Guitín 58a — el Talmud en español

ארבעים סאה

קצוצי תפילין

[בית של תפילין ללא הרצועה נקרא: קציצה]

נמצאו בראשי הרוגי ביתר

, שכך הרגום הרומאים כשהם עטורים בתפילין, ומשדה הקטל נאספה כמות של ארבעים סאה בתים של תפילין; ובהמשך הענין מתבאר, אם בתים של יד או בתים של ראש.

רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר

: משדה הקטל נאספו

שלש קופות של ארבעים ארבעים סאה

[כל קופה ארבעים סאה] קצוצי תפילין.

ואילו

במתניתא תנא

[בברייתא שנינו]:

ארבעים קופות

היו שם,

של שלש שלש סאין

קצוצי תפילין בכל אחת מהקופות.

ונמצא, בין לרבי ינאי בין למתניתא מאה ועשרים סאין היו, אבל לרבי יוחנן לא היו שם אלא שליש מכמות זו דהיינו ארבעים סאה.

ולא פליגי

, רבי יוחנן ורבי ינאי; כי:

הא

דרבי ינאי - בבתים

דרישא

[של ראש], שהם גדולים פי שלשה מבתים של יד, היות והם מחולקים למספר בתים, וצריך לעשות ריוח ביניהם.

הא

דרבי יוחנן - בבתים

דדרעא

[תפילין שבזרוע] שגודלם שליש בלבד מבתים של ראש.

אמר רבי אסי: ארבעה קבין מוח

של ראשים מרוצצים,

נמצאו

בחורבן בית ראשון

על אבן אחת

.

עולא אמר: תשעת קבין

היו.

אמר רב כהנא, ואיתימא: שילא בר מרי: מאי קראה

[היכן מצאנו במקרא] שריצצו בני בבל ראשים אל הסלעים?

דכתיב [תהילים קלז ח ט]: "

בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך

את גמולך שגמלת לנו,

אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע

" כשם שעשית לנו.

כתוב [איכה ד ב]: "

בני ציון היקרים, המסולאים בפז

, איכה נחשבו לנבלי חרש, מעשה ידי יוצר".

ומפרשינן:

מאי

"

מסולאים בפז

"?

אילימא

[שמא תאמר]

דהוו

בני ציון

מחפי בפיזא

[מכוסים ומקושטים בפז ובתכשיטי זהב]?

כך אי אפשר לומר, שהרי:

והאמרי דבי רבי שילא: תרתי מתקלי איסתרי פיזא

-

נחות בעלמא, חדא ברומי, וחדא בכולי עלמא

.

[כי בבית מדרשו של רבי שילא אמרו: שני מטילי פז קטנים ירדו לעולם, האחד ירד ברומי, וכנגדו ירד עוד אחד בלבד בכל העולם].

נמצא, שבני ציון לא היו משובחים במיוחד בעושרם בפז, כי שבח זה התייחד לרומי כנגד כל העולם.

אלא

שהיו משובחין כל כך ביופיים, עד

שהיו מגנין את הפז ביופיין

, כלומר: הפז מתגנה לעומת יופיין.

מעיקרא, חשיבי דרומאי, הוו נקטי בליונא דגושפנקא, ומשמשי ערסייהו

.

[מתחילה, כשהיו חשובי רומי משמשים מיטותיהם, היו מעמידים נגד עיניהם צורות נאות, החקוקות בחותמת, כדי שתתעברנה נשותיהם בנים יפים כמותם].

מכאן

מאז ששבו הרומאים את בני ציון מסולאי הפז -

ואילך

:

הוו

מייתו

את

בני ישראל

שלקחו בשבי,

ו

הוו

אסרי

להו

בכרעי דפורייהו, ו

כך הוו

משמשי

מיטתם. [היו מביאים אותם, וקושרים אותם לרגלי מטותיהם וכך היו משמשים].

אמר ליה חד לחבריה

שהיה אסור כמותו: ו

הא היכא כתיבא

בתורה? [אמר האחד לחבירו שהיה אסור כמותו: צרה זו היכן נרמזה בתורה?].

אמר

ענה

ליה

חבירו: בפסוק זה שבתוכחה היא רמוזה, שנאמר [דברים כח סא]: "

גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת

יעלם ה' עליך עד השמדך", [ולכך לא נכתבו במפורש, כי דבר מגונה הוא להזכירו. ]

אמר

, שאל מקבל התשובה את אומרה:

כמה מרחיקנא מדוכתא פלן

[בכמה רחוק מקום שאני אוחז בו בלימודי, מאותו מקום בו כתוב פסוק זה]?

אמר ליה

מביא הפסוק: אינך רחוק אלא

אינגד

[מעט],

פוסתא ופלגא

[דף וחצי].

אמר ליה

השואל למביא הפסוק:

אי מטאי לגביה, לא איצטריכי לך

. [אם אכן הייתי מגיע בלימודי לשם, לא הייתי צריך לדבריך, כי מאלי הייתי מבין כדבריך].

אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל

:

מאי דכתיב

[איכה ג מט]: "

עיני עוללה לנפשי, מכל בנות עירי

", [עיני ניוולה את פני מרוב דמעות, ממה שאירע לבני עירי]?

ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר

.

ובכל אחת ואחת, היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות

.

וכל אחד ואחד, היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן

.

וכשהיה אויב נכנס לשם

, לא היו חוששים ממנו, מחמת רבויים, כי

היו דוקרין אותן בחוטריהן

[בקולמוסים שלהם].

ו

אולם

כש

גרם החטא ו

גבר

ה

אויב

, לא יכלו לעמוד כנגדו,

ולכדום, וכרכום בספריהם והציתום באש

.

תנו רבנן

:

מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול שברומי

.

אמרו לו: תינוק

[ילד יהודי]

אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו

[קווצות שערותיו]

סדורות לו תלתלים

.

הלך, ועמד על פתח בית האסורים

.

אמר

[בלשון שאילה] את המקרא הזה [ישעיה מב כד]: "

מי נתן למשיסה יעקב, ישראל לבוזזים

"? הצדיק התינוק את הדין עליו, ו

ענה אותו תינוק, ואמר

[את המשך הפסוק]: "

הלא ה

',

זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו

".

אמר

רבי יהושע בן חנניה:

מובטחני בו

בתינוק זה,

ש

יהיה

מורה הוראה בישראל

.

העבודה

[לשון שבועה]!

שאיני זז מכאן, עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו

.

ואכן,

אמרו: לא זז משם

רבי יהושע בן חנניה

עד שפדאו

לאותו תינוק

בממון הרבה

.

ו

אכן,

לא היו

[עברו] אלא

ימים מועטין, עד שהורה

אותו תינוק

הוראה בישראל

.

ומנו

[מי היה אותו תינוק]? הוא התנא

רבי

י

שמעאל בן אלישע

.

אמר רב יהודה אמר רב

:

מעשה בבנו ובבתו של רבי ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים

.

לימים, נזדווגו שניהם במקום אחד

[אחרי תקופה הזדמנו שני האדונים הללו למקום אחד] -

זה

[מי ששבה את הבן]

אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם

.

וזה

[מי ששבה את הבת]

אומר: יש לי שפחה, שאין בכל העולם כולו, כיופיה

.

אמרו

שניהם, אם כן,

בוא ונשיאם זה לזה

, ומחמת רוב יופיים, יהיו הוולדות משובחים ודמיהם יקרים,

ונחלק ב

ינינו את ה

וולדות

.

הכניסום

בלילה

לחדר

אחד.

זה

נתרחק

וישב בקרן זוית זה, וזו

נתרחקה ו

ישבה בקרן זוית זה

.

זה אומר

לעצמו,

אני כהן בן כהנים גדולים

, ה

אשא שפחה!?

וזאת אומרת

לעצמה,

אני כהנת בת כהנים גדולים

, וכי

אנשא לעבד!?

ובכו

כל אחד בפני עצמו,

כל הלילה

.

כיון שעלה עמוד השחר

, והאיר היום,

הכירו

האח והאחות

זה את זה, ונפלו זה על זה, וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתן

.

ועליהן, קונן ירמיה

בנבואת החורבן: "קרא עלי מועד [שנתוועדו האדונים] לשבור [טהרת] בחורי. גת דרך ה' לבתולת בת יהודה.

על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים

כי רחק ממני מנחם משיב נפשי, היו בני שוממים כי גבר אויב" [איכה א טז].

אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת, וצפנת בת פניאל שמה

.

"

צפנת

" היתה נקראת על שם

שהכל צופין ב

ה מרוב

יופיה

.

ובת

"

פניאל

" היתה נקראת, על שם שהיתה

בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים

.

שנתעלל בה

ה

שבאי

ששבאה

כל הלילה

.

למחר, הלבישה שבעה חלוקים

לצניעות ולכבודה, כדי להחשיבה,

והוציאה למוכרה

.

בא אדם אחד, שהיה מכוער ביותר

.

אמר לו

אותו אדם:

הראני את יופיה

כדי שאקחנה.

אמר לו

המוכר:

ריקא

[טיפש],

אם אתה רוצה ליקח, קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו

.

אמר לו: אף על פי כן

רוצה אני לראות את יופיה!

הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי קרעתה

היא עצמה,

ונתפלשה באפר

.

התפללה

ואמרה לפניו

[לפני הקדוש ברוך הוא]:

רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת

, כי חטאנו,

על קדושת שמך הגבור, למה לא תחוס

ונקום נקמתך!?

ועליה קונן ירמיה

[ירמיה ו כו]: "

בת עמי חגרי שק, והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים, כי פתאם יבא השודד עלינו

".

"

עליך

" בלשון יחיד, על בת עמי,

לא נאמר, אלא

"

עלינו

", בלשון רבים,

כביכול, עלי

[כלפי מעלה]

ועליך בא שודד

כי שם שמים נתחלל בכך.

אמר רב יהודה אמר רב

:

מאי דכתיב

[מיכה ב ב]: "

ועשקו גבר וביתו, ואיש ונחלתו

"?

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה

[לא היה רבו לתורה, אלא לאומנות של נגרים].

פעם אחת הוצרך רבו ללוות

מעות.

אמר לו

השוליא;

שגר

[שלח]

אשתך אצלי, וא לו נה

.

שיגר אשתו אצלו

ו

שהה

השוליא

עמה שלשה ימים

.

כשראה שאין אשתו חוזרת,

קדם

המורה,

ובא אצלו

[אצל השוליא], ו

אמר לו: אשתי ששגרתי לך, היכן היא?

אמר לו

התלמיד:

אני פטרתיה לאלתר

[שלחתי אותה מיד],

ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך

.

אמר לו

המורה לתלמידו:

מה אעשה?

אמר לו

התלמיד:

אם אתה שומע לעצתי, גרשה!

אמר לו

המורה: רוצה אני לגרשה, אך מה אעשה ו

כתובתה מרובה

ואין בידי לשלם לה?

אמר לו: אני אלווך, ותן לה כתובתה

.

עמד זה

[הבעל, המורה]

וגרשה

, ו

הלך הוא

[התלמיד]

ונשאה

.

כיון שהגיע זמנו

לשלם את החוב,

ולא היה לו לפורעו

.

אמר לו

התלמיד:

בא ועשה עמי

מלאכה

ב

מקום

חובך

.

והיו הם

, התלמיד ואשתו, [אשתו לשעבר של המורה],

יושבים ואוכלין ושותין

.

והוא

[המורה, בעלה הראשון]

היה עומד ומשקה עליהן

.

והיו דמעות נושרות מעיניו, ונופלות בכ וסיהן

.

ועל אותה שעה

, על העוול הזה,

נתחתם גזר דין

.

ואמרי לה

: גזר הדין נחתם

על שתי פתילות בנר אחד

, משל הוא לשני אנשים המשמשים עם אשה אחת.

ופירש המהרש"א: ששתי הלשונות על אותו מעשה נתכוונו, כי לפי הלשון הראשון, בשעה שהיה השוליא עם אשת רבו, לא עבר עמה עבירה, אלא שעל אותה שעה שעשקו להסיתו לגרשה ולהשתעבד בו על ידי כתובתה, על כך נתחתם גזר דין; ולפי הלשון השני "אותה שעה" אינה עיקר העבירה, אלא שכאשר שהתה עמו שלשה ימים עבר עמה עבירה, וזו היא שאמרו: שתי פתילות בנר אחד, שהרי היתה אשת איש, ונאסרה לשוליא על ידי הזנות גם לאחר שנתגרשה, כדין סוטה לבועלה.

שנינו במשנה:

לקח מן הסיקריקון

וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל כו', לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל.

אמר רב: לא שנו

"מקחו בטל" לפי משנה ראשונה,

אלא דאמר לו

בעלים ללוקח: "

לך חזק וקני

", כלומר: לך וקנה לך את השדה בחזקה.

כי היות ולא עשה הבעלים מעשה אלא דיבור בעלמא, יש לומר, לא נתכוין להקנות לו, אלא לסלק את הסיקריקון [או את האשה - כשלקח מן האשה] מעליו, כי את הלוקח נוח לו לתבוע יותר מאשר לדון עם הסיקריקון.

אבל ב

כגון שכתב לו

שטר

, הרי

קנה

הלוקח, כי בודאי מדעתו הקנה לו, כי אם לא נתכוין למכר גמור, לא היה לו צורך לטרוח ולכתוב שטר, והיה יכול להסתפק בקנין חזקה.

ושמואל אמר: אף ב

כתב לו

שטר, נמי לא קנה

הלוקח,

עד שיכתוב לו אחריות

, שאם יטרפו ממנו יוכל לחזור ולגבות מן המוכר את דמי הקרקע, כי אז ודאי שמדעתו הוא מקנה, ואין כוונתו להפטר מן הסיקריקון בלבד.