Guitín 26a — el Talmud en español

לא רצה האב, אינה מקודשת.

כיון שלא בעל אלא על תנאי, והרי לא התקיים התנאי. ומאידך אם רצה האב, מקודשת, אף על פי שבשעת ביאה ספק רצה ספק לא רצה, מכל מקום אמרינן - הוברר הדבר למפרע שמשעת בעילה היו קידושין.

על כל פנים, מוכח דלא כרבא. דיש לחלק בין "תולה בדעת עצמו", ל"תולה בדעת אחרים".

אמר ליה

רבא לרב משרשיא: לעולם

בין לרבי יהודה, בין לרבי שמעון, לא שנא תולה בדעת עצמו לא שנא תולה בדעת אחרים,

ותמיד

אית להו ברירה.

ו

אם תאמר, אם כן מדוע סברו רבי יהודה ורבי שמעון גבי מעשרות שאינו יכול לומר "עישור שאני עתיד למוד"?

יש לומר -

התם כדקתני טעמא

-

אמרו לו

רבי יהודה ורבי שמעון

לרבי מאיר: אי אתה מודה

שיש לחוש

שמא יבקע הנוד, ונמצא זה שותה טבלים למפרע,

כיון שלא תתברר התרומה מעולם?!

אמר להם: לכשיבקע!

כלומר - אין לחוש לכך כיון שאינו שכיח

.

על כל פנים, מבואר שטעמם של רבי יהודה ורבי שמעון אינו משום ש"אין ברירה", אלא כיון שחששו לבקיעת הנוד.

מתניתין:

הכותב טופסי גיטין,

סופר שנוטל שכר על כתיבת הגט, ורוצה שיהיו לו גיטין מוכנים, משום שלפעמים באים אנשים לשוכרו לכתוב גט, והוא טרוד בכתיבת שטרות אחרים, ולכן הוא רוצה שיהיו בידו שטרות מוכנים -

אף שיכול הסופר לכתוב את כל נוסח הגט גם לפני שהבעל מצוה אותו לכתוב לו גט, אבל

צריך שיניח

פנוי בגט את ה

מקום

שבו צריך להכתב שם

האיש, ו

כן את ה

מקום

שבו צריך להכתב שם

האשה, ו

כן את ה

מקום

שבו צריך להכתב

הזמן

של הגירושין

.

וכן הדין לגבי

שטרי מלוה

-

אף שיכול הסופר לכתוב את כל נוסח השטר לפני שהלוה בא לפניו, אבל

צריך שיניח

הסופר פנוי בשטר את ה

מקום

שבו אמור להכתב שם

המלוה,

וכן את ה

מקום

שבו אמור להכתב שם

הלוה,

וכן את ה

מקום

שבו אמור להכתב סכום

המעות,

וכן את ה

מקום

שבו אמור להכתב

הזמן

של ההלואה שלא יהא שטר מוקדם.

וכן לגבי

שטרי מקח

-

אף שיכול הסופר לכתוב את כל נוסח השטר עוד לפני שהמוכר והלוקח באו לפניו, אבל

צריך שיניח

הסופר פנוי בשטר את ה

מקום

שבו אמור להכתב שם

הלוקח, ו

כן את ה

מקום

שבו אמור להכתב שם

המוכר,

וכן את ה

מקום

שבו אמור להכתב סכום

המעות,

וכן את ה

מקום

שבו אמור להכתב

השדה

שמכר לו, היכן היא נמצאת ומה הן גבולותיה,

ו

כן את ה

מקום

שבו אמור להכתב

הזמן

של המכירה.

מפני התקנה.

רבי יהודה פוסל בכולן,

בין לגבי גט, בין לגבי שאר שטרות, ואף על פי שהניח את המקומות האלו פנויים, כיון שהשטר נכתב לפני שבעלי הדברים בקשו ממנו שיכתוב להם את השטר, הרי זה שטר פסול.

רבי אלעזר מכשיר בכולן,

בכל השטרות יכול הסופר להכין את השטר קודם שבאו לפניו בעלי הדברים,

חוץ מגיטי נשים,

שבהם אין לסופר להכין את הגיטין, ולא יועיל מה שיניח הסופר את המקומות הללו פנויים, כיון -

שנאמר "וכתב לה", לשמה!

וכיון שכתיבת הגט צריכה שתהיה לשם האשה, לכן אין לסופר להכין את הגט לפני שהבעל יצוה עליו לכתוב את הגט.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל

:

צריך שיניח

פנוי

אף

את ה

מקום

שבו אמור להכתב בגט

"הרי את מותרת לכל אדם",

שאף זה הוא חלק מעיקרו של הגט.

ורבי אלעזר היא.

התנא של המשנה סובר כדעת רבי אלעזר,

דאמר עדי מסירה כרתי,

שהעדים הרואים את נתינת הגט מידו של הבעל לידה של האשה, הם העדים שנותנים לגט את תוקף הכריתות שלו, ולא עדי החתימה, ומה שאנו מצריכין שהעדים יחתמו על הגט הוא רק משום תקנת חכמים,

ו

כיון שעיקר הגט הוא כתיבת הגט ולא חתימתו, לכך

בעינן

צריך שתהא ה

כתיבה

של הגט

לשמה,

ולא חתימת הגט, ולכן צריך להניח פנוי את המקום שבו אמור להכתב הרי את מותרת לכל אדם.

וצריכא,

והוצרך שמואל לומר זאת על שלש משניות, שהתנא של המשנה סובר כדעת רבי אלעזר שעדי מסירה כרתי, ולא היה מספיק לשמואל לומר את זה על משנה אחת.

דאי אשמעינן הך קמייתא,

אם שמואל היה אומר את זה רק על המשנה שצריך לכתוב את הגט בתלוש ולא במחובר.

היינו אומרים,

בההיא

במשנה של אין כותבין על המחובר,

הוא דאיכא לאוקמה,

יש לנו הכרח להעמיד את המשנה

כרבי אלעזר,

שעדי מסירה כרתי.

שהרי יש לנו סתירה במשנה,

דקתני

ברישא

"אין כותבין

במחובר לקרקע",

וקתני

בסיפא

"כתבו

במחובר, תלשו, וחתמו, ונתנו לה, כשר". ולכך הוצרך שמואל לתרץ שהתנא סובר כמו רבי אלעזר שעדי מסירה כרתי, וכונת המשנה היא לומר, שאין כותבין את טופס הגט על המחובר שמא יבוא לכתוב גם את תורף הגט על המחובר. אבל בדיעבד, אם כתב את הטופס במחובר, ותלשו, וכתב את תורף הגט בתלוש, ונתנו לה, כשר.

אבל

ב

סיפא

של אותה משנה, שכתוב בה "הכל כשרין לכתוב את הגט",

דקתני

בסיפא "

שאין קיום הגט אלא בחותמיו",

ומשמע שהמשנה באה לתת טעם מדוע הכל כשרין לכתוב את הגט, ועל זה אומרת המשנה שעיקר הגט זהו החתימה ולא הכתיבה, ולכן הכל כותבין -

אימא,

היינו אומרים שהמשנה כדעת

רבי מאיר היא, דאמר עדי חתימה כרתי,

והחרש יכול לכתוב גם את תורף הגט.

ולכך הוצרך שמואל ללמדנו שגם המשנה של "הכל כשרין לכתוב את הגט" היא רק לגבי הטופס, וצריך שפקח יכתוב את התורף.

ואי אשמעינן בההיא,

אפילו ששמואל אמר שגם המשנה שהכל כשרין לכתוב סוברת כרבי אלעזר, עדיין יש לומר ש

ההיא נמי,

את המשניות הללו,

איכא לאוקמה

אפשר להעמיד

כרבי אלעזר

.

אבל הא,

במשנה שלנו,

אימא,

יש לומר,

מדסיפא

של המשנה

רבי אלעזר הוי,

שהרי בסיפא רבי אלעזר חולק על תנא קמא וסובר שכולן כשרין חוץ מגיטי נשים -

לכך היינו אומרים שהתנא של ה

רישא

שמכשיר אף בגיטי נשים,

לאו,

איננו סובר כדעת

רבי אלעזר,

ולא צריך לשייר את מקום הרי את מותרת, וכדעת רבי מאיר, ומה שצריך לשייר את מקום השמות של האיש והאשה הוא משום קטטה, וכמבואר בהמשך הסוגיא.

צריכא.

לכך הוצרך שמואל ללמדנו שגם הרישא של המשנה סוברת כרבי אלעזר, ולכן צריך לשייר את מקום האיש והאשה כדי שהסופר יכתוב את השמות לשמה, ולכן אומר שמואל שצריך גם לשייר את מקום הרי את מותרת לכל אדם:

שנינו במשנה את הסיבה שהסופר צריך לשייר את מקום התורף,

מפני התקנה

:

מאי "תקנה"?

אמר רבי יונתן

:

מפני תקנת סופר,

התירו לסופר לכתוב את הגט אפילו קודם שהבעל ציוה עליו לכותבו.

ורבי אלעזר היא, דאמר עדי מסירה כרתי,

ולכן צריך מדאורייתא שתהא כתיבת הגט לשמה.

ובדין הוא דאפילו טופס נמי לא לכתוב,

ומעיקר הדין היה צריך להיות שלא נתיר לסופר לכתוב אפילו את הטופס ללא ציווי הבעל, כיון שיש לחשוש שמא מתוך כך יבא הסופר לכתוב גם את התורף שלא לשמה.

ומשום תקנת סופרים,

שיהא לו בידו גט מוכן,

שרו,

התירו לו

רבנן

לכתוב את הטופס שלא לשמה, וגזרו אף על שאר שטרות, שישאיר בשטר מקום פנוי כדי שלא יבואו לטעות ולהכשיר גם בגיטין.

ו

רבי יהודה פוסל בכולן,

אפילו אם שייר את מקום התורף -

משום ש

גזר טופס אטו תורף.

ולכן אסור לו לכתוב את הטופס ללא ציווי מהבעל. ושוב

גזר

ו

שטרות אטו גיטין.

ואסור לסופר להכין אף את הטופס של השטר.

ורבי אלעזר מכשיר בכולן,

בכל השטרות,

חוץ מגיטי נשים

-

משום שהוא סובר ש

טופס אטו תורף גזר

ו שיכתבו אותו לשמה, כדי שלא נטעה ונכשיר גם את התורף שלא לשמה, אבל שאר

שטרות אטו גיטין לא גזר

ו.

שנינו במשנה שהטעם של רבי אלעזר

שנאמר וכתב לה

לשמה:

ושואלת הגמרא:

והא כי כתיב "לה", אתורף הוא דכתיב!

הרי מה שכתוב בתורה שצריך שתהא הכתיבה לשמה, הוא רק לגבי התורף, ומדוע סובר רבי אלעזר שצריך שאף הטופס יהא נכתב לשמה?

ומתרצת:

אלא, אימא,

אין כונת רבי אלעזר שדין זה נלמד מהפסוק, אלא

משום שנאמר

בתורה

"וכתב לה", לשמה,

שצריך שיהא התורף נכתב לשמה, לכך אנו גוזרין אף על הטופס שיהא נכתב לשמה.

ומקשינן: