Keritot 13a — el Talmud en español

אי אמרת בשלמא

ד

רבי מאיר לחומרא,

דמחייב ביותר מכדי אכילת פרס,

היינו דקתני

בדברי חכמים,

"עד שישהא"

, דמשמע שלעולם אינו חייב בשהיה של יותר מאכילת פרס, כדברי רבי מאיר, אלא

עד דשהי דיליה,

ששהייתו תהא רק

בכדי אכילת פרס.

אלא אי אמרת

ד

רבי מאיר לקולא,

אם כן,

"וחכמים אומרים אם שהה"

-

מיבעי ליה

למימר. דליהוי משמע שבאו לומר שאפילו אם הפסיק באמצע האכילה הרי זה מצטרף באם שהה רק בכדי אכילת פרס, ולא כדברי רבי מאיר המקיל שאינו מצטרף בהפסיק.

אלא, לאו, שמע מינה: רבי מאיר לחומרא

.

ומסקינן:

שמע מינה!

אמר רבנאי אמר שמואל: בחלבים ובנבילה

אין מצטרפים שני חצאי זיתים לחיוב מלקות

עד שישהא מתחלה ועד סוף

לא יותר מ

בכדי אכילת פרס.

אבל לגבי פסול הגוף, על ידי אכילת חצי פרס של

אוכלין טמאין,

או רביעית של

משקין טמאין

-

אפילו

אכל או שתה מהם

כל היום כולו

הרי הם מצטרפים

בכדי אכילת פרס

לפסול את גופו של האדם האוכלן או שותן, שיהיה אסור אותו אדם לאכול בתרומה

ומבארינן:

מאי קאמר

שמואל? שהרי ביחס לפסול הגוף הוא אמר שני דברים סותרים, לפי ש"כל היום כולו" הרי זה יותר מכדי אכילת פרס?

אמר רב פפא: הכי קאמר: אפילו

אוכל את חצי הפרס [כשני ביצים] של מאכל טמא או שותה את הרביעית

כל היום כולו

נפסל גופו מן התרומה.

והוא שאכל

[או שתה] כל

כזית

ממנו

בכדי אכילת פרס,

שלא שהה באכילת הכזית יותר מזה. אבל בין כזית לכזית, אפילו שהה כל היום, מצטרף הכל לכדי חצי פרס.

מיתיבי

: תניא:

כל האוכלין

הטמאין

מצטרפין לפסול

את

הגויה

[הגוף] מאכילת תרומה, כאשר אכל מכולם יחד

בכחצי פרס

, ו

ב

זמן של

כדי אכילת פרס

[גירסת רש"ש].

ודייקינן:

מאי לאו, דאכליה ל

כל

חצי

ה

פרס בכדי אכילת פרס!

וקשיא לשמואל דאמר שאינו צריך אלא לאכול כל כזית ממנו בכדי אכילת פרס?

ומתרצינן:

לא!

אלא איירי

דאכל

כל

כזית כזית

מהחצי פרס

בכדי אכילת פרס

.

מיתיבי

: תניא:

א.

כל האוכלין

הטמאין

מצטרפין לפסול הגויה

כשאכל מהם

בכחצי פרס בכדי אכילת פרס.

כיצד? אכל

והפסיק,

וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין. יותר מכאן, אין מצטרפין

20 .

ב.

לא התירו ל

אדם ה

אוכל פחות מכשיעור

אוכלין טמאין [שאינו טמא]

לירד ולטבול!

ולקמן מפרש הטעם.

ג.

ירד וטבל

לאחר אכילה פחות מכשיעור,

ועלה, והשלימו

21 ,

שאכל עוד [אוכלים טמאים בכדי אכילת פרס] והשלים השיעור -

מצטרף

מה שאכל באכילה האחרונה לפוסלו מן התרומה, לפי שהטבילה בהיותו טהור לא הועילה כלום לטהרו מאכילת האוכל הטמא בפחות מהשיעור .

ד.

התירו לה לעוברה,

אשה מעוברת,

לאכול

אוכלין טמאין

פחות מכשיעור,

ולאכול אח"כ תרומה [שזה אסור בכל אדם. תוד"ה התירו] -

מפני הסכנה.

ה.

כל המשקין

הטמאין

מצטרפין לפסול את הגויה.

כששתה מכולם יחד

ברביעית בכדי אכילת פרס

, כלומר שלא שהה יותר מכדי אכילת פרס .

כיצד? שתה, וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין. יותר מכאן אין מצטרפין.

ו.

התירו לה ל

אשה מינקת שנטמאה על ידי

מגע

, שנגעה ב

טמא מת להניק

את

בנה, ובנה

נשאר

טהור.

עד כאן לשון הברייתא. ולקמן מבארת הגמרא כל דברי הברייתא.

ומסקינן לקושיא:

קתני מיהת: אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס, מצטרף. יותר מכאן אין מצטרף. תיובתא דרבנאי

, דהכא קתני להדיא שכל האכילה צריכה להיות בכדי אכילת פרס ולא רק כל כזית וכזית -

תיובתא!

אמר מר: לא התירו לו לאוכל פחות מכשיעור לירד ולטבול.

והוינן בה:

מאי קאמר?

מה איכפת לן שיטבול.

ומתרצינן:

אמר רב יהודה: הכי קאמר: אכל פחות מכשיעור לא התירו לו לירד ולטבול

, משום

שאם ירד וטבל ועלה והשלימו, מצטרף

לפוסלו מהתרומה, לפי שהטבילה לא הועילה כלום.

ו

אם נתיר לו לטבול

אתי למימר: אהני לי טבילה קמייתא

, ונטהרתי מאכילה הראשונה. ושוב לא תצטרף האכילה השניה, ומותר לי לאכול בתרומה.

ו

הוא

אין יודע שאין טבילה

מועילה

אלא באחרונה

לאחר שירדה לה עליו הטומאה ולא קודם לכן.

קתני

בברייתא:

התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור

אוכלין טמאים

מפני הסכנה

24 .

ותמהינן: אי

מפני הסכנה,

אם כן

אפילו טובא נמי תיכול?!

ומתרצינן:

אמר רב פפא: הכי קתני: התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור

אוכלין טמאין ולאכול אח"כ תרומה [כשאין לה אוכל אחר מלבד תרומה, תו'], ו

אפילו טובא

הרבה פעמים, כל פעם פחות מכשיעור [בהבדל של כדי אכילת פרס]

מפני הסכנה

. ואשמעינן שאעפ"י שהיא מסוכנת, בכל זאת לא תאכל שיעור שלם בבת אחת אם זה מספיק לה, כדקיימא לן מאכילין אותו הקל הקל. [ועיין באביעזרי חמישאה פרק ב מהלכות שבת הלכה ב] .

קתני: התירו לה למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור.

והוינן בה:

אמאי

בנה

טהור?

בשלמא הא דלא נטמא הבן במגעה של אמו, ניחא, כי האם היא רק ראשון לטומאה [שנגעה בטמא מת שהוא אב הטומאה], וראשון אינו מטמא אדם וכלים. אבל הא קשיא:

כיון דינק

הבן מ

חלבה

של אמו, והחלב טמא מחמת נגיעתו באם, אם כן

איטמי ליה

הבן

מ

ה

חלב

, כדין האוכל חצי פרס אוכלין טמאין שנפסל מדרבנן לתרומה [והאי חלב חשיב אוכל ולא משקה כמבואר לקמן] .

וכי תימא לא איתכשר,

שלא הוכשר החלב לקבל טומאה, היות שחלב אם שיונק התינוק נחשב כאוכל לפי שהוא מאכל התינוק [רבינו גרשום, ועיין רש"י], ודינו ככל אוכל שאינו מקבל טומאה עד שיוכשר לקבלת טומאה ע"י נתינת מים או שאר משקה עליו. וכיון שהחלב לא הוכשר ואינו טמא לכן התינוק היונק אותו טהור.

אי אפשר לומר כן. ד

הא איתכשר

החלב

בטיפה המלוכלכת

ש

על פי הדד!

כלומר, אותה טיפת חלב שפי הדד מלוכלך בה דינה כמשקה, שהרי אותה הטיפה אינה עומדת למאכל התינוק. ולכן היא מכשירה את כל החלב היוצא מהדד ע"י נגיעתה בו, ולאחר מכן נטמא החלב שיונק התינוק [הנחשב אוכל] מן האם. ואם כן למה לא ייטמא התינוק כדין אדם האוכל מאכל טמא?

ומתרצינן:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

: הכא במאי עסקינן: כגון

שינק

התינוק

בתקיפה אחת

בכח, שכל החלב נכנס לתוך פיו בבת אחת, ו

לא הניח טיפה מלוכלכת על פי הדד

שתכשיר את החלב.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר: חדא, דקחזינא לפומיה דינוקא דמלא חלב

, ואם כן אי אפשר שלא יזל ממנו על פי הדד אפילו טיפה אחת מהחלב.

ועוד

, שהרי

מקום

ה

חלב

-

מעיין הוא

נחשב! שאם לאשה יש דין זבה הרי החלב היוצא מדדיה מטמא כדין מעיינות הזב [כגון הרוק ומי רגליו] שמטמאין כזב עצמו, וכיון שיש עליו תורת "מעיין", ודאי משקה הוא ולא אוכל [ואפילו החלב שבפי התינוק], ואם כן הוא אינו צריך הכשר לקבלת טומאה [עפ"י שיטמ"ק אות כ"ד].

דתנן: חלב אשה

[טהורה] -

מטמא

, מכשיר לקבלת טומאה [עפ"י רש"י שבת קמג, ב ד"ה והתנן],

בין

שיצא החלב

לרצון בין

שיצא

שלא לרצון

.

ומבארינן:

"שלא לרצון"

-

מאי היא? דלא ניחא ליה!

שהתינוק לא רצה לינוק.

וקתני

ד

מטמא!

שאע"פ שכל המשקין אינם מכשירים אלא אם כן תחילת הווייתן היתה לרצון [כגון גשמים שהאדם רצה בירידתם], מכל מקום, חלב האשה מכשיר גם שלא לרצון. ועל כרחך, משום שהוא נחשב מעיין, וכל שיש עליו תורת מעיין עדיף משאר משקין, שמכשיר אפילו שלא לרצון [תוספות ישנים] .

ואכתי תיקשי למה בנה טהור? והרי החלב נטמא מהאם וחוזר ומטמא את בנה, כיון ששתה משקין טמאין?

אלא, אמר רבא: היינו טעמא דבנה טהור

משום ספק ספיקא.

דספק

אם

ינק כשיעור

משקין טמאין שפוסלין את האדם מן התרומה, דהיינו רביעית,

וספק

שמא

לא ינק

כשיעור.

ואם תמצא לומר ינק

כשיעור עדיין

ספק

הוא אם

ינקו ב

כדי

אכילת פרס

, ספק

שמא

ינקו ביותר מכדי אכילת פרס

30 .

ומקשינן:

ו

כי

לרבא

סבירא ליה ד

מקום חלב מעיין הוא

והוי החלב משקה

ולא צריך הכשר

לקבלת טומאה?!

והתנן: האשה

שהיא נדה

שנטף חלב מדדיה, ונפל

החלב

לאויר תנור

ה

תנור טמא

.

וקשיא לן: במאי איתכשר

החלב כדי שיקבל טומאה מהאשה ויטמא את התנור?

ואמר רבי יוחנן: בטיפה המלוכלכת על פי הדד

, שהיא המכשירה את שאר החלב .

ואי הוי החלב מעיין למה צריך הכשר? והרי יש לו טומאה עצמית בתורת מעיינות הנדה? אלא ודאי תורת אוכל עליו ואינו מטמא אלא משום שקיבל טומאה מהאשה, וקשיא לרבא!?

וכי תימא רבא לא סבר לה כרבי יוחנן

, ולדידיה אכן החלב מעיין הוא ואין צריך הכשר.

והתניא

בהדיא שאינו מעיין:

נמצאת אתה אומר: תשעה משקין בזב

הן:

הזיעה, וליחה סרוחה, והריעי

שלו -

טהורין מכלום!

שאין עליהם שום טומאה שאינם משקין ולא מעיינות.