Guitín 52b — el Talmud en español

אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא רעה היא לדידהו

דאתו

[שמא יבואו] מוכרים

למימר להו

[ליתומים]

נשרפו חיטכם

שהיו

בעלייה.

כלומר, אם יקנו היתומים במעותיהם, הרי החיטים שבעליית המוכר שייכים להם, ואם תפרוץ שריפה, לא יטרח המוכר לכבותה, כי יכול הוא לומר ליתומים: חיטים שלכם נשרפו ואתם הפסדתם.

ולפיכך, טובת היתומים היא, שיוכל המוכר לחזור בו, אם יתייקרו הפירות, וממילא החיטים עומדים ברשות המוכר, ואם תפרוץ שריפה, לא יפסידו היתומים אלא המוכר.

ז.

יהבי להו

[אחרים]

זוזי ליתמי אפירי

[כדי לקנות פירות] של יתומים.

אם

אייקר

[התייקרו הפירות] קודם שמשכו אותם, הרי טובתם של יתומים שלא יהיו המעות קונות.

ולפיכך,

לא יהא כח הדיוט

שאינו קונה בקנין כסף

חמור מהקדש

[יתומים], ואף מן היתומים לא קנו המעות, ויכולים הם לחזור בהם.

ח. נתנו אחרים מעות ליתומים, כדי לקנות מהם פירות, ו

זול

פירי, קודם שמשכו אותם.

סבור מינה

[בני הישיבה]:

היינו דרב חנילאי בר אידי

, שחל הקנין על ידי מעות, ולא יוכלו לקוחות לחזור בהם.

אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא רעה הוא לדידהו, דזימנין דמצטרכי

יתמי

לזוזי, וליכא דיהיב להו

זוזי,

עד דיהבי להו

[ללוקח]

פירי

.

כלומר, אם כאשר יתנו הלקוחות מעות ליתומים, נפסוק תמיד לטובת היתומים, בסופו של דבר יפסידו היתומים, כי אף אחד לא ירצה לתת להם מעות בלי שיקבל מיד את הפירות, והרי לפעמים זקוקים היתומים למעות ואין באפשרותם לתת מיד את הפירות.

ולפיכך, טובתם של יתומים, שבמקרה זה, יהיה דינם כהדיוט, ואין הלקוחות קונים קנין גמור עד שעת משיכה.

ונמצא, שדין היתומים, שוה לשאר בני אדם, בכל דבר, חוץ ממקרה שמשכו אחרים מהן, והוק רו.

אין מוכרים נכסי יתומים, אפילו לצרכם, אלא בהכרזה שלשים יום, קרקע פלוני יוצאת להמכר בבית דין, כדי שעל ידי כן ירבו במחיר הקרקע.

אמר רב אשי: אנא ורב כהנא חתמינן

[היינו עדים בדבר]

אשטרא דאימיה דזעירא יתמא

שהיתה אפוטרופוס עליו,

דמזבנא ארעא

דיתמי,

לכרגא

דיתמי [לפרוע מס גולגולת שהטיל המלך על היתומים]

בלא אכרזתא

, מפני שגבאי המלך ממהר לדרכו, ושמא יכעס אם יעכבוהו, ויפסידו היתומים. ואף על פי, שלשאר צרכי יתומים, אין מוכרים בלא אכרזתא, הכא שאני, כדברי נהרדעי.

דאמרי נהרדעי

: א.

לכרגא

דיתמי.

ב.

ולמזוני

דאשה ובנות הניזונות מנכסיו לאחר מיתה, או לצורך היתומים.

ג.

ולקבורה

דמת או דיתומים.

בכולהו

מזבנינן

, מיד,

בלא אכרזתא

, כי הדבר נחוץ ואי אפשר להמתין.

עמרם צבעא

[צבעי היה]

אפוטרופא דיתמי הוה

.

אתו קרובים

, להתלונן עליו,

לקמיה דרב נחמן

.

אמרי ליה: קא לביש ומכסי

[מתלבש הוא ומכסה את עצמו בבגדים]

מ

נכסי

יתמי

, וגוזל הוא אותם בכך.

אמר להו

: רשאי הוא לעשות כן, כי צורך היתומים הוא, שיהא נראה כאדם חשוב,

כי היכי דלישתמען מיליה

[כדי שעל ידי זה יהיו דברים נשמעים], ויעשו רצונו, כאשר הוא מטפל בצרכי היתומים.

אמרי ליה:

קאכיל ושתי מדידהו.

ולא אמוד

, כלומר, אינו עשיר כל כך, ולפיכך, מסתבר שהוא אוכל ושותה משלהם.

אמר להם: אין זו ראיה, שהוא אוכל משל יתומים, כי

אימור

[יש לתלות ולומר]:

מציאה אשכח

[מצא], ואת דמיה הוא אוכל.

אמרי ליה:

והא קא מפסיד

נכסי יתומים, שאינו מטפל בהם כראוי.

אמר להו: אייתו לי סהדי

[הביאו לי עדים]

דמפסיד ואיסלקיניה

[ואסלקנו] שלא יהיה אפוטרופוס שלהם.

דאמר רב הונא חברין

[חבירו של רב נחמן היה]

משמיה דרב: אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה.

דאיתמר: אפוטרופא דמפסיד, רב הונא אמר רב: מסלקינן ליה

.

דבי רבי שילא אמרי: לא מסלקינן ליה.

והלכתא

: אפוטרופא דמפסיד,

מסלקינן ליה

.

שנינו במשנה:

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, ישבע

.

ומפרשינן:

מאי טעמא

, ישבע, ואין חוששים שמא מתוך כך, שיודע הוא שיצטרך להשבע לבסוף, ימנע מתחילה מלהעשות אפוטרופוס.

כי

אי לאו דאית ליה הנאה מיניה

דאב,

לא הוה ליה

[לא היה נעשה]

אפוטרופוס, ומשום שבועה, לא אתי לאמנועי

[לא ימנע] שהרי נהנה ממנו.

אבל,

מינוהו בית דין, לא ישבע

.

כי,

מילתא בעלמא

[טובת חינם]

הוא דעביד לבי דינא, ו

לפיכך,

אי רמית עליה שבועה

, חיישינן, דילמא

אתי לאמנועי

מעיקרא, מלקבל עליו להיות אפוטרופוס.

אבא שאול אומר: חילוף הדברים

.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

מינוהו בית דין, ישבע

, כי

בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא

[באותה הנאה שיוצא עליו קול שאדם נאמן הוא],

דהא סמיך עליה בי דינא, משום שבועה, לא אתי לאמנועי.

אבל,

מינהו אבי יתומים, לא ישבע

, לדעת אבא שאול.

כי יש לומר:

מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי

, כלומר, דברי אהבה וריעות היו ביניהם, וכטובת חינם היא, כי לא היתה בינהם הנאת ממון כל כך.

ו

לפיכך,

אי רמית עליה שבועה

, יש לחוש, דילמא

אתי לאמנועי

מלהיות אפוטרופוס, ולפיכך, פטרוהו מלהשבע.

ופטור שבועה זה, "תיקון העולם" הוא, כדי שיתרצו בני אדם הגונים, להיות אפוטרופסים ליתומים.

אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכתא: כאבא שאול

ועל כן, אפוטרופוס שמינוהו בית דין, ישבע ואם מינהו אבי יתומים, לא ישבע.

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: זה וזה

[בין מינהו אבי יתומים בין מינוהו בית דין]

ישבע.

ופוסקת הברייתא:

והלכה כדבריו

של רבי אליעזר בן יעקב.

תני רב תחליפא בר מערבא

ברייתא

קמיה דרבי אבהו

:

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים,

ישבע, מפני שהוא נושא שכר

, ומשמע, שחייב הוא להשבע, היות וקיבל תשלום על אפוטרופסותו.

אמר ליה

[הקשה] רבי אבהו לרב תחליפא:

את אייתת קבא

[כלי מדידה]

וכיילת ליה

[מדדת אותו]?!

כלומר וכי כולם בחזקת מקבלי תשלום על מינויים!?

אלא אימא

[כך תאמר] ישבע ואין לחשוש שימנע מלהיות אפוטרופוס,

מפני שהוא

כנושא שכר

, שהרי מחמת מה שנהנה מאביהם הוא עושה כן.

מתניתין:

אף משנתינו עוסקת בהלכות שנאמר בהן "מפני תיקון העולם".

א.

המטמא

טהרותיו של חבירו, כגון תרומה, והזיק אותה בכך, היות שאסור לאכול תרומה טמאה.

ב.

ו

כן

המדמע

שעירב תרומה בחולין של חבירו, והפסידו, כיון שנאסרו בכך לזרים, וצריך למוכרן לכהנים בזול.

ג.

ו

כן

המנסך

יינו של חבירו, ומפרש לה בגמרא.

בשלושה אלו: אם הזיק

בשוגג פטור

מלשלם ואם הזיק

במזיד חייב

, ודין זה הוא מפני תיקון העולם, וכפי שיתבאר בגמרא.

גמרא:

איתמר: מנסך

ששנינו במשנה:

רב אמר

[פירש]

מנסך ממש

הוא, כגון המשכשך ידו בתוך היין לשם עבודה זרה.

ושמואל אמר

[פירש] לא במנסך את היין לעבודה זרה דיברה המשנה, אלא ב

מערב

יין נסך ביין כשר של חבירו, ועל ידי כך נאסר יין חבירו בהנאה.

ומפרשינן:

מאן דאמר מערב

[שמואל]

מאי טעמא לא אמר מנסך

: ממש כדברי רב?

אין אדם מתחייב על מעשה אחד גם מיתה וגם תשלומין.

כגון, עבד עבודה זרה על ידי ממון של חבירו ואסרו בהנאה, היות ומתחייב הוא בנפשו, על כן אי אפשר לחייבו גם ממון, ופטור הוא מתשלומי ממון.

כי

אמר לך,

אי אפשר לפרש את המשנה ב

מנסך

ממש, שהרי עובד עבודת כוכבים הוא ובמזיד חייב הוא סקילה, ופטור מלשלם כי

קם ליה בדרבה מיניה

[עומד הוא בעונש מיתה הגדול מעונש ממון].

ואידך

[רב] אמר לך: אין הוא פטור משום דקם ליה בדרבה מיניה,

כד

פירש

רבי ירמיה

.

דאמר רבי ירמיה

: אין חיוב הממון וחיוב העבירה באים באחת.

כי

משעת הגבהה

שהגביה את הכלי עם היין,

הוא דקנה

את היין לענין חיוב תשלומין כיון שהגביהו על מנת לגוזלו.

ואילו

מתחייב בנפשו

, על שעבד עבודה זרה,

לא הוי, עד שעת

ה

ניסוך

, ולפיכך אין חיובו על הניסוך פוטרו מתשלומי ממון.

ולמאן דאמר מנסך

ממש [רב]:

מאי טעמא לא אמר מערב

[כשמואל]?

כי

אמר לך: מערב

יין נסך ביין של התר.