Keritot 22a — el Talmud en español

ומתרצינן:

כי תניא

ד

אסור

כגון

דפירש

הדם מגוף האדם.

כי קאמר רב ששת

דמותר -

בדלא פירש.

כדתניא: דם שעל גבי ככר

-

גוררו ואוכלו.

דם

של בין השינים

-

מוצץ ובולע ואינו חושש.

איכא דמתני לה להא דרב ששת על

ברייתא

הדא.

דתניא: יכול יהא חלב מהלכי שתים

חלב אשה

האוכלו עובר בלאו? ודין הוא

מקל וחומר יש ללמוד שהוא אסור:

מה בהמה טמאה, שהקלת במגעה

שלעולם אינה מטמאה בחייה, שאין בה זיבות ונדות, בכל זאת

החמרת בחלבה

שאסור באכילה -

מהלכי שתים, שהחמרת במגעו,

שהאשה מטמאה בנדה וזבה,

אינו דין שתחמיר בחלבו?!

תלמוד לומר "אך את זה לא תאכלו

ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל". ודרשינן:

זה

-

טמא

הוא וחלבו [שמגמל ילפינן בבכורות ו, ב לאסור חלב בהמה טמאה, רבינו גרשום].

ואין חלב מהלכי שתים טמא, אלא טהור,

שהוא מותר באכילה.

יכול

אוציא את החלב

לפי

שאין

איסורו

שוה בכל

, שרק בבהמה טמאה הוא אסור, ואילו חלב בהמה טהורה מותר, ולכן מותר גם באשה.

ולא אוציא הדם

של מהלכי שתים

ש

הרי הוא

שוה בכל

, שכל דם מבהמה אסור?

תלמוד לומר

בסוף הפסוק

"טמא הוא לכם".

ודרשינן:

הוא טמא ואין חלב ודם מהלכי שתים טמא אלא טהור

[גירסת רבינו גרשום] .

ועל זה

אמר רב ששת: אפילו מצות פרוש אין בו

בחלב מהלכי שתים.

תנן התם

במסכת חולין:

הלב

-

קורעו ומוציא את דמו.

ואם בשלו ו

לא קרעו אינו עובר עליו,

על אכילת דמו.

אמר רבי זירא אמר רב: לא שנו

שאינו עובר עליו

אלא בלב עוף, הואיל ואין בו כזית

דם .

אבל לב בהמה, דיש בו כזית

דם,

אסור, וחייבין עליו כרת!

מיתיבי

: תניא:

דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם איברים הרי אלו בלא תעשה. דם מהלכי שתים, דם שקצים ורמשים אסור ואין חייבין עליו

. הרי שדם הלב אין בו כרת אלא לא תעשה בלבד [ואפילו כשיש בו כזית שהרי קתני דעובר בלא תעשה]?!

ומתרצינן:

כי קתני

ד

אין חייבין עליו

כרת על דם הלב היינו דוקא

על דם דיליה

הבלוע בבשר הלב, שהוא כשאר דם האיברים.

כי קאמר רב

שדם לב בהמה חייבין עליו כרת היינו על הדם

דאתי ליה מעלמא,

הנמצא בתוך חלל הלב, וכדמפרש טעמא לקמן .

ומקשינן: אי ב

דם דיליה, היינו דם אברים

ולמה צריך התנא לומר גם דם הלב?

ומתרצינן:

וליטעמיך מי לא קתני דם כליות וקתני דם אברים

ותיקשי לך למה קתני דם כליות?

אלא

על כרחך צריך לומר ד

תני

דם כליות

והדר תני

דם אברים, אם כן

הכי נמי: תני

דם הלב

והדר תני

דם אברים!

ומבארינן: האי דם דאתי

מעלמא

-

מהיכא אתי ליה?

אמר רבי זירא: בשעה שהנשמה יוצאה מישרף שריף

. שהבהמה בנשימתה מושכת הדם מבית השחיטה לתוך חלל הלב והרי הוא דם הנפש ולכן חייבין עליו כרת.

שנינו במשנה:

דם שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו.

חמשה סוגי דמים יוצאים מהגוף בשעת הקזת הבהמה [או שחיטתה].

א. תחילה יוצא דם שחור, כשהוא שותת בזרם חלש.

ב. לאחר מכן מתחיל לצאת הדם האדום, כשעדיין הוא שותת בלבד.

ג. לאחר מכן מקלח הדם בזרם חזק.

ד. לבסוף, שוב מתמעט הדם, ושותת בלבד.

ה. לאחר כל זה יוצא דם התמצית, שיציאתו היא לאחר מיתה.

איתמר: איזהו "דם הקזה" שהנשמה יוצאה בו?

רבי יוחנן אמר: כל זמן

שהוא

מקלח.

דהיינו, הדם השלישי בלבד. שבשנים הראשונים עדיין לא יצא דם הנפש. וברביעי, כבר יצא הדם שהנשמה תלויה בו [אעפ"י שהבהמה עודנה בחיים!]

ריש לקיש אמר: מטיפה המשחרת ואילך.

דהיינו, כל שלשת הדמים, מלבד הראשון השחור, הם דם הנפש [וכמובן מלבד דם התמצית, היוצא לאחר מיתה ].

מיתיבי

: תניא:

איזהו "דם הקזה" שהנשמה יוצאה בו? כל זמן שמקלח! יצא דם התמצית

מכלל דם הקזה,

מפני שהוא שותת.

ודייקינן:

מאי לאו. אפילו

הדם האדום ה

ראשון

שלפני הקילוח

וה

אחרון שלאחר הקילוח

דשותת הוא,

שניהם

כדם התמצית דמי!

שהרי כל הטעם דממעטינן דם התמצית הוא בגלל שהוא שותת, והרי אלו נמי שותתין, ואם כן אינם בכלל "דם שהנשמה יוצאה בו".

תיובתא דריש לקיש

דאמר ששניהם בכלל דם שהנשמה יוצאה בו!? ומתרצינן:

לא!

אלא כונת התנא היא -

למעוטי דם המשחיר

בלבד, לומר שהוא אינו דם הנפש, אלא דינו כדם התמצית.

אבל דם ראשון ואחרון, אף על גב דהוא שותת, היינו דם הנפש!

מיתיבי

: תניא:

איזהו דם הנפש? כל זמן שמקלח! יצא

דם

ראשון ואחרון מפני שהוא שותת.

תיובתיה דריש לקיש!?

ומתרצינן:

אמר לך

ריש לקיש:

תנאי היא.

דתניא: איזהו דם הנפש

-

כל זמן שמקלח, דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מטיפה המשחרת ואילך.

ואנא סברי כרבי אלעזר ברבי שמעון, וברייתא דלעיל כרבי.

תנא דבי רבי ישמעאל

: כתיב

"ודם חללים ישתה",

ומשמע מכאן שאין הדם קרוי משקה ששותים אותו אלא היוצא לאחר שנעשה חלל, דהיינו לאחר מיתה.

פרט לדם קילוח,

היוצא בשעת יציאת הנשמה, ואינו קרוי משקה,

שאינו מכשיר את הזרעים

לקבלת טומאה ["זרעים" הוא לישנא דקרא כדכתיב "וכי יותן מים על זרע", שמתיחס לכל אוכל] .

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: הקיז דם לבהמה, וקיבל דמה בשני כוסות

-

מהו?

על

אכילת הדם של הכוס

הראשון

דברי הכל

חייב

כרת, שהרי מעורב בו דם קילוח שלכולי עלמא הוא דם הנפש.

כי תיבעי לי

על

הכוס

האחרון,

שיש בו רק דם שלאחר הקילוח,

מי מיחייב

עליו

או לא?

אמר ליה

רבי זירא:

הא פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש היא!

דאיתמר: הקיז דם לבהמה, וקיבל דמה בשני כוסות.

ריש לקיש אמר: חייב שתי חטאות,

שגם על הכוס השני הוא חייב, אעפ"י שיש בו רק מהדם השותת לאחר הקילוח.

ורבי יוחנן אמר: אינו חייב אלא

חטאת

אחת,

על הכוס הראשון בלבד, שיש בו דם הקילוח .

ואזלו לשיטתייהו, דפליגי לעיל אי חייב על הדם השותת שלאחר דם הקילוח.

שנינו במשנה:

רבי יהודה מחייב בדם התמצית.

אמר רבי אלעזר: מודה רבי יהודה לענין כפרה

, שמכפרת זריקת הדם על המזבח, שאם זרק עליו דם התמצית מהקרבן - אין הזריקה כשרה, ואינה מכפרת.

שנאמר "כי הדם

-

הוא בנפש יכפר".

ודרשינן:

דם שהנפש יוצאה בו

רק הוא

מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא

שרבי יהודה מודה לענין כפרה:

דתניא

: נאמר "איש איש מבית ישראל ... אשר יאכל כל דם ... והכרתי אותה מקרב עמה", והיה צריך לומר

"דם".

ו

מה תלמוד לומר "כל דם"?

אלא

לפי שנאמר

בהמשך הפסוק

"כי הדם הוא בנפש יכפר". אין לי

שחייב כרת

אלא

על

דם קדשים,

שהוא דוקא אותו דם

שהנפש יוצאה בו,

שרק הוא ראוי לכפר. אבל

דם חולין, ודם התמצית

אפילו של קדשים, שאינו מכפר [כדכתיב "בנפש יכפר" משמע שדוקא דם הנפש מכפר] -

מנין

שחייב עליהם כרת?

תלמוד לומר "כל דם",

לרבות גם את אלו לכרת.

ו

סתם סיפרא מני

-

רבי יהודה היא!

הרי שרבי יהודה מודה שדם התמצית אינו מכפר.

מתניתין:

רבי עקיבא מחייב על ספק מעילה

בהקדש

אשם תלוי.

שעל אף שבדרך כלל אין מביאים אשם תלוי על ספק אלא על דבר שזדונו כרת, שאם ודאי לו שחטא מביא חטאת, ואילו מעילה אין בה לא כרת במזיד ולא חטאת במועל בודאי בשוגג אלא אשם, מכל מקום חייבין על ספיקה אשם תלוי, כדילפינן בברייתא בגמרא.

וחכמים פוטרים

מאשם תלוי לפי שאין בודאי מעילה חטאת.

ומודה רבי עקיבא

ביחס לתשלום להקדש

שאינו מביא את מעילתו,

שאינו צריך לשלם להקדש את הממון שמעל, הקרן בתוספת חומש,

עד שיתודע לו

שוודאי מעל,

ויביא

אז

עמו אשם

מעילות

ודאי

29 .

אמר רבי טרפון

: לדברי רבי עקיבא,

מה לו לזה שמביא

[כלומר, למה לו להביא]

שתי אשמות

, בתחילה אשם תלוי ולכשנודע לו אשם ודאי? כי בשלמא בכל אשם תלוי הרי האשם תלוי והחטאת שמביא בסוף כשיוודע לו אינם קרבן אחד, שהחטאת היא נקבה והאשם זכר, אבל כאן שהם קרבן אחד למה יביא פעמיים?

אלא, יביא מעילה וחומשה,

הקרן של הממון שספק לו אם מעל וחומשו,

ויביא

איל ל

אשם ב

שווי

שני סלעים

[כדין כל האשמות שצריך שישוו כך]

ויאמר: אם ודאי מעלתי

כלומר אם יוודע לי בעתיד שאכן מעלתי, הרי

זו מעילתי,

הקרן עם החומש,

וזו אשמי

. והאיל יקרב כבר עתה בתור אשם מעילות ודאי .

ואם ספק מעלתי,

כלומר, שלעולם אשאר בספק אם מעלתי או לא, הרי

המעות

יהיו

נדבה

לקיץ המזבח

ו

ה

אשם

שאני מביא עתה יהא אשם

תלוי.

ולפיכך הוא יכול לעשות כן,

ש

הרי

מ

אותו

מין שהוא מביא על "הודע",

כשנודע לו בודאי שמעל, הוא

מביא

גם

על "לא הודע",

כשהוא בספק, שבשניהם מביא איל בן שתי שנים, הלכך יכול להביא עתה קרבן אחד ולעשות תנאי. מה שאין כן בשאר אשם תלוי, שהחטאת והאשם אינם ממין אחד .

אמר רבי עקיבא: נראין דבריו

של רבי טרפון

במעילה מעוטה,

כשלא מעל אלא בסכום מועט, שאז כדאי לו להביא עכשיו את מעילתו ובכך הוא מרויח מלהביא שתי אשמות.

אבל במעילה מרובה,

הרי שיבוא לידו ספק מעילה במאה מנה,

וכי

לא יפה לו

האם לא עדיף לו

שיביא אשם

נוסף

בשתי סלעים,

כשיודע לו בודאות שמעל,

ולא יביא

עכשיו

ספק מעילה במאה מנה.

שאם הוא מביא עתה את אשם המעילות [בתנאי] חייב להביא עמו גם את הממון, כי אחרת הוא אינו יוצא ידי חובת האשם, ונמצא מפסיד עתה הרבה.

ומתוך דברי רבי עקיבא אלו משמע, ש

מודה רבי עקיבא לרבי טרפון במעילה מעוטה

שיכול להביא בתנאי. אלא שנחלק עליו רק במעילה מרובה, לפי שהדבר אינו כדאי לו .