ללמוד מענין הפרשה - כשם שאין חיה קריבה על המזבח, הוא הדין לאיסור אכילת חלב, שאינו נוהג בחיה.

ושוב נמצא שהמלים "שור וכשב ועז" מיותרות, ללמדנו לחלק, שלוקה על כל אכילת חלב של כל מין ומין לחוד.

ותמהינן:

מכלל, דרבנן סברי

ד

לא ילפינן דבר למד מעניינו!?

וזה לא יתכן, שהרי זו אחת משלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן!

ומתרצינן:

לא! דכולי עלמא ילפינן דבר הלמד מעניינו

.

והכא בהא פליגי

: מהו גדרו של דבר הלמד מענינו.

וכגון הכא, שהכתוב הסמוך לאיסור לאו דחלב, שבו מדובר בענין קדשים, מדבר בכרת דחלב, וממנו רוצים ללמוד ביחס ללאו דחלב, במידה של "דבר הלמד מענינו".

שהרי בתחילה כתיב איסור הלאו "כל חלב לא תאכלו", ולאחר מכן נאמר "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה', ונכרתה", והרי זה כאילו לומדים דבר שהוא בלאו מענין שיש בו כרת.

רבי ישמעאל סבר: למידין

דבר מענינו בין

לאו מלאו, ו

בין

לאו מכרת

. שאף על פי שזה לאו וזה כרת, הואיל ושניהם כתובים באותה הפרשה, הרי זה נחשב כדבר הלמד מענינו. ואם כן למדים לאו דחלב מכרת דחלב, [האמור בקדשים] למעט חיה, והמלים "שור וכשב ועז" שנאמרו באיסור הלאו הן מיותרות, ובאו לחלק ולחייב על כל חלב של כל מין לחוד.

ו

אילו

רבנן

סוברים:

לאו מלאו ילפינן

, שרק באופן שכזה הוי לימוד של דבר הלמד מענינו. אבל

לאו מכרת לא ילפינן

כי אינו מענינו, אף על פי ששניהם כתובים באותה הפרשה. ולכן לא לומדים לאו דחלב מכרת דחלב למעט חיה, והוצרך הכתוב לומר "שור וכשב ועז" כדי למעט חיה מאיסור לאו, ואין יתור בכתוב שנלמד ממנו לחלק.

ואיבעית אימא, היינו טעמייהו דרבנן

שסוברים שהמלים "שור וכשב ועז" אינן מיותרות, משום שהיה צורך לכתוב אותן, ו

כדאמר ליה רב מרי לרב זביד: אלא מעתה

, שהאליה נקראת "חלב" [כדאמרינן במסכת חולין דף קיז.],

אליה דחולין תיתסר

באכילה משום איסור חלב!?

אמר ליה

רב זביד:

עליך אמר קרא

"

כל חלב שור וכשב ועז

" - לומר ש

דבר השוה בשלושתן בעינן

כדי שיכלל באיסור חלב,

וליכא

דבר זה באליה. שרק האליה של כבש נקראת "חלב", הואיל ואלייתו קריבה בכלל אימוריו, ולא האליה של שאר המינים, שאינה קריבה עם אימוריהן. ולכן, אפילו האליה של כבש, על אף שהיא נקראת "חלב" הרי היא מותרת, היות שהיא אינה שוה בשלושתן.

הלכך, כי אתא

"

שור וכשב ועז

" -

למישרי אליה דחולין הוא דאתא,

משום שאינה שוה בשלושתן, ושוב לא אייתר קרא לחלק.

ורבי ישמעאל אמר לך: אם כן

, שבא הכתוב רק להתיר אליה של חולין,

לימא קרא

: "

כל חלב שור וכשב

"

,

וזה מספיק כדי למעט אליה, כי נדרוש שצריך דבר השוה בשניהם, פרט לאליה שנקראת חלב רק בכבש ולא בשור. ואם כן, "

עז

" דכתב רחמנא -

למה לי?

אלא, לאו,

שמע מינה

-

לחלק!

אמר רבי חנינא: מודה רבי ישמעאל לענין קרבן

, שאם אכל חלב שור, וחלב כשב וחלב עז בהעלם אחד -

שאין מביא אלא חטאת אחת.

מאי טעמא?

משום

דלא דמי הדין לאו

[הלאו הזה]

ללאו דעריות

. שבעריות כל לאו הוא שם איסור בפני עצמו, ולכן חלוקים לחייב חטאת על כל אחד בפני עצמו אף על פי שנאמר בהם כרת אחד. אבל בחלב שור כשב ועז, אף על פי שנחשבים לאוים חלוקים - ולוקה על כל אחד בפני עצמו - מכל מקום כולם שם אחד הם של חלב. ולאוים חלוקים משם אחד אינם מחלקים לחטאות. [כן פירש בספר ברכת הזבח את דברי רש"י]. וקרא ד"שור וכשב ועז" דמרבינן מיניה לחלק נאמר לענין חילוק מלקות ולא לענין חילוק חטאות .

תנו רבנן

: כתיב בפרשת חיוב חטאת (ויקרא ד ב) "נפש כי תחטא בשגגה ... ועשה מאחת מהנה", ודרשינן מיתורא של האות מ"ם שב"מאחת" שיש לקרוא את הפסוק כך:

ועשה אחת

[שעבר על איסור אחד],

ועשה הנה

[שנחשב לו לעשיית עבירות רבות] -

לחייב

חטאת

על כל אחת ואחת!

שאם אכל

כזית

חלב, ו

חזר ואכל כזית

חלב

מ

שם אחד

, וכגון ששניהם חלב שעל הכליות,

בשתי העלמות

, וכגון שנודע לו משגגתו הראשונה לפני שעבר בשגגה שניה -

חייב שתים.

משום שהעלמות מחלקות .

או

אם אכל שני כזיתי חלב מ

שתי שמות

, וכגון כזית חלב שעל הכליות וכזית חלב שעל הדקין

בהעלם אחת

-

חייב שתים.

משום שהשמות מחלקים.

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: בשלמא שם אחד בשני העלמות חייב שתים

-

משום דהעלמות מחלקין.

לפי שחיוב החטאת תלוי בידיעת העבירה שעבר, כדכתיב (ויקרא ד כח) "או הודע אליו חטאתו", ומכיון שנודע לו בין עבירה לעבירה, הרי הן שתי שגגות חלוקות.

אלא שני שמות בהעלם אחת, אמאי חייב שתים

-

הא בעינן העלמות מוחלקין וליכא!?

כי אף על פי שחלב הכליות וחלב הדקין הם שני שמות של חלב, מכל מקום הם כלולים בלאו אחד של איסור חלב - שהתורה לא חילקתם לאיסורים נפרדים.

אמר ליה: הכא במאי עסקינן, כגון דאכל

כזית אחד

חלב דנותר

.

דמחייב משום נותר ומשום חלב,

שהם שני לאוים ושתי כריתות חלוקים.

אמר ליה: אם כן,

שהתנא מנה חיוב חלב ונותר שהם שני סוגי איסור שונים לחלוטין,

ניחייב נמי

אשם מעילות

משום

מעילה ב

קודש

, ומדוע התנא הזכיר רק שתי חטאות ולא הזכיר שחייב גם אשם?

אלא אמר רב ששת: כגון דאכל חלב דהקדש

-

ורבי יהודה היא,

שסובר שיש שני לאוים חלוקים לחלב חולין ולחלב מוקדשין. וסלקא דעתך שהם שני שמות איסור שונים, וחייב שתי חטאות . ולפי זה לא קשה שימנה גם אשם מעילות, כי זהו סוג איסור שונה לגמרי, והתנא רצה למנות רק איסורים מאותו הסוג כגון חלב חולין וחלב מוקדשין.

דתניא: אכל חלב נבילה

או

אכל חלב מוקדשין

במזיד והתראה,

חייב שתים

מלקיות - משום לאו דחלב, ומשום לאו דנבילה [בחלב נבילה], או משום לאו דזר האוכל קודש [בחלב מוקדשין].

רבי יהודה אומר

: האוכל

חלב מוקדשין לוקה שלוש

: שתים משום חלב, משום שהוא סובר שיש לאוים נפרדים לחלב חולין ולחלב מוקדשין, ואחת משום קודש.

מחייכו עלה במערבא

[על האי תירוצא דרב ששת דאזלא האי ברייתא דמחייבא על שני שמות בהעלם אחד כרבי יהודה]. דלדבריו תיקשי:

ונוקמה כגון דאכל חלב

[של שנים מתוך שלושת המינים]

דשור וכשב ועז

-

ורבי ישמעאל היא, דאמר

שאם אכל משלושתם במזיד והתראה

לוקה שלוש,

ולכן כאן, שאכל שנים מהם בשוגג, חייב שתי חטאות!?