Guitín 39a — el Talmud en español

א. המעריך אדם להקדש, שאמר: "ערכו של אדם זה עלי", הרי הוא נותן להקדש את ערכו. אך אין משערים את ערכו כפי שהוא נמכר בשוק, אלא כפי השיעור של ערך שקצבה התורה בפרשת בחוקותי, והערך חלוק לפי שנותיו של הנערך, ולפי מינו, אם זכר ואם נקיבה.

ב. לא קצבה התורה "ערך" לפחות מבן חודש. ומן הדין האומר על פחות מבן חודש "ערכו עלי", אינו נותן כלום להקדש.

ג. מי שהתחייב להקדש דמי אדם [ולא ערכו], כגון שאמר "דמיו עלי", הרי הוא נותן להקדש כפי ערכו שהוא נמכר בשוק. ואפילו היה פחות מבן חודש, נותן הנודר את דמיו להקדש כפי השווי שהוא ראוי להמכר בשוק.

ד. נחלקו רבי מאיר וחכמים במי שאמר על פחות מבן חודש "ערכו עלי". לדעת חכמים אין הוא משלם להקדש כלום, ואילו רבי מאיר סובר "אין אדם מוציא דבריו [שנדר להקדש] לבטלה", וכשאמר "ערכו עלי", היות והוא יודע שאין "ערך" בתורה לפחות מבן חודש, הוא לא נתכוין אלא לומר "דמיו עלי", והוא צריך לשלם להקדש כפי דמיו שהוא נמכר בשוק.

ומשנינן:

הא מני

ברייתא זו - בשיטת

רבי מאיר היא, דאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה

. ואף כאן, היות ואדם יודע שאין עבד ראוי להקרבה ולא לבנין, הרי לשון "הקדש" שאמר, ודאי גמר בדעתו להקדיש בכך את דמיו, וכוונתו לומר "דמי עלי".

ומסייעת הגמרא פירוש זה:

הכי נמי מסתברא

שברייתא זו כרבי מאיר היא - מ

דקתני סיפא

של ברייתא זו:

וכן הוא

, האדון

שהקדיש

את

עצמו

, הרי הוא

עושה, ואוכל

. שאין מעשה ידיו קדושים, משום

שלא הקדיש אלא דמיו

.

אי אמרת בשלמא רבי מאיר היא

ברייתא זו,

שפיר

ניחא אף הסיפא, שהרי אין הבדל בין אם הקדיש את עבדו לבין אם הקדיש את גופו עצמו, כי "אין אדם מוציא דבריו לבטלה", וודאי נתכוין להתחייב את דמיו להקדש.

אלא אי אמרת רבנן היא

, וטעם הרישא הוא משום שכל המקדיש בסתם דבר שאינו ראוי להיות קדוש לגופו, הקדישו להיות קדוש לדמיו, שיימכר ויפלו דמיו להקדש.

הרי

בשלמא

המקדיש

עבדו

, שפיר יש לפרש שהקדישו לדמיו להימכר, ומשום שהעבד

לדמי קאי

[למכירה וקבלת דמים הוא עומד], ויש לומר שלכך נתכוין.

אלא איהו

[הוא עצמו שהקדיש את עצמו, כמבואר בסיפא] האם

לדמי קאי

[האם למכירה וקבלת דמים הוא עומד]!? והרי "אין דמים לבן חורין".

אלא ודאי רבי מאיר היא, והטעם הוא משום ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה", ואנו אומרים שלא היתה כוונתו להקדיש את העבד עצמו ואפילו לא לדמיו, וכל כוונתו היתה להתחייב להקדש את דמיו כפי שהוא שוה בשוק.

ודנה הגמרא:

לימא

דין מקדיש עבדו -

כתנאי

[תנאים נחלקו במחלוקת זו]:

דתניא: המקדיש

את

עבדו, אין מועלין בו

, אינו מתחייב חומש ואשם אם נהנה מן ההקדש.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין בשערו

של העבד.

מאי לאו, בהא קמיפלגי

[האם לא בכך נחלקו]:

דמר

רבן שמעון בן גמליאל -

סבר

: העבד

קדוש

לדמיו, ולכן מועלין בשערו.

ומ

ר - תנא קמא -

סבר: לא קדוש

הוא, ולכן אין מועלין בו.

ודחינן:

ותסברא

, לסברתך יקשה

האי

לישנא "

מועלין בו

"

ו

"

אין מועלין בו

" שנקט התנא!

שהרי משמעותה, שלדעת כולם העבד קדוש, ולא נחלקו אלא לענין מעילה.

ואילו לדבריך, שנחלקו בגוף הקדושה, האם היא חלה בגופו של העבד,

האי

, הרי "

קדוש

" ו"

אין קדוש

",

מיבעי ליה

לתנא קמא ולרבן שמעון בן גמליאל לומר!

אלא

בהכרח,

דכולי עלמא

סוברים שהעבד

קדוש

לימכר לדמיו.

והכא בהא קמיפלגי

:

דמר

תנא קמא -

סבר: עבדא כמקרקעי דמי

, משום שהוקשו העבדים לקרקעות, במאמר הכתוב "והתנחלתם אותם [את העבדים] לבניכם אחריכם לרשת אחוזה".

וכשם שאין בקרקע של הקדש דין מעילה, כך אין מעילה בעבדים.

ומר

רבן שמעון בן גמליאל -

סבר

: עבדא

כמטלטלי דמי

, ויש בו דין מעילה.

ופרכינן:

אי הכי, אדמיפלגי

עד שנחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל -

בשערו

, וכמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל: "מועלין בשערו" -

ליפלגו

[יחלקו] האם מועלין

ב

עבד

גופו

, כשמשתמשים בו!?

אלא

, מכח קושיא זו, מפרשת הגמרא את מחלוקתם באופן אחר, ולדעת כולם העבד קדוש, ודלא כרב:

דכולי עלמא

בין תנא קמא ובין רבן שמעון בן גמליאל - מודו, כי

עבדא כמקרקעי דמי

, ולכן בגופו לכולי עלמא אין מעילה.

והכא בשערו

של העבד

העומד ליגזז, קמיפלגי

, אם מועלין בו.

מר

רבן שמעון בן גמליאל -

סבר

: שער העומד ליגזז

כגזוז דמי!

וכבר אינו נחשב כמחובר לגוף העבד, אלא כמטלטלי הוא, ולכן מועלין בו.

ומר

תנא קמא -

סבר

: שער העומד ליגזז

לאו כגזוז דמי

, וכגופו של עבד הוא, ודינו כדין קרקע, שאין מועלין בו.

לימא הני תנאי

דברייתא זו החולקים בשער העומד ליגזז,

כהני תנאי

שנחלקו במשנה בשבועות בנידון דומה.

קיימא לן: המודה במקצת הטענה, ישבע שאינו חייב יותר מאשר הודה. אך אין נשבעין כשהיתה התביעה על קרקעות, בין שהיתה ההודאה בקרקעות, ובין שהיתה הכפירה בקרקעות, וכל שכן כשהיו שתיהן על קרקעות.

דתנן

במסכת שבועות [מב ב]:

רבי מאיר אומר: יש דברים שהם כקרקע

[

בקרקע

, מחוברים הם לקרקע],

ואינן כקרקע! ואין חכמים מודים לו

בדבר זה.

כיצד?

התובע את חבירו ואומר לו:

עשר גפנים טעונות

ענבים

מסרתי לך

לשמור בקרקעי, כדי שתשמור עליהן, והרי עכשיו הענבים אינם, ושלם לי את דמיהם!

והלה

[השומר]

אומר לו

: הגפנים שמסרת לי

אינן אלא חמש!

והרי הוא מודה במקצת הטענה, כי מודה הוא בחמש, וכופר בחיוב חמש הגפנים הנוספות.

רבי מאיר

מחייב

אותו שבועת מודה במקצת, ומשום שאין דין הענבים כדין קרקע, שאין נשבעים עליה, אלא דין הענבים הוא כמטלטלים, אפילו בעודם מחוברים לגפנים.

וחכמים אומרים

: פטור הוא משבועה, משום ש

כל המחובר לקרקע, הרי הוא כקרקע

, שאין נשבעין עליה.

ואמר רבי יוסי בר חנינא

:

ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו

, ובהכי פליגי:

דרבי מאיר סבר

: ענבים העומדות ליבצר,

כבצורות דמיין!

ושוב לא חשיבי כמחוברים לקרקע, אלא כמטלטלין הם, ונשבעין עליהם.

ורבנן סברי

: ענבים העומדות ליבצר,

לאו כבצורות דמיין!

וכיון שמחוברים הם לקרקע, דינם כקרקע, ואין נשבעים עליהם.

נמצא, שמחלוקת תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בשער העומד ליגזז, היינו מחלוקת חכמים ורבי מאיר.

ודחינן:

אפילו תימא רבי מאיר

, יכול אתה לומר שהתנא הסובר "שער העומד ליגזז לאו כגזוז דמי", רבי מאיר הוא, למרות שהוא סובר ש"ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיין".

כי

עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם

, שהענבים העומדים להבצר כבצורות דמי,

אלא בענבים

, כי היות שהגיע זמנם להבצר, הרי כל

כמה דקיימין

[כל עוד הם ממשיכים להיות קיימים על העץ] ואינם נבצרים,

מיכחש כחישי

[נעשים הענבים כחושים], ומתקלקלים, ולכן מעתה הם נחשבים כמי שנבצרו, שהרי החיבור לעץ הוא רע להם.

אבל הכא

בשער, יודה רבי מאיר שאינו כגזוז, כי אף שהשיער עומד ליגזז, מכל מקום, כל

כמה דקאי

, כל עוד עומד השיער בראש העבד ואינו נגזז, הרי

אשבוחי משבח

[ממשיך הוא להשביח], ונמצא שעדיין צריך הוא לחיבורו, ולפיכך דין השיער הוא כדין העבד עצמו שהוא נחשב כקרקע.

וכאן שבה הגמרא לדברי רב חייא בר אבין משמיה דרב, שהמפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור.

כי סליק

כאשר עלה

רבי חייא בר יוסף

מבבל לארץ ישראל,

אמר להאי שמעתא דרב

[חזר על שמועתו של רב]

קמיה

לפניו

דרבי יוחנן

.

אמר ליה

רבי יוחנן: וכי

אמר רב הכי

[היתכן שאמר רב כן]?!

ותמהינן:

ו

כי

הוא

רבי יוחנן עצמו -

לא אמר

אף הוא

הכי

, עד שהוא תמה על רב שאמר כן!?

והאמר עולא, אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, ו

עדיין

צריך

הוא

גט שחרור

, והיינו כדברי רב.

ומשנינן: לא תמה רבי יוחנן "היתכן שאמר רב כן"!

אלא

הכי קאמר ליה

רבי יוחנן לרב חייא בר יוסף: האמנם

אמר רב כוותי

[כמותי]!?

ואיכא דאמרי

: רבי חייא בר יוסף אמר לרבי יוחנן רק את החלק הראשון בדברי רב, "המפקיר עבדו יצא לחירות", ו

לא סיימוה קמיה

[לא סיימו את המשפט בפניו], ש"צריך גט שחרור".

ועל כך תמה רבי יוחנן ו

אמר ליה: ו

כי

לא אמר רב

, שהוא

צריך גט שחרור?!

ורבי יוחנן לטעמיה

[לשיטתו],

דאמר עולא, אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור

.

גופא: אמר עולא אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור

.

איתיביה רבי אבא לעולא

מהא דתניא:

גר שמת

, ולא הניח אחריו יורשים,

ובזבזו

[ובזזו, לשון ביזה]

ישראל

את

נכסיו

, שהרי נכסי הגר שמת ואין לו יורשים הפקר הן, וכל הקודם זכה בהן.

והיו בהן

בנכסים אלו

עבדים

, הרי ש

בין

אם היו הם עבדים

גדולים, ובין

אם היו הם עבדים

קטנים, קנו

הם את

עצמן

מיד במיתת רבם, ונעשו

בני חורין!

ושוב אין שום אדם יכול לזכות בהם, לפי שכבר קדמה זכייתם בעצמם.

אבא שאול אומר: גדולים

אכן

קנו

את

עצמן

, להיות

בני חורין

.

אבל עבדים

קטנים, כל המחזיק בהן

אפילו לאחר זמן

זכה בהן

, ומשתעבדים הם לו לעבדים. שהרי קטנים אינם בני זכיה, ואין להם יד לזכות בעצמם. והשתא תיקשי לרבי יוחנן:

וכי מי כתב גט שחרור לאלו!?

כלומר: משמע לגמרא דהא דקתני - בין לחכמים ובין לאבא שאול - "קנו עצמן בני חורין", היינו שיצאו לחירות לגמרי ומותרים בבת ישראל, והניחא למאן דאמר "המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור", אבל לרבי יוחנן, תיקשי!?

אמר

עולא על רבי אבא:

דמי האי מדרבנן

[דומה תלמיד חכם זה],

כדלא גמרי אנשי שמעתא

[כבני אדם שלא למדו מעודם]. כלומר: קושיא מעיקרא ליתא, ואין בדבריו כלום.

ומפרשינן:

וטעמא מאי

לא קשה מידי?

אמר רב נחמן

: כי

קסבר עולא

ש

עבדו דגר

לאחר מיתתו, הרי הוא

כי אשתו

, ומשום גזירה שוה "לה לה" מאשה.

מה אשתו, משתלחה בלא גט

לאחר מיתתו, שמיתת הבעל מתירתה,

אף עבדיו משתלחים

לאחר מותו

בלא גט

שחרור. ומקשינן:

אי הכי

שאתה מדמה עבד אחר מיתת רבו, לאשה אחר מיתת בעלה -

אפילו ישראל

שיש לו יורשים

נמי

יצאו עבדיו לחירות במיתת רבם, כשם שאשתו יוצאת בלא גט במיתתו, ולא יפלו לירושה לפני בניו!? ומשנינן: הרי

אמר קרא

בעבד כנעני "

והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה

". וגילתה לנו תורה שהבנים יורשים את העבד מאביהם.

אבל עבדו של גר, שלא גילתה בו התורה כלום, הרי הוא כאשתו, ואין צריך גט שחרור.

ואכתי מקשינן:

אי הכי

, ישראל

המפקיר

את

עבדו, ו

אחר כך

מת, נמי

לא יזדקק לגט שחרור - כאשתו!? שהרי עבד זה אינו נכלל בקרא ד"והתנחלתם אותם", שהרי כבר מת האב, והבנים לא זכו בו מעולם.

אלמה

[למה]

אמר אמימר: המפקיר עבדו

ואחר כך

מת, אותו העבד אין לו תקנה

. כי מאחר שהפקירו פקע קנין הממון שבו, וקנין איסור בלבד היה לו לרבו בו, וקנין האיסור גרידא אינו עובר בירושה לבנים, לפי שאין דין ירושה אלא בממון. הלכך, אין לו מי שיתירנו בגט שחרור.

ומסקינן: אכן, הא מימרא

דאמימר, קשיא!

אמר רבי יעקב בר אידי, אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כאבא שאול

בעבדי גר שמת, שהגדולים קנו עצמן בני חורין, ואילו הקטנים, כל המחזיק בהן זכה בהן.

אמר

שאל

ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי

: