Horayot 4b — el Talmud en español

בעי רב יוסף

: הורו בית דין ש

אין

מלאכת

חרישה

אסורה

בשבת, מהו?

מי אמרינן, כיון דקא מודו

בית דין

בכולהו מילתא,

בשאר מלאכות בשבת שהן אסורות, ורק במלאכה אחת הורו היתר -

כביטול מקצת וקיום מקצת דמי,

כיון שהאיסור כולל מעשים רבים, ולא נעקר אלא אחד מהם, ולכן חייבין.

או דלמא,

כל מלאכה ומלאכה נידונת כאיסור בפני עצמו, ו

כיון דקא עקריין ליה ל

מלאכת

חרישה כל עיקר,

והתירו בהוראתם מעשה איסור בשלימותו, לא מועיל מה שנאסרו באיסור זה מעשים נוספים, אלא

כעקירת

כל ה

גוף דמי.

ואין זו בכלל הוראת בית דין המחייבת פר העלם דבר .

ובאה הגמרא לפשוט את הבעיה:

תא שמע

ממה ששנינו: הורו בית דין ש

יש

איסור

נדה בתורה, אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור,

הרי אלו חייבין.

ואמאי? הא עקריין

בהוראתם

ל

דין

שומרת יום כנגד יום כל עיקר,

ובכל זאת חייבים קרבן על הוראה זו. ומוכח שאינה נחשבת עקירת כל הגוף, אלא כשעקרו כל פרטי המצוה. ודחינן:

אמר לך רב יוסף,

אין זו הוכחה. שהרי יש לפרש כי

שומרת יום דקאמרין

שהורו בה היתר, אין הכוונה שבטלו לגמרי דין זבה בשומרת יום, אלא

כדשנין

לעיל, שלא התירו בה אלא העראה. או שהורו שאם ראתה בלילה, אין לה דין שומרת יום כנגד יום. אבל לא עקרו לגמרי דין שומרת יום כנגד יום, ואם ראתה דם ביום וגמר בה ביאתו, מודים שאסור, וחייב כרת אף לפי הוראתם.

תא שמע,

ממה ששנינו: הורו בית דין

יש

איסור

שבת בתורה, אבל מוציא מרשות היחיד לרה"ר

פטור, הרי אלו חייבין.

ואמאי? הא עקריין ל

מלאכת

הוצאה כל עיקר.

ותפשוט את ספיקו של רב יוסף, שהרי מוכח שאם עקרו רק חרישה, לא חשיב עקירת כל הגוף, וחייבין.

ודחינן:

התם נמי

לא מדובר באופן שעקרו את כל מלאכת הוצאה, אלא

כדשנין לעיל,

שהתירו רק הכנסה, או שהתירו מושיט וזורק, אבל הוצאה ממש עומדת באיסורה .

תא שמע

ממה ששנינו: אמרו בית דין

יש

איסור

עבודת כוכבים בתורה, אבל המשתחוה

לעבודה זרה

פטור,

הרי אלו חייבין.

ואמאי? והא עקריין להשתחויה כל עיקר,

והרי דין זה דומה לעקירת מלאכת חרישה.

ודחינן:

אמרי, גבי השתחויה נמי

לא מדובר שעקרו להשתחויה לגמרי והורו שאינה נחשבת עבודה האסורה בעבודה זרה, אלא

כדשנין לעיל,

שמדובר באופן שלא התירו אלא השתחויה שלא כדרכה, אבל השתחויה כדרכה לא התירו.

בעי רבי זירא

: הורו בית דין ש

אין

איסור מלאכת

שבת ב

שנה ה

שביעית

שנת השמיטה, אלא בשאר שנים,

מהו?

[ולהלן יתבארו צדדי הספק].

ומפרשת הגמרא:

במאי טעו?

מה מקור הטעות של בית דין שהורו הוראה מחודשת שכזו? -

בהדין קרא,

דכתיב [שמות לד] "

בחריש ובקציר תשבות".

ופירשו בטעותם תיבת "תשבות", שמשמעותה היא, שבות ממלאכה ביום השבת! ודרשו הפסוק כך:

בזמן דאיכא

היתר

חרישה, איכא

איסור

שבת. ובזמן דליכא

היתר

חרישה,

דהיינו בשנה השביעית,

ליכא

איסור

שבת.

ועתה שבה הגמרא לפרש את צדדי הספק של רבי זירא:

מי אמרינן, כיון ד

בהוראתן

מקיימין לה

לאיסור שבת

בשאר שני שבוע,

ורק בשביעית טעו להורות שאין שבת נוהגת בה,

כביטול מקצת וקיום מקצת דמי,

וחייבים.

או דלמא, כיון דקא עקריין ליה

לאיסור שבת לגמרי

ב

שנת ה

שביעית, כעקירת הגוף

כולו

דמי,

ופטורין?

אמר רבינא: תא שמע

ממה ששנינו בברייתא:

נביא

שבתחילתו היה נביא אמת,

שנתנבא

נבואת שקר

לעקור דבר מדברי תורה

לגמרי,

חייב

חנק

.

אבל אם נתנבא

לביטול מקצת

מצוה

ולקיום מקצת

ממנה, ולא לבטלה לגמרי,

רבי שמעון אומר, פטור.

ואף רבנן מודים לו.

אולם דין זה שאינו חייב עד שיתנבא לעקור כל המצוה, נאמר דווקא בשאר מצוות. אבל

בעבודת כוכבים, אפילו

התנבא לבטל רק מקצתה, כגון ד

אמר

בנבואתו -

היום עובדה,

צריך לעבוד את העבודה זרה,

ולמחר בטלה

ולא תעבדנה

! חייב

[לרבנן חייב סקילה, ולרבי שמעון חנק]. כי חלוק דין עבודה זרה שנאמר בה "להדיחך מן הדרך", ודרשינן "מן", אפילו מקצת, לומר לך, שאפילו אם אמר לך הנביא לעבור רק על מקצת מאיסור עבודה זרה, הוא מתחייב על כך מיתה.

וכיון שמצינו שאפילו נבואה של "היום עובדה ומחר בטלה" נחשבת בברייתא כביטול מקצת וקיום מקצת, אם כן,

שמע מינה,

הוא הדין כשאמרו בית דין "

אין שבת בשביעית,

אך יש איסור שבת בשאר שני שבוע", שזו הוראה הדומה ל"היום עובדה ולמחר בטלה", נחשבת היא

כביטול מקצת וקיום מקצת דמי,

וחייבין.

ומסקינן: אכן

שמע מינה!

מתניתין:

הורו בית דין

להתיר דבר איסור בטעות,

וידע אחד מהן

מן הדיינין,

ש

חביריו הדיינים

טעו

בדין.

ואמר להן

: דעו כי

טועין אתם!

ולא קבלו הדיינים את דבריו, ופסקו והורו להתיר כדעתם, כי הולכים אחר רוב הדיינים, הרי הם פטורים מלהביא פר העלם דבר. כי אין הוראתם נחשבת הוראה גמורה המחייבת להביא קרבן העלם דבר עליה, כאשר אחד מהדיינים אינו מסכים להוראה.

או שלא היה מופלא של בית דין,

ראש הסנהדרין,

שם,

בבית דין

,

בשעה שהורו הוראה זו, אף על פי שהוא אינו צריך להיות ממנין שבעים ואחד הדיינים , בכל זאת, אם הוא לא היה שותף להוראה הזאת, אין מביאים פר העלם דבר.

או שהיה אחד מהן,

מן הדיינין שהורו הוראת שגגה,

גר או ממזר או נתין

[נתינים הם הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע],

או זקן שלא ראוי לבנים

, שכל אלו אינם ראויים להוראה,

הרי זה פטור

מהבאת פר העלם דבר של ציבור

ומנין שאם היה אחד מהן גר או ממזר או נתין או זקן שאינו ראוי לבנים, הרי הם פטורים?

שנאמר כאן,

לגבי הוראת שגגה של בית דין

"עדה"

"אם כל עדת ישראל ישגו",

ונאמר להלן,

לגבי דיינים הדנים דיני נפשות

"עדה"

"ושפטו העדה" "והצילו העדה".

מה עדה האמורה להלן,

לגבי דיני נפשות, צריך שיהיו

כולן ראוין להוראה,

כדדרשינן להלן בגמרא,

אף עדה האמורה כאן,

לגבי הוראת בית דין, אינם חייבים בהבאת פר האמור בפרשה

עד שיהיו כולן ראוין להוראה.

גמרא:

שנינו במשנתנו:

או שלא היה מופלא של בית דין שם

בשעה שהורו הדיינין הוראת שגגה זו, פטורין מלהביא פר.

מנלן?

אמר רב ששת, וכן תנא דבי רבי ישמעאל

: טעמו של דין זה הוא כמו הטעם שמצינו לגבי דין אחר, דתניא:

מפני מה אמרו

חכמים [לעיל ד א] שאם

הורו

בית דין איסור

בדבר שהצדוקין מודין בו

, הרי הם

פטורין

מלהביא פר?

מפני שהיה להם

לדיינין

ללמוד ולא למדו,

ואינם נחשבים שוגגים גמורים, אלא קרובים למזיד.

והוא הדין באופן ש

לא היה מופלא של בית דין שם

בשעת הוראה,

נמי פטורין

מאותו הטעם,

מפני שהיה להם ללמוד

ולהימלך במופלא,

ולא למדו,

אלא הורו בטעות לפי שיקול דעתם, ובכך הם נחשבים קרוב למזיד.

שנינו במשנתנו, שבהוראת שגגה של בית דין צריך שכל הדיינין יהיו ראוים להוראה, ש

נאמר שם,

לגבי דיני נפשות "

עדה", ונאמר כאן

בהוראת בית דין "

עדה",

מה עדה האמורה במינוי דיינים לדון בדיני נפשות

עד שיהיו כולן ראויין להוראה,

אף כאן, אין הוראתם מחייבת פר העלם דבר עד שיהיו כולם ראויים להוראה, ולא גר נתין וממזר.

והוינן בה:

והתם,

במינוי בית דין לדון בדיני נפשות, שמשם אתה למד לכאן, שאין חייבין קרבן אלא אם כולם ראויים להוראה,

מנלן

שצריך שם שיהיו כלם ראויין להוראה?

ומבארינן:

דאמר רב חסדא, אמר קרא

אצל משה רבינו, בעת שהעמיד סנהדרין, "

והתיצבו שם עמך".

ודרשינן "

עמך", בדומין לך,

שיהיו כולם ראויים להוראה כמותך. ומשם למדו שבכל סנהדרין גדולה צריך שיהיו כלם ראויין להוראה.

ושוב למדנו בגזרה שוה "עדה - עדה" שגם לחיוב קרבן פר העלם דבר על הוראת בית דין תלוי הדבר בתנאי הזה, שתצא ההוראה מבית דין שכולם ראויין בו להוראה.

אך דחינן: מנין לך לדרוש "עמך" בדומין לך?

ואימא,

לא אמר הקב"ה למשה "והתיצבו

עמך

" כדי לדרוש עמך בדומין לך, אלא כפשוטו של מקרא, לומר שיתיצבו שם משום כבוד

לשכינה,

שלא יכנסו לפני ולפנים במקום שכינה. והוצרך להזהיר על כך, הואיל ונאמר לו "אספה לי" ומשמעותו שיכנסו במקום שכינה, ולכן השמיעו שיעמדו עמו ולא יכנסו.

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק,

אכן גם בדיני נפשות לא למדו שצריך דיינין ראויין להוראה מ"עמך", אלא ממה ש

אמר קרא

למשה "

ונשאו אתך",

ודרשינן "

אתך", בדומין לך,

שיהיו ראויים להוראה כמותך.

מתניתין:

הורו בית דין

להתיר איסור, כשהם

שוגגין

בהוראה זו,

ועשו כל הקהל

את המעשה שהורו בית דין להיתר, כשהם

שוגגין,

מפני שסמכו על הוראת בית דין,

מביאין

בית דין

פר

העלם דבר.

אבל אם הורו בית דין להתיר האסור, והורו כן כשהם

מזידין,

שידעו שאין הדין כן, ובכל זאת הורו בו היתר,

ועשו

הקהל על פיהם

שוגגין, ש

סמכו על הוראת בית דין, ולא ידעו שאין הדין כן ,

מביאין,

כל אחד מהקהל,

כשבה או שעירה,

כדין יחיד שחטא בשוגג. ואין בית דין מביאין פר, שנאמר "אם כל עדת ישראל ישגו", ללמדנו שאין חיוב להביא פר על שגגת הציבור עד שיהיו גם בית הדין שוגגין.

הורו בית דין

שוגגין,

שטעו בדין,

ועשו

הקהל כהוראת בית דין כשהם

מזידין,

שידעו הקהל שבית דין טעו בהוראה זו, ובכל זאת עשו כהוראתם,

הרי אלו

הבית דין והקהל,

פטורין

מכל קרבן. בית דין אין מביאין פר העלם דבר, כיון שאין הקהל שוגגין. וכל אחד מהקהל אינו מביא קרבן חטאת, כיון שמזידין הן, ומזיד אינו מתכפר בקרבן.

גמרא:

שנינו במשנה: הורו בית דין

שוגגין ועשו

הקהל

מזידין, הרי אלו פטורין.

ומדייקת הגמרא: משמע, כי דוקא באופן שהיו הקהל מזידים גמורים הרי הם פטורים מקרבן,

הא שוגג דומיא דמזיד,

דהיינו, שאינו תולה מעשיו ממש בבית דין,

חייב

קרבן יחיד.

והיכי דמי

שוגג דומיא דמזיד שחייב קרבן? כגון

שהורו בית דין שחלב

מסויים

מותר

[ולא שהורו שכל חלב מותר, כי בכך עוקרים כל הגוף, והתבאר לעיל שאינה נחשבת הוראה], ורצה כל אחד מהקהל לאכול שומן,

ונתחלף לו,

חלב זה שהורו עליו היתר,

בשומן, ואכלו

לאותו חלב. ובאופן זה, הרי הסיבה שאכל את החלב אינה משום שתלה היתירו בבית דין, אלא שטעה בכך שהיה סבור שזה שומן.

ודבר זה נחשב "דומיא דמזיד", כי הוא דומה למזיד בכך שהמזיד אינו עושה מעשיו משום שתולה בבית דין, וכן שוגג זה, מה שאכל חלב אינו משום שתלה בבית דין. ועל אופן כזה שנינו במשנה שכל יחיד חייב להביא קרבן חטאת, משום שאינו נחשב תולה בבית דין, כי על אף שבית דין הורו להתיר חלב זה, מכל מקום, הוא לא אכל חלב זה על סמך הוראתם, אלא מחמת שנתחלף לו חלב בשומן.

ומכח דיוק זה,

לימא תפשוט הא דבעי רמי בר חמא

[לעיל ב א], שהסתפק בדין זה באופן שנתחלף לו שומן בחלב, שהורו עליו בית דין היתר בטעות, האם הוא נחשב תולה בעצמו או תולה בבית דין. ותפשוט מכאן שנחשב כתולה בעצמו, וחייב קרבן.

ודחינן:

אמר לך

רמי בר חמא: לא שנינו במשנה שוגגין ועשו מזידין פטורין כדי לדייק מכך, שאם התחלף לו חייב.

ואם תטען, אם כן, ראוי לשנות במשנה שאפילו באופן זה שנחשב לשוגג דומיא דמזיד, הוא חייב, ואינו נחשב כתולה בבית דין, ואנו נדע שאילו היו מזידין גמורין, פשיטא שאינם נחשבים כתולה בבית דין, ופטורין מקרבן חטאת.

על כך אומר לך, כי מה ששנינו בסיפא "שוגגין ועשו מזידין", הוא

משום דתנא

דמתניתין שנה ב

רישא "מזידין ועשו שוגגין",

ולכן

תנא

נמי

סיפא "שוגגין ועשו מזידין".

ואין לדייק מכאן כלל לפשוט את ספקו של רמי בר חמא.

מתניתין:

הורו בית דין

לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה כשהם שוגגין,

ועשו כל הקהל או רובן על פיהן, מביאין פר

לכפרתן

.

ואם הורו היתר

בעבודת כוכבים, מביאין פר ושעיר, דברי רבי מאיר.

שנאמר בפרשת שלח "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה", ומדובר בעבודת כוכבים, כדדרשינן "איזה מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצוות, הוי אומר זו עבודת כוכבים". ועוד נאמר שם "ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה לריח ניחוח לה', ומנחתו ונסכו כמשפט, ושעיר עזים אחד לחטאת". ולמדנו מכך שעל שגגת איסור עבודה זרה על פי הוראת בית דין, מביאין פר ושעיר.

רבי יהודה אומר

: בהוראה מוטעית אין בית דין מביאין את הפר, כי אין חיוב הבאת הפר מוטל על בית הדין, אלא הוא חיוב על הציבור, ולכן

י"ב שבטים מביאין י"ב פרים,

כי כל שבט לעצמו נקרא "קהל". ולפיכך צריך להביא כל שבט בפני עצמו קרבן על שגגתו.

ואם היתה הוראת היתר

בעבודת כוכבים, מביאין

י"ב השבטים

י"ב פרים, ושנים עשר שעירים

18 .