Guitín 41b — el Talmud en español

ואף לישא

בת חורין אי אפשר

לו,

ש

הרי

כבר חציו עבד

, ועבד אסור בבת חורין.

שמא תאמר: הואיל ואסור הוא בכל הנשים שבעולם,

יבטל

מפריה ורביה.

אי אפשר לומר כן, שהרי,

והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה

-

שנאמר

: "

לא תוהו בראה

[לא ברא יוצר הארץ את הארץ כדי שתהא ריקנית ולא מיושבת, אלא]

לשבת

[להיות בה ישוב]

יצרה

".

אלא, מפני תיקון העולם

שיהיה מיושב,

כופין את רבו

,

ועושה אותו בן חורין

, והרי הוא נושא בת חורין, ומישב את העולם.

וכותב

לו העבד - שזכה ללא תמורה בעצמו -

שטר

חוב

על חצי דמיו

שהפסיד האדון.

וחזרו בית הלל, להורות כדברי בית שמאי

.

גמרא:

תנו רבנן: המשחרר חצי עבדו

ושייר לעצמו את חציו השני:

רבי אומר: קנה

העבד את חציו.

וחכמים אומרים: לא קנה

העבד את חציו.

ונחלקו בביאור מחלוקתם רבה ורב יוסף:

אמר רבה: מחלוקת

רבי וחכמים, אינה אלא בכגון ששחרר העבד את חצי עבדו

בשטר

שחרור; ובכך נחלקו:

דרבי סבר

: היות וכתוב בפרשת "שפחה חרופה" [ויקרא יט כ]: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש,

והפדה לא נפדתה

[בכסף],

או חופשה לא ניתן לה

[בשטר], בקורת תהיה לא יומתו כי לא חופשה",

מקיש

הכתוב שחרור שפחה או עבד ב

שטר, ל

פדיונם ב

כסף

:

מה כסף

פודין בו את העבד,

בין

את

כולו

, ו

בין

את

חציו

אם נפדה חציו, שהרי אמר הכתוב: "והפדה לא נפדתה", והיינו שנפדתה חציה, [וכדמפרש הגמרא ואזיל].

אף שטר נמי

משתחרר בו העבד,

בין

אם שחרר האדון את

כולו

, ו

בין

אם שחרר האדון את

חציו

.

ו

אילו

רבנן גמרי

[למדים הם] גזירה שוה "

לה לה

"

מאשה

, [שנאמר בשפחה "או חופשה לא ניתן לה", ונאמר באשה: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה"]:

מה אשה

את

חציה לא

יכול אדם לגרש.

אף

את ה

עבד נמי

את

חציו לא

יכול האדון לשחרר בשטר.

אבל ב

כגון שנפדה העבד ב

כסף, דברי הכל

בין רבי ובין חכמים -

קנה

העבד את חציו.

שהרי בכתוב [הנזכר לעיל] נאמר: "והפדה לא נפדתה", וזו הרי היא השפחה ש

פדויה

בכסף

ואינה פדויה

, כלומר: חציה פדוי וחציה אינו פדוי, הרי למדנו שהשפחה או העבד נפדים לחציים.

שואלת הגמרא:

לימא

[האם נאמר]

בהא קמיפלגי

[זה הוא טעם מחלוקת] רבי וחכמים:

דמר

רבי -

סבר: הקישא עדיפא

מגזירה שוה, והרי מן ההיקש שטר לכסף יש לנו ללמוד שאף בשטר משתחרר חצי עבד.

ומר

חכמים -

סבר: גזירה שוה עדיפא

, והרי מגזירה שוה "לה לה" מאשה, יש לנו ללמוד שאין האדון משחרר את חצי עבדו בשטר.

ודחינן:

לא

, אין הדבר מוכרח שזה הוא טעם מחלוקתם; כי יש לפרש:

דכולי עלמא

בין רבי ובין חכמים -

גזירה שוה עדיפא

, ואכן אילו לא היתה פירכא על הגזירה שוה, הרי שאף רבי היה מודה, שאי אפשר לשחרר חצי עבד בשטר -

ושאני הכא

בגזירה שוה זו, שסובר רבי להעדיף את הלימוד מהיקש, משום

דאיכא למיפרך

על הגזירה שוה:

מה לאשה, שכן אינה יוצאה בכסף

כלל, ולכך החמיר בה הכתוב שלא תצא חציה בשטר.

תאמר בעבד ש

הקיל בו הכתוב והוא

יוצא

אף

בכסף

, שיש לומר: אף בשטר ישתחרר חציו.

ורב יוסף אמר

בביאור מחלוקתם של רבי וחכמים:

מחלוקת

שנחלקו רבי וחכמים, אינה אלא בכגון שנפדה העבד

בכסף;

ובכך נחלקו:

דרבי סבר

כדעת רבי עקיבא בכריתות יא א - בביאור הכתוב: "

והפדה לא נפדתה

", שזו היא ה

פדויה

בכסף

ואינה פדויה

, כלומר: שנפדה חציה, הרי שמועיל פדיון בכסף לחצי שפחה או עבד.

ו

אילו

רבנן סברי

כדעת רבי ישמעאל בכריתות יא א - בביאור הכתוב: "והפדה לא נפדתה", שהיא השפחה שלא נפדתה כלל, ולא כפל הכתוב את לשונו, אלא משום ש

דברה תורה כלשון בני אדם

.

אבל

בכגון ששחרר האדון את חצי עבדו

בשטר, דברי הכל

בין חכמים ובין רבי מודים, ש

לא קנה

העבד את חציו, ומשום שאנו לומדים גזירה שוה "לה לה" מאשה.

מיתיבי

לרב יוסף הסובר שבשטר לא נחלקו ולכולי עלמא אינה משתחררת לחציה, מהא דתניא:

המשחרר חצי עבדו בשטר: רבי אומר: קנה, וחכמים אומרים: לא קנה

.

תיובתא דרב יוסף

מברייתא זו, שהרי בהדיא למדנו שמחלוקתם היא בשטר, ודלא כרב יוסף!?

ומסקינן: אכן

תיובתא

היא!

מדייקת הגמרא: היות והברייתא הביאה את מחלוקת רבי וחכמים בשטר, אם כן משמע לכאורה, ד

בשטר הוא דפליגי, אבל בכסף לא פליגי

, כי אף חכמים מודים שהעבד נפדה לחציו.

לימא

, [האם אכן]

תיהוי תיובתא דרב יוסף

מברייתא זו

בתרתי

[בשני חלקי דבריו של רב יוסף], כי לא זו בלבד שדבריו בענין שטר נסתרו מברייתא זו, אלא אף מה שאמר: נחלקו רבי וחכמים בכסף, אף דברים אלו נסתרו מברייתא זו?

אמר לך רב יוסף

ליישב שלא תיקשי על שיטתו בענין כסף:

פליגי

רבי וחכמים

בשטר, והוא הדין

שנחלקו

בכסף

.

והטעם שנחלקו בשטר - לפי דעת רב יוסף - הוא: לכולי עלמא עדיף להקיש שטר לכסף, מאשר ללמוד גזירה שוה מאשה; והיות ואף בכסף חלוקים הם אם הוא מועיל לחציו, ממילא הוא הדין שנחלקו בשטר.

שמא תאמר: אם כן למה נקטה הברייתא את מחלוקתם בשטר דוקא, והרי אף בכסף נחלקו, אימא לך:

והא דקמיפלגי בשטר, להודיעך כחו דרבי

, שאף בשטר סובר הוא שקנה העבד את חציו; ובשטר חידוש הוא יותר מאשר בכסף, כי בשטר היה מקום ללמוד גזירה שוה מאשה שלא יועיל שטר לחצי עבד; וקא משמע לן רבי שמקישים שטר לכסף, וכשם - שלדעתו - בכסף נפדה הוא לחציו הוא הדין בשטר.

ומקשינן עלה:

וליפלגי בכסף

, תשנה הברייתא את מחלוקתם בכסף,

ולהודיעך כחן דרבנן

, שאף בכסף סוברים הם שחציו לא נפדה!? שהרי חידוש יותר הוא שאינו נפדה בכסף לחציו, שלא נאמר, הרי כתיב: "והפדה לא נפדתה".

ומדלא נקטה הברייתא את מחלוקתם בכסף, הרי משמע שהוא משום שבזה לא נחלקו!?

ומשנינן:

כח דהתירא

[כלומר: קולא]

עדיף

ליה

[עדיף לתנא להשמיע חידוש להקל], ולכן השמיענו התנא שאף בשטר סובר רבי שחציו משתחרר, ולא השמיענו חידוש לחומרא, שאף בכסף סוברים חכמים, שאין העבד נפדה לחציו.

תא שמע

כשיטת רב יוסף שנחלקו בשטר וגם בכסף, מהא דתניא:

זה שאמר הכתוב: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע, והיא שפחה נחרפת לאיש [מאורסת לאיש]

והפדה

לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה בקורת תהיה לא יומתו [הנואף והנואפת] כי לא חופשה. והביא את אשמו לה' אל פתח אוהל מועד איל אשם":

יכול

שנאמר, הואיל ואמר הכתוב "והפדה", הרי שהכתוב מדבר במי שנפדתה

לכל

, כלומר: בשפחה שנפדתה לגמרי, , ומחדש הכתוב, שאף על פי שנפדתה, אין חיייבים עליה מיתה אלא אשם בלבד.

הרי

תלמוד לומר

: "

לא נפדתה

", דמשמע שעדיין לא נפדתה.

אי לא נפדתה יכול לכל

, כלומר: שמא תאמר, היות ואמר הכתוב "לא נפדתה", אם כן עוסקת התורה בשפחה שלא נפדתה כלל, ומחדש הכתוב, שאף על גב שאין קדושין תופסין בשפחה, מכל מקום כיון שנתייחדה לעבד עברי [המותר בשפחה], הרי הבא עליה חייב אשם -

הרי

תלמוד לומר

: "

והפדה

", ומשמע שאכן נפדתה השפחה.

הא כיצד

יתיישבו שני המקראות הללו:

בשפחה

פדויה ואינה פדויה

, שפדוה לחציה

בכסף ובשוה כסף

, ונתארסה לעבד עברי הכתוב מדבר.

ואין לי אלא בכסף

ששפחה יוצאת בו לחירות.

אבל

בשטר

שחרור

מנין

שאפשר לשחרר שפחה או עבד?

לפיכך

תלמוד לומר

: "

והפדה לא נפדתה, או חופשה לא נתן לה

".

ולהלן

גבי אשה היוצאת בגט

הוא אומר

: "

וכתב לה ספר כריתות

ונתן בידה".

והרי אתה למד בגזירה שוה "לה לה":

מה להלן

גבי אשה

בשטר

הכתוב מדבר.

אף כאן

בשפחה

בשטר

נמי הכתוב מדבר, ולמדנו שיכול אדם לשחרר את שפחתו או את עבדו בשטר.

ועדיין אני אומר:

אין לי

שחרור בעבד,

אלא

באחד משני דרכים:

כולו או אפילו

חציו

-

בכסף

.

או כולו בשטר

.

אבל

חציו

של עבד שיכול האדון לשחררו

בשטר, מנין?

לפיכך

תלמוד לומר

: "

והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה

".

מקיש

הכתוב

שטר לכסף

, כדי ללמדנו:

מה כסף בין כולו בין חציו, אף שטר נמי בין כולו בין חציו

.

והשתא מוכחינן מברייתא זו כשיטת רב יוסף דלעיל, בביאור מחלוקת רבי וחכמים:

בשלמא ל

דעת

רב יוסף בתר דאיתותב

[אחר שנסתרה שיטתו שהיה אומר: מחלוקת בכסף בלבד ולא בשטר], הרי ניחא ברייתא זו, כי

הא מני רבי היא

, הסובר לדעת רב יוסף לאחר חזרתו, שמשחררים חצי עבד בין בכסף ובין בשטר.

אלא לרבה

הסובר: לא נחלקו רבי וחכמים אלא בשטר, אבל בכסף כולי עלמא מודים שהוא נפדה לחציו, תיקשי: וכי נאמר

רישא

שלמדנו בה שהעבד נפדה לחציו בכסף,

דברי הכל

היא.

ו

אילו

סיפא

שלמדנו בה, כי אף בשטר אפשר לשחרר חצי עבד,

רבי

היא ולא חכמים.

והרי אילו היה הדבר כן, היה התנא ששנא ברייתא זו מפרש ואומר: זו, דברי הכל היא, ובזו, נחלקו רבי וחכמים; אלא ודאי שאף הרישא אינה אלא לדעת רבי, ותיקשי לרבה!?

ומשנינן:

אמר לך רבה: אין

, אכן כך הוא פירושה של הברייתא:

רישא דברי הכל

היא,

ו

אילו

סיפא רבי

לבדו היא.

רב אשי אמר

: אכן אילו היה תנא כל שהוא אומר את הדין המפורש בברייתא, אין מסתבר שהרישא כדעת כולם, והסיפא כדעת רבי בלבד, כי היה לו לפרש כן. ומיהו ברייתא זו

רבי

עצמו

היא

, כלומר: הוא זה ששנה ברייתא זו, ולפי שיטתו שנאה.

תו מקשינן קושיא אחרת על רב יוסף:

אלא מתניתין

[משנתנו]

דקתני: מי שחציו עבד וחציו בן חורין

, ולמדנו שיש עבד משתחרר לחציו.

בשלמא לרבה

, הסובר שלכולי עלמא פודין עבד בכסף לחציו,

מוקים לה

[מפרש הוא את משנתנו]

ב

עבד שנפדה

בכסף

לחציו,

ו

משנתנו

דברי הכל

היא.

אלא לרב יוסף

, הסובר שלדעת חכמים אין לך עבד משתחרר לחציו, אם כן, וכי

לימא

, שמשנתנו

רבי היא ולא רבנן!?