Guitín 8b — el Talmud en español

ומסבירה הגמרא את שלושת הדברים, בהם שוותה סוריא לארץ ישראל:

חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל.

זהו משום שתנא זה

קסבר

סובר:

כיבוש יחיד

, שכבש דוד את סוריא לצורך עצמו,

שמיה כיבוש

. וחלים עליה דיני ארץ ישראל.

והדין השני של הברייתא:

והרוצה להכנס לה בטהרה נכנס,

ומקשה הגמרא:

והאמרת

בתחילת הברייתא

עפרה טמא

. אם כן לא שייך להכנס בטהרה?! ומתרצת הגמרא: שנכנס לתוכה כשנשאוהו באויר

ב

תוך

שידה תיבה ומגדל

, ולא דרך על עפרה. וכמו ששנינו בברייתא.

דתניא: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא

את הנכנס. מאחר ואהל זרוק [המיטלטל] אינו אהל, להחשב חציצה בינו לבין אויר ארץ העמים.

רבי יוסף ברבי יהודה מטהר

אותו. כי לדעתו, אהל זרוק שמו אהל.

ומסבירה הגמרא:

ואפילו רבי לא קאי מטמא

אינו מטמא -

אלא בארץ העמים,

שגזרו חכמים טומאה

על

הנוגע

בגושה

[של עפר] או הנושאו

ועל

הנכנס

לאוירה

, אף אם לא נגע בגושה.

אבל סוריא, על

הנוגע

בגושה גזרו.

אך

על

הנכנס

באוירה,

שלא נגע ולא הסיט [לא הזיז]

לא גזרו.

ולכן הנכנס בתוך שידה תיבה ומגדל אינו נטמא.

והדין השלישי:

והקונה שדה בסוריא

נחשב

כקונה

שדה

בפרווארי ירושלים.

ושואלת הגמרא: למאי הלכתא - איזה הלכה בא התנא להשמיענו [בדין זה]?

ועונה הגמרא:

אמר רב ששת

: [דין זה] בא

לומר,

שאם יהודי קונה שדה מגוי בסוריא. ורוצה הגוי ללכת לדרכו בשבת

שכותבין

שמותר לכתוב -

עליו

על השדה -

אונו

שטר מכירה -

ואפילו בשבת

עצמה. כדי להציל את הקרקע מידיו.

אך הגמרא מתפלאה:

בשבת סלקא דעתך

האם הינך מעלה על דעתך [שמותר ליהודי לכתוב בשבת, שזוהי מלאכה דאורייתא]?

ומשיבה:

כדאמר

כמו שאמר -

רבא

[במסכת שבת לעניין חולה שאין בו סכנה]:

אומר

היהודי

לעובד כוכבים ועושה

את המלאכה.

הכא נמי

גם כאן הדין הוא כך,

אומר

היהודי

לעובד כוכבים ועושה

. [כלומר, הגוי כותב את השטר על פי בקשת היהודי].

ומוסיפה הגמרא להבהיר:

ואף על גב דאמירה לעובד כוכבים

בשבת - שיעשה מלאכה, אסורה משום

שבות

. כאן,

משום

מצות

ישוב ארץ ישראל,

לגרש הגוים ממנה ולהושיב שם יהודים,

לא גזור רבנן

לא אסרו חכמים.

עתה דנה הגמרא במהות הנאמנות של עבד שהביא גיטו [גט שחרור] ואומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ומביאה הגמרא ברייתא:

תנו רבנן: עבד שהביא גיטו

ממדינת הים, שצריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כאשה המביאה גיטה.

וכתוב בו

[בגט]

עצמך

[אתה] ושאר כל

נכסי, קנויין לך

בשטר זה. הדין הוא: את

עצמו קנה

מאחר ונאמן הוא על שיחרורו, לומר "בפני נכתב", ואין צריך עדים לקיים השטר. אך

את

הנכסים לא קנה

עד שיקיים את השטר על ידי עדים כשאר קיום שטרות.

איבעיא להו

נשאלה בבית המדרש שאלה: שטר שהיה כתוב בו

כל נכסי קנויין לך, מהו

הדין? האם גם בלשון כזו, שכלל האדון את כל הנתינה בדיבור אחד, יש לחלק בין עצמו לנכסים וכמו שמחלקת הברייתא. או שמא, כיוון שהכל ניתן לו בדיבור אחד, אם כן לא פלגינן דיבורא. ומכיון שעל עצמו הוא נאמן, גם על הנכסים, נאמן.

אמר אביי: מתוך שקנה

העבד את

עצמו, קנה

אף את

הנכסים.

אמר ליה רבא: בשלמא

[בשלום. כלומר בדבר זה, דבריך מתקבלים על דעתי] - את

עצמו ליקני

הוא קונה.

מידי דהוה

מאחר וזה כמו הדין -

אגט אישה.

שנאמנת היא להעיד על גיטה שהביאה ממדינת הים, ולומר בפני נכתב ובפני נחתם, ומתגרשת על ידו.

אלא

אבל -

נכסים לא ליקני

אין הוא יכול לקנות, על ידי שטר שאינו מקויים בעדים.

מידי דהוה

וכמו הדין -

אקיום שטרות דעלמא

בשאר קיום שטרות.

ולכן אביי חוזר בו:

הדר אמר אביי

חזר בו אביי ואמר [הפוך]:

מתוך שלא קנה נכסים

על ידי השטר [מאחר ואינו מקויים],

לא קנה

אף

עצמו.

כי לדעת אביי אין לחלוק בנאמנות השטר. אלא, או שמועיל להכל [גם לקנות את עצמו וגם לקנות הנכסים]. או שאינו מועיל לכלום.

אך גם על פסק זה מקשה רבא:

אמר ליה רבא: בשלמא

את

הנכסים לא ליקני

\- אינו קונה.

מידי דהוה

משום שזה כמו -

אקיום שטרות דעלמא

שאר קיום שטרות, שאינו מועיל, ללא קיום של עדים.

אלא

את

עצמו, ליקני

שיקנה,

מידי דהוה

משום שזה כמו -

אגט אשה

. שהיא נאמנת להעיד על גיטה, ללא קיום של אחרים. כך העבד, מדוע שלא יהא נאמן להעיד על שטרו, כדי להשתחרר?

אלא, אמר רבא: אחד זה ואחד זה

בין אם כתב לו שתי לשונות, כגון עצמך ונכסי וכלשון הברייתא. ובין אם כתב לשון אחת "כל נכסי" [וכלל את עצמו של העבד עם שאר הנכסים], הדין הוא: את

עצמו קנה

. אבל את

הנכסים לא קנה.

והטעם: משום שפלגינן דיבורא - דהיינו, שחולקים את דבריו של העבד, לעניין נאמנות. על עצמו נאמן ועל הנכסים אינו נאמן.

אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא: כמאן

כדעת מי פסקת את פסקך.

כרבי שמעון,

דאמר פלגינן דיבורא

שאמר שחולקים את נאמנותו של דיבור אחד לשניים. לדבר אחד נאמן, ולדבר אחר אינו נאמן. וכמו ששנינו במשנה [במסכת פאה, פרק ג משנה ח],

דתנן: הכותב כל נכסיו לעבדו

, כגון שכתב בשטר: "כל נכסי נתונין לך".

יצא

העבד להיות

בן חורין

[בשעה שקיבל את השטר]. כיון שאף הוא בכלל כל הנכסים.

אבל אם

שייר

האדון בנתינה

קרקע

בגודל

כל שהוא,

או דבר אחר, כגון: "כל נכסי נתונין לך, חוץ מקרקע כל שהוא",

לא יצא

העבד להיות

בן חורין

. שהרי דוקא ברישא שנותן לו הכל, ללא שיגלה דעתו שברצונו לשייר משהו, יוצא העבד לחירות. ואין אומרים, שמא התכוון האדון לשייר את העבד לעצמו, שהרי לא שייר כלום. אבל כאן, שמשייר משהו לעצמו ואינו מפרט מהו: יש לפרש את דעתו, שאף את העבד עצמו התכוון לשייר לעצמו. ומה שכתב בשטר לשון כוללנית "כל נכסי" לא התכוון לשחררו. שהרי לא כתב בפירוש "עצמך ונכסי קנויין לך". אלא, כוונתו היתה רק להחניף בכך לעבד, כדי שיעבדנו במסירות יתר.