Guitín 71a — el Talmud en español

אלא

הדברים הראוים לימות החמה ולימות הגשמים ששואלים אותו אם מעונין בהם, היינו

בפירי

שאינם מצויים באותה עונה של השנה, שאם עונה על השאלה בהרכנת "הן" סימן שאין דעתו צלולה.

אדם פיקח שכנס אשה בקידושין גמורים, ואחר כך נתחרש או נשתטה. הדין, שאינו יכול לגרש את אשתו לעולם, לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי פיקח.

אמר רב כהנא אמר רב

:

אבל אם הוא

חרש שיכול לדבר מתוך הכתב,

שיודע לכתוב לשלוחים על הקלף: אתם פלוני ופלוני, כתבו ותנו גט לאשתי.

הרי הוא פיקח גמור, ואם מסר להם ציוויו בכתב

כותבין ונותנין גט לאשתו.

אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן

[מה השמיענו] רב?

הלוא כבר

תנינא

: מי שהיה פיקח ו

נשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים, אם אמר על לאו לאו ועל הן הן

-

הרי אלו יכתבו ויתנו!

משמע שאפילו אם אינו יכול אלא רק לרמוז, ראוי הוא לגרש, וכל שכן באופן שהוא יכול לדבר מתוך הכתב .

אמר ליה רבי זירא

: וכי ממשנה האומרת שמועיל גירושין ב

אלם

השומע ואינו מדבר

קאמרת

[אמרת] להוכיח את דינו של רב שמועיל גירושין בחרש שאינו שומע ואינו מדבר אלא מתוך הכתב? והרי אין ללמוד מאלם לחרש.

כי

שאני

[שונה]

אלם,

כיון שהוא שומע, הרי הוא כפיקח לכל דבר. מה שאין כן חרש, שאינו שומע ואינו מדבר, שאם אינו יכול לדבר מתוך הכתב - ברמיזה בלבד אינו ראוי לגרש.

ואם רב לא היה משמיענו שחרש היכול לדבר מתוך הכתב, ראוי הוא לגרש, לא היינו יודעים זאת .

והחילוק שבין אלם לחרש, שנינו בברייתא:

דתניא

:

חרש ה

מדבר ואינו שומע

-

זהו חרש,

שומע ואינו מדבר

-

זהו אלם,

וזה וזה

גם המדבר ואינו שומע וגם השומע ואינו מדבר,

הרי הן

נחשבים

כפקחין לכל דבריהם

.

מבואר בברייתא שאלם נחשב לפיקח לכל דבריהם, וחרש זה המובא כאן בברייתא אינו החרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשווהו לשוטה, כי חרש זה - פיקח הוא לכל דבר, אלא החרש שדברו בו בכל מקום, ושעליו דיבר רב, הוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר .

רואים מהברייתא, שחלוק אלם מחרש שדיבר בו רב כהנא.

והוינן:

וממאי

[ומנין]

דמדבר ואינו שומע זהו

הנקרא

חרש,

ו

שומע ואינו מדבר זהו

הנקרא

אלם?

ומבארינן:

דכתיב: "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו"

[תהלים לח יד]. אם כן מבואר בפסוק, שאדם שאינו שומע נקרא חרש, ואדם שאינו מדבר נקרא אלם.

ואי בעית אימא,

לשון אלם הוא

כדאמרי אינשי

[כמו שאומרים אנשים]:

אישתקיל מילוליה

[נלקחו דבריו], ו"אלם" הוא קיצור של "אישתקיל מילוליה" בראשי תיבות.

אמר רבי זירא: אי קשיא לי

בדברי רב כהנא אמר רב

הא קשיא לי,

דתניא

בברייתא: כתוב בתורה לגבי עונשו של היודע עדות בחברו ונשבע שאינו יודע:

"אם לא יגיד

ונשא עוונו" [ויקרא ה א] וצריך להביא קרבן שבועת העדות.

לומדים מלשון הכתוב למעט:

פרט לאלם שאינו יכול להגיד

העדות בפיו.

שאם יודע עדות והשביעו אותו שאינו יודע עדות והרכין בראשו שאינו יודע, פטור מן הקרבן .

ולפי רב כהנא, קשה

אמאי

נתמעט מהגדה אם אינו יכול לדבר?

הא יכול

עדיין

להגיד מתוך הכתב.

אלא משמע מהברייתא, שהגדה בכתב אינה נחשבת הגדה, ושלא כדברי רב כהנא אמר רב.

אמר ליה אביי: עדות קאמרת

[וכי אמרת] להוכיח מעדות שהגדה בכתב אינה נחשבת הגדה?

הרי אין להוכיח מעדות לגט!

כי

שאני

[שונה]

עדות, דרחמנא אמר

שצריכים למסור העדות

מפיהם.

שכתוב "על פי שני עדים" [דברים יט טו] -

ו

לומדים מזה למעט, ש

לא

יכולים להעיד עדות

מפי כתבם

בבית דין .

ולכן בעדות, רק בפה נחשבת הגדה .

מה שאין כן בגט שאין גזירת הכתוב של "מפיהם - ולא מפי כתבם", גם הגדה בכתב נחשבת להגדה .

ומקשינן:

מיתיבי

שנינו בברייתא:

כשם שבודקין אותו

את מי שנשתתק

לגיטין

על ידי הרכנת הראש,

כך בודקין אותו למשאות ולמתנות

[למקח וממכר] בנכסיו,

ולעדיות ולירושות.

קתני מיהת

[נשנה בברייתא על כל פנים]

עדיות,

משמע שהוא יכול גם להעיד אף שאינו מדבר, והרי נאמר לעיל שיש גזירת הכתוב שעדות נמסרת רק בפה?

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת

: מה שכתוב בברייתא שהאלם כשר לעדויות, הכוונה

בעדות אשה,

שמעיד שמת בעלה כדי שתוכל להנשא.

דאקילו בה רבנן,

באופנים שונים כדי שתוכל להנשא, ובה הקילו לקבל עדות של אלם מפי הכתב.

אבל בשאר עדויות שהם מן התורה, לא ניתן למסור העדות מפי הכתב.

ופרכינן:

והא קתני ירושות!

משמע שאלם יכול להעיד אף על ירושה, שהוא דין ממון ועדותו מן התורה.

ומתרצינן:

אמר רבי אבהו

: לא מדובר בעדות שמעיד על נכסי אחרים, אלא מדובר בנכסי עצמו, ו"ירושות" הכוונה ל

ירושת בנו הבכור,

שמעיד בכתב אם רצה לשנות את משפט הירושה ולהשוות את בנו הבכור כשאר האחין .

ופרכינן:

קתני מיהת

[נשנה בברייתא על כל פנים], שהוא ראוי

למשאות ולמתנות, מאי לאו

[האם אין הכוונה] שהוא ראוי למקח וממכר

לעלמא

[לאחרים] והיינו להעיד עליהם בכתב?

ודחינן:

לא,

מדובר במקח וממכר

לדידיה

[לעצמו], ולא מדובר בעדות.

ומקשינן:

מיתיבי

ממה ששנינו:

חרש, לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו

לחשבו כפיקח,

אלא

לענין מקח וממכר

במטלטלין,

אבל לא

החשיבוהו כפיקח

ל

ענין

גיטין,

באופן שקידש את אשתו קידושין גמורים כשהיה פיקח.

וקשה על דברי רב כהנא שאמר שנחשב כפיקח לגרש בכתב ידו.

ומתרצינן: מחלוקת

תנאי היא.

דתניא: אמר רבן שמעון בן גמליאל

:

במה דברים אמורים

שאין סומכים על כתב ידו של החרש לגיטין -

בחרש מעיקרו,

שאין לו כתב יד של דעת, כיון שמימיו לא היתה דעתו צלולה .

אבל

אם היה

פיקח

שלמד לכתוב בדעה צלולה,

ונתחרש

אחר כך -

הוא כותב

את הגט

והן חותמין.

וכדעת רבן שמעון בן גמליאל סובר רב כהנא.

ומקשינן:

וחרש מעיקרו לא

יכול לכתוב גט?

והרי שנינו ביבמות:

כשם שכונסה

החרש

ברמיזה,

בלא דיבור הפה,

כך מוציאה ברמיזה!

ומתרצינן:

אי

מדובר

באשתו

של החרש, שכנסה כשהיה חרש

הכי נמי

ברור שיכול לגרשה ברמיזה.

אלא

הכא במאי עסקינן

[כאן במה מדובר] -

ביבמתו,

שנפלה לפניו ליבום, שקידושיה היו קדושין גמורים, וזיקתה זיקה גמורה, והוא אינו יכול לחלוץ לה, כיון שאינו בכלל "ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה" [דברים כה], אלא כונסה ואינו יכול לגרשה לעולם, שהגט של החרש אינו מפקיע זיקה דאורייתא .

והוינן בה:

יבמתו ממאן

[ממי] נפלה לפניו ליבום?

אילימא

[אם נאמר]

דנפלה ליה מאחיו

שהיה גם הוא

חרש.

והרי

כשם שכניסתה

[שקידושיה] לאח הראשון היה

ברמיזה, כך

דין

יציאתה ברמיזה!

אם כן מדוע לא יוכל היבם החרש לגרשה אחרי שייבם אותה.

אלא

צריך לומר

דנפלה ליה

ליבום

מאחיו פיקח

שקידושיו קידושין גמורים.

ואיבעית אימא

:

לעולם

מדובר

דנפלה ליה מאחיו חרש, ו

גזרו חכמים

גזירה

על יבמה מ

אחיו חרש

שלא יוכל לגרשה,

אטו

[אגב] שיבואו להתיר גירושין ליבם חרש שנפלה לו יבמה מ

אחיו פיקח.

ומקשינן:

אי הכי

[אם כן] שגוזרים על חרש שאינו יכול לגרש יבמה מאח חרש אגב שאינו יכול לגרש יבמה מאח פיקח.

אם כן על

אשתו

של החרש

נמי

נגזור שלא יוכל לגרשה, אגב יבמתו מאח פיקח.

ומתרצינן:

יבמתו ביבמתו מיחלפא

[מחליף] ויבוא להקיש וללמוד אחד מהשני, ואם יתירו לו לגרש יבמה מאח חרש יבוא לדמות ולהתיר אף יבמה מאח פיקח.

מה שאין כן

אשתו ביבמתו לא מיחלפא

[אינו מחליף] ולא יבוא לדמותם.

ומקשינן:

ומי גזרינן

[וכי גוזרים] על גירושי יבמה מאח

חרש אטו

[אגב] גירושי יבמה מאח

פיקח?