Versión en texto de este daf: original y traducción
Keritot 23b — el Talmud en español
Keritot 23b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Keritot 23b
דתניא
: נאמר בפרשת אכילת קודש בטומאת הגוף "ונפש כי תגע בכל טמא ... ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". ודרשינן מ
"אשר לה'"
-
לרבות את האימורים
שמקריבים אותם לה', שאף עליהם חייבים כרת האוכלם בטומאת הגוף.
ו
הרי
אימורין קאי עלייהו באיסור עולין. ו
אותם האימורים שהם
חלב קאי עלייהו
גם
באיסור כרת
ואפילו הכי
קאתי איסור טומאה
שבא לאחר מכן כשנטמא האדם ו
חייל עליה.
הרי שבקדשים חל איסור על איסור .
תדע שכן הוא,
דכולי עלמא מודו דאיסור חל על איסור בקדשים,
דהא רבי סבירא ליה איסור חל על איסור, והני מילי
דוקא ב
איסור חמור על איסור קל, אבל איסור קל על איסור חמור, לא
חל,
ובקדשים שמעינן ליה דאמר איסור קל על איסור חמור נמי חייל, דהא איסור מעילה
איסור
קל
הוא שהרי עונשו רק ב
מיתה
בידי שמים [ומיתה נחשבת לעונש קל ביחס לכרת שהרי בשגגת מיתה אין חטאת כבשגגת כרת],
וקדשים איסור חמור
הוא [ברש"ש וערוך לנר הגיהו
"וחלב איסור חמור"
] שהרי עונשו ב
כרת ו
אעפי"כ
אתי איסור מיתה
דמעילה ו
חייל על איסור כרת
דחלב.
דתניא: רבי אומר
: הא דכתיב
"כל חלב לה'"
בא הכתוב
לרבות אימורי קדשים קלים ל
דין
מעילה!
דבמעילה כתיב "וחטאה בשגגה מקדשי ה'" וריבה הכתוב שאף אימורים של קדשים קלים נקראים "קדשי ה'" ויש בהם מעילה.
ו
הא
מעילה איסור מיתה
בלבד הוא,
ו
בכל זאת
קא חייל על איסור חלב
שיש באימורים
דאיסור כרת הוא. שמע מינה: בקדשים גלי קרא
דאיסור חל על איסור!
ומקשינן:
והא תניא: רבי שמעון אומר: אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין!
שהאוכל את האימורים מקרבן שנתפגל או נותר אינו חייב כרת משום פיגול ומשום נותר לפי שאין איסור פיגול ונותר חלין על איסור עולין שהיה לפני כן.
הרי שרבי שמעון סבר אין איסור חל על איסור אפילו בקדשים ואפילו באיסור חמור על איסור קל. והדרא קושיא לדוכתיה, דאמאי אמר במתניתין דאיסור נותר חל על איסור חלב? ומתרצינן:
אלא תנאי היא ואליבא דרבי שמעון. דאיכא דאמרי
: דרבי שמעון סבר:
בקדשים איסור חל על איסור,
ותנא דמתניתין סובר כמותם.
ואיכא דאמרי
: דרבי שמעון סובר:
בקדשים נמי אין איסור חל על איסור
, וברייתא דאין פיגול בעולין סוברת כמותם. ומקשינן:
ולמאן דאמר
דאליבא דרבי שמעון
בקדשים נמי אין איסור חל על איסור.
האי קרא ד
"כל חלב לה'"
דמרבינן מיניה אימורי קדשים קלים למעילה
מאי עביד ליה
, האיך יחול איסור מעילה על איסור חלב?! ומתרצינן:
מוקים ליה בולדי קדשים
, שנולדו מבהמות קדשים.
וקסבר
רבי שמעון:
ולדי קדשים
רק
בהוייתן יהו קדושים
. שרק בלידתן חל עליהם קדושה ולא בעודם במעי אמן.
ד
אם כן
תרוייהו,
איסור חלב ואיסור מעילה,
בהדדי אתי
בשעת לידה חלין שניהם ולא הוי איסור חל על איסור, הלכך יש באימורים של אותם ולדות קדשים איסור מעילה .
הדרן עלך פרק דם שחיטה
--- title: "חברותא - כריתות — פרק שישי - המביא אשם" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02372.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק שישי - המביא אשם
Оригинал главы פרק שישי - המביא אשם
מתניתין:
המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא.
אם
נודע לו
עד שלא נשחט
הרי הוא חולין גמורים, ו
יצא, וירעה בעדר
עם צאנו
, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.
וטעמייהו מפורש בגמרא .
רבי אליעזר אומר: יקרב,
לפי
שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר.
על אף שעתה לא ידוע למביא הקרבן על ספק חטא אחר שבידו.
ו
אם משנשחט נודע לו
שלא חטא -
ישפך הדם
לאמה, ומשם יוצא לחוץ העזרה.
ומשום שנמצא שאין זה קרבן, אלא חולין בעזרה .
והבשר
-
יצא לבית השריפה.
ואם לפני שנודע לו שלא חטא כבר
נזרק הדם,
ורק לאחר זריקת הדם נודע לו שלא חטא, נמצא שהועילה הזריקה לכפרתו של המביא. לפי שאשם תלוי בא לכפר על הספק עד שיודע לו אם הוא חייב חטאת או פטור, וכל עוד הוא אינו יודע שחטא הרי הוא זקוק לאותה כפרה, והקרבן שהביא לפני שנודע לו שלא חטא הוא קרבן כשר. הילכך, אם נודע לו אחרי הכפרה [שנעשית בזריקת הדם] שלא חטא אין הקרבן נחשב חולין בעזרה אלא קרבן שהועילה כפרתו ובשרו ראוי לאכילה. ולכן, כיון ש
הבשר קיים
-
יאכל
הבשר כדין כל בשר של קרבן אשם תלוי!
רבי יוסי אומר: אפילו
נודע לו אחר שחיטה שלא חטא, ועדיין
הדם בכוס,
ועדיין לא התכפר המביא, דינו כמי שכיפר, דכל העומד להזרק כזרוק דמי, והוי כאילו נודע לו לאחר הזריקה. הילכך -
יזרק
הדם
והבשר יאכל.
אבל דינו של מי שחטא בענין שמחייבו להביא
אשם ודאי
-
אינו כן!
[כדין אשם תלוי אליבא דרבנן שירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו נדבה].
אלא: אם
עד שלא נשחט
האשם הודאי נודע לו שלא חטא -
יצא וירעה בעדר.
שבאשם ודאי מכיון שהתברר שלא חטא הוי הקדשו הקדש טעות. וגם רבנן, דסברי דבאשם תלוי ירעה עד שיסתאב, מודו הכא דיצא בעדר. כי רק באשם תלוי, שלבו נוקפו מחמת ספק סברי רבנן שגמר ומקדיש מספק שאפילו לא חטא הרי זה קרבן .
ואם
משנשחט
האשם הודאי נודע לו שלא חטא -
הרי זה יקבר.
ואם
נזרק הדם
-
הבשר יצא לבית השריפה.
[ובגמרא יתבאר שהתנא ששנה "נודע לאחר שנשחט - יקבר" והתנא ששנה "נודע לאחר זריקה - ישרף" הם שני תנאים!].
וכן דינו של
שור הנסקל אינו כן
[כאשם תלוי אליבא דרבנן שצריך לרעות עד שיסתאב ויהיו דמיו לנדבה]
.
אלא: אם התברר
עד שלא נסקל
שהוא אינו חייב סקילה -
יצא וירעה בעדר.
ואפילו אם הוברר הדבר רק
משנסקל
הרי הוא
מותר בהנאה.
וכן דינה של
עגלה ערופה אינו כן
[כדין אשם תלוי לרבנן, שצריך לרעות עד שיסתאב ויהיו דמיו נדבה].
אלא: אם
עד שלא נערפה
נודע מי הוא ההורג -
תצא ותרעה בעדר.
אך אם התגלה מי הוא ההורג רק
משנערפה
העגלה -
תקבר במקומה!
והיינו, שהיא אסורה בהנאה כדין כל עגלה ערופה.
וטעמו של דבר:
ש
עגלה ערופה
על ספק
היא
באה מתחלה,
לכפר בינתיים, כל זמן שלא נמצא ההורג, ועריפתה של עגלה ערופה הזאת אכן
כיפרה ספקה, והלכה לה.
ובפרט זה יש לה דמיון לאשם תלוי.
גמרא:
והוינן בה:
במאי פליגי
רבי מאיר ורבנן באשם תלוי כשנודע לו שלא חטא?
רבי מאיר סבר: כיון
דנודע לפני שחיטה
דלא צריך ליה
-
לא מקדיש ליה,
שנמצא שהיה הקדשו בטעות, ואינו הקדש.
ורבנן סברי: מתוך שלבו נוקפו
-
גומר ומקדיש.
תנא: בין שנודע לו שחטא ובין נודע לו שלא חטא
-
פליגי רבי מאיר ורבנן
בנודע לו שחטא
-
להודיעך כחו דרבי מאיר. דאע"ג ד
השתא
ידע דחטא, כיון דבעידנא דאפרשיה לא ידע
-
תצא ותרעה בעדר
;
ובנודע לו שלא חטא
-
להודיעך כחן דרבנן. דאע"ג ד
השתא ידע ש
לא חטא, כיון דבעידנא דאפרשיה לא ידע
-
לבו נוקפו הוה, הלכך גמר ומקדיש.