Guitín 72a — el Talmud en español

רבי יוסי היא, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח

ולכן אין לחשוש שמא הבעל לא צוה לסופר לחתום, אלא צוה לשלוחו שיאמר לסופר זה לכתוב את הגט, ולאחרים לחתום, והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלים אותו בעד ומחמת חשש זה צוה השליח לסופר לחתום. שהרי לפי רבי יוסי אין שליחות למנות אחרים לשליח, ואם כן הסופר לא יקבל את מינוי השליחות לכתוב את הגט, אלא רק מפי הבעל עצמו.

ומכאן לומדים שרבי יוסי חולק גם כן באומר הבעל לשלוחים בלשון "אמרו" שאינם יכולים להעשות שלוחים.

כי

ואי סלקא דעתך

[אם תעלה בדעתך] לומר ש

מודה רבי יוסי באומר

להם הבעל בלשון

"אמרו"

שנעשים שלוחים למסור אמירת דברים למנות אחרים.

אם כן

נפיק מינה חורבה

[יצא מכך חורבן] אם יתירו גט שיש בו חתם הסופר וחתימת עד אחד נוסף.

משום

דזימנין

[שפעמים]

דאמר להו לשנים

:

אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, ומשום כיסופא

[בושה]

דסופר,

שיאמר כי אין מקבלים אותו בעד

חיישי ומחתמי ליה

[יחששו השלוחים לבושתו של הסופר, ויחתימו אותו],

ובעל לא אמר

שיעשו

הכי

[כך] ואם כן הגט פסול, ויכשירו אותו שלא כדין!

אלא

חוזרת בה הגמרא:

מחוורתא

מתברר שצריך לומר כפי שאמרנו בתחילה, ש

רישא

של המשנה כשיטת

רבי מאיר ו

ה

סיפא

כשיטת

רבי יוסי,

אפילו שהשיטות חלוקות.

רב אשי אמר

לתרץ את המשנה:

כולה רבי יוסי היא,

הסובר שאין שליחות לדברים, ורישא של המשנה שאמר הבעל "כתבו" לאו דווקא באמר הבעל בלשון זה, אלא אפילו אמר "תנו" גם כן הגט פסול אם כתב אחר - כמו שמבואר בסיפא - עד שיאמר הבעל בעצמו לסופר ויכתוב.

וכך הוא דרך התנא: לשנות הדין הפשוט, ואחר כך להוסיף ולחדש עליו.

ו

בדרך

לא מיבעיא

[לא נצרכה]

קאמר

התנא:

לא מבעיא

[לא נצרכה] לומר באופן הפשוט

היכא

[היכן]

דלא אמר

הבעל לשלוחים בלשון

"תנו"

אלא אמר להם במפורש בלשון "כתבו" - שהגט פסול אם כתב אחר.

אלא אפילו

אם

אמר

בלשון

"תנו"

-

לא

נעשו שלוחים למנות סופר שיכתוב את הגט, ואין הסופר כותב גט עד שישמע צווי מפי הבעל עצמו.

ולא מבעיא

[לא נצרכה] לומר באופן הפשוט

היכא

[היכן]

דלא אמר

הבעל

לבי תלתא

[לשלושה] שאינם יכולים לצוות לאחרים לכתוב, כיון שלא נתמנו לכך.

אלא אפילו

אם

אמר לבי תלתא

[לשלושה] שיכתבו, שעשאם בית דין -

לא

יכולים לצוות לאחרים לכתוב, כי אין שליחות לדברים בעלמא, למנות אחרים עבור הבעל.

ולא מבעיא

[לא נצרכה] לומר באופן הפשוט

היכא

[היכן]

דלא אמר

להם הבעל בלשון

"אמרו",

שלא נעשו שלוחים במפורש, לומר לאחרים לכתוב ולחתום.

אלא אפילו

אם

אמר

להם הבעל בלשון

"אמרו"

-

נמי

[גם כן]

לא

נעשים שלוחים לומר לאחרים שיכתבו ויחתמו, ואין אחרים כותבים וחותמים עד שיאמר להם הבעל בעצמו.

תניא כוותיה

[שנויה ברייתא כשיטתו]

דרב אשי

שאפילו באומר להם הבעל בלשון "אמרו" פוסל רבי יוסי גט שנכתב על ידי אחר שלא שמע מפי הבעל בעצמו.

ששנינו:

כתב סופר

את הגט

לשמה וחתמו

עליו

עדים לשמה.

אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו

לבעל,

ו

הבעל

נתנו לה

-

הרי הגט בטל.

עד שישמעו

את

קולו

של הבעל

שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו.

ולכאורה המילים "שישמעו קולו" מיותרים, מדויק מדברי הברייתא:

ש

"ישמעו"

נכתב -

לאפוקי

[להוציא]

ממאן דאמר

[מדברי מי שאומר]:

מודה רבי יוסי באומר

הבעל בלשון

"אמרו"

שיכול השליח למנות את הסופר והעדים, אלא צריך שהסופר והעדים ישמעו את הבעל בעצמו.

ו

"קולו"

נכתב -

לאפוקי

[להוציא]

מדרב

[מדברי רב]

כהנא אמר רב

האומר שאם הוא חרש היכול לדבר מתוך הכתב, הרי הוא פיקח גמור, וכותבין ונותנין גט לאשתו . אלא יכול לגרש דווקא בשמיעת קולו של הבעל .

מתניתין:

כבר שנינו לעיל בסוף פרק ראשון, שהאומר: תנו גט זה לאשתי, ומת - לא יתנו לאחר מיתה, לפי שאין גט לאחר מיתה.

על יסוד זה באה המשנה שלפנינו ללמד, שאם אדם נתן גט לאשתו ואמר לה: זה גיטך לאחר מיתה, או שאמר לה בכל לשון שמשמעו שלא יחול הגט אלא משימות, אינו גט, לפי שאין גט לאחר מיתה.

אבל אם אמר לה בלשון שמשמעו שכשימות יחול הגט למפרע, משעה שנתן לה את הגט, הרי זה גט.

האומר לאשתו: הרי

זה גיטיך אם מתי

[אמות].

או שהיה חולה ואמר לאשתו: הרי

זה גיטיך

אם אמות

מחולי זה.

הרי זה כאומר לה :

זה גיטיך לאחר מיתה,

שלשונות אלו משמעותם שלא יחול הגט אלא אחרי שימות .

לכן הדין הוא ש

לא אמר כלום

, שאין הגט חל לאחר מיתה .

ואם אמר: הרי זה גיטך

מהיום אם מתי

[אמות], או שאמר: הרי זה גיטך

מעכשיו אם מתי

[אמות], שמשמעות לשונות אלו: שאם אמות, יחול הגט מהיום או מעכשיו.

הדין, שהרי זה

גט,

כיון שמה שאמר "אם מתי" תנאי הוא, שאם ימות יחול הגט מחיים, ולא תהא אשתו זקוקה לייבום כשאין לו זרע.

ואם אמר: הרי זה גיטך

מהיום ולאחר מיתה,

הרי זה

גט ואינו גט.

לפי שספק לנו, האם עיקר כוונתו שיחול הגט "מהיום", ומה שאמר "לאחר מיתה" נאמר בתורת תנאי, שהגט יחול בתנאי שימות, וכיון שמת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינתו, או שמא כוונתו לחזור בו ממה שאמר "היום", ואמר שלאחר מיתה יהא גט, ואין הגט חל לאחר מיתתו .

ו

לכן

אם מת

הבעל בלא בנים, ונפלה האשה לפני יבם,

חולצת,

מחשש שמא לא היה זה גט, והרי היא ככל יבמה שאינה יכולה להנשא לאחר עד שיחלוץ לה היבם.

ולא מתייבמת,

מחשש שמא היה זה גט כשר, והרי היא גרושת האח שאסורה ליבם.

חולה שנתן גט לאשתו ואמר לה:

זה גיטיך מהיום אם מתי

[אמות]

מחולי זה.

ועמד

מחוליו

והלך בשוק, ו

אחר כך

חלה

שוב

ומת

לאחר שחלה במחלתו השנייה.

הדין הוא ש

אומדין אותו: אם מחמת חולי הראשון מת,

שמיתתו נגרמה לו מחמת מחלתו הראשונה, שאף על פי שעמד והלך בשוק, עדיין לא נתרפא כולו מאותה המחלה, ואפילו מת ממחלתו השנייה, אלא שמחלה זו באה לו אף היא ממחלתו הראשונה .

הרי זה גט,

שהרי נתקיים התנאי.

ואם לאו,

שאומדים אותו שנתרפא בינתיים מחולי זה, ומחמת מחלה חדשה שנתחדשה לו מת.

אינו גט,

שלא נתקיים התנאי.

גמרא:

שנינו במשנה: זה גיטך אם מתי, אינו גט.

ודייקינן:

אלמא

[משמע] שלשון

"אם מתי" כ

אומר

לאחר מיתה דמי

[נחשב], ולכן אינו גט.

ו

אולם

הדר

[חזר] התנא ו

תני

[ושנה] בהמשך המשנה:

אם אמר הבעל התנאי בלשון:

מהיום אם מתי,

או

מעכשיו אם מתי,

הרי זה גט.

אלמא

[משמע] שלשון

"אם מתי" לאו כ

אומר

לאחר מיתה דמי

[נחשב].

שהרי מבואר בהמשך המשנה שבאומר תנאי בלשון: "מהיום ולאחר מיתה", הרי זה ספק האם מה שאמר "לאחר מיתה" הוא תנאי, וחל הגט מהיום והרי זה גט, או שמא זה חזרה מדבריו הראשונים, ואינו גט, שאין הגט חל לאחר מיתה. ואילו באומר "מהיום אם מתי" פשוט למשנה שהגט חל מהיום, משמע שלשון "אם מתי" אינו נחשב כאומר "לאחר מיתה".

אם כן סותרים הדיוקים שבמשנה זה את זה.

אמר אביי

: הלשון

"אם מתי"

-

שתי לשונות משמע,

שיש לזה משמעות כפולה.

משמע, כ

אומר תנאי שאם יתקיים תנאי זה שאמות יחול הגט

מעכשיו.

ומשמע

גם

כ

אומר שיחול הגט

לאחר מיתה.

לכן, ב

אמר לה מהיום

הרי זה

כמאן דאמר לה

במפורש

מעכשיו דמי

[נחשב], ואז בודאי משמעות "אם מתי" הוא לתנאי, שאם ימות יחול הגט מעכשיו.

ואם

לא אמר לה מהיום

הרי זה

כמאן דאמר לה

במפורש

לאחר מיתה דמי

[נחשב], ואז בודאי משמעות "אם מתי" הוא, שיחול הגט כשימות.

שנינו במשנה: האומר

זה גיטך אם מתי

-

לא אמר כלום.

אמר רב הונא

: בכל זאת אם מת הבעל בלא בנים, ונפלה אשתו ליבום,

וחולצת,

ולא מתייבמת, שרב הונא מסופק שמא הוא גט.

ומקשינן:

והא

במשנה

"לא אמר כלום" קתני!

משמע שאינו גט כלל.

ומתרצינן:

לא אמר כלום

שבמשנה, הכוונה שלא הואילו דבריו לתקנתה, כיון

דאסירא לעלמא

[שאסורה להנשא לאחרים] בגט זה, אבל

וליבם נמי אסירא,

משום שיש צד שהגט חל.

ומקשינן:

והא מד

שנינו ב

סיפא

גבי אמר לה בלשון: מהיום ולאחר מיתה, שהדין ש

חולצת.

מכלל

זה אתה למד לדייק,

ד

ב

רישא

גבי האומר "זה גיטך אם מתי", שלא שנינו שחולצת, משמע שבדווקא נכתב רק בסיפא שחולצת, אבל ברישא אפילו

יבומי נמי מיבמה!

וקשה על רב הונא שאמר שחולצת.

ומתרצינן: אין להקשות מכאן על רב הונא, שכן

מתניתין כ

שיטת

רבנן

החולקים על רבי יוסי בבבא בתרא [דף קלו] לגבי הכותב כל נכסיו לבנו, שצריך שיכתוב בשטר "מהיום ולאחר מיתה", ואם לא כתב כן הרי זה מתנה לאחר מיתה, וכמו כן כאן אם לא אמר "מהיום ולאחר מיתה" הרי זה גט לאחר מיתה ואינו חל, ואם נפלה ליבום, מתייבמת.

אולם

ורב הונא דאמר

דבריו, הוא אמר

כ

שיטת

רבי יוסי, דאמר

שם שאינו צריך לכתוב "מהיום ולאחר מיתה" כיון ש

זמנו של שטר מוכיח עליו

שמהיום נתן לו את גוף הקרקע, ורק הפירות יאכל האב בחייו .

כי רבי יוסי סובר, שאם לא התכוון לתת לו את הגוף מעכשיו, מדוע נכתב הזמן בשטר המתנה.

ולכן גם בגט, אם זמנו של הגט הוא מעכשיו, משמע שהתכוון שיחול הגט מעכשיו, גם אם לא אמר במפורש "מהיום" .

ומקשינן:

אי

רב הונא סובר כ

רבי יוסי,

אם כן

חליצה נמי לא תיבעי!

שהרי הזמן שבגט מוכיח שהתכוון לגרשה מעכשיו.

וכי תימא

[ואם תאמר], ש

מספקא ליה לרב הונא אי הלכתא כרבי יוסי או אין הלכה כרבי יוסי,

ולכן החמיר כשתי השיטות, לומר שחולצת, מחשש שמא הלכה כרבנן והגט לא חל, והרי חייבת ביבום, ולא מתייבמת מחשש שמא הלכה כרבי יוסי והגט חל, והרי היא מותרת לשוק ואסורה ליבם.

ומי

[וכי]

מספקא ליה

לרב הונא אם ההלכה כרבי יוסי או כרבנן?

והא

[והרי]

רבה בר אבוה חלש

[חלה].

עול לגביה

[נכנסו אליו]

רב הונא ורב נחמן.

אמר ליה רב הונא לרב נחמן

:

בעי מיניה

[שאל ממנו]

מרבה בר אבוה

: האם

הלכה כרבי יוסי, או אין הלכה?

אמר ליה

רב נחמן:

טעמא

[טעמו] של

דרבי יוסי לא ידענא

[לא ידעתי], מדוע סובר שאינו צריך לכתוב בשטר שיחול "מהיום ולאחר מיתה",

הלכה איבעי מיניה

[אשאל ממנו]?

אמר ליה: את

ה

בעי מיניה

[שאל ממנו] מה היא ה

הלכה, וטעמיה

[וטעמו] של

דרבי יוסי אנא אמינא

[אני אומר]

לך

אחר כך.

בעי מיניה

[שאל ממנו] רב נחמן מרבה בר אבוה: מה היא ההלכה.

אמר ליה: הכי

[כך]

אמר רב: הלכה כרבי יוסי.

לבתר דנפק

[שיצא] מביתו של רבה בר אבוה.

אמר ליה

רב הונא לרב נחמן:

היינו טעמא דרבי יוסי,

שאינו צריך לכתוב בשטר "מהיום ולאחר מיתה" משום

דקסבר: זמנו של שטר מוכיח עליו

ממתי התכוון שיחול.

אם כן משמע ממעשה זה שרב הונא ידע בוודאות שהלכה כרבי יוסי, ולא הסתפק בדבר.