Eruvín 86a — el Talmud en español

פנו מקום

חשוב יותר בין גדולים, כראוי

ל

עשיר שהוא

בן מאתים מנה.

אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: רבי!

וכי דעתך שבן בונייס עשיר פחות מאדם זה, שנתת לו מקום פחות משלו?!

והרי בונייס,

אביו של זה

[בן בונייס],

יש לו אלף ספינות בים

.

וכנגדן, אלף עיירות ביבשה

, ומגיע לו מקום מכובד!

אמר לו

רבי לרבי ישמעאל ברבי יוסי: וכי מה אעשה, שלפי מלבושיו היה נראה לי עשיר פחות? ולכן,

לכשתגיע אצל

בונייס

אביו, אמור לו: אל תשגרהו בכלים

[בגדים]

הללו לפני

.

רבי מכבד עשירים

, וכדאמרן.

וכן

רבי עקיבא

שהיו הוא ורבי בני מזל אחד, עיון יעקב -

מכבד עשירים!

ומפני מה היו מכבדים אותם?

כדדרש רבא בר מרי

על הכתוב

"ישב עולם לפני אלהים

-

חסד ואמת מן

[בפתח]

ינצ רוהו"

.

אימתי ישב עולם לפני אלהים?

בזמן

שיש בו עשירים

ש

גומלין

חסד ואמת

ומזמנין

מן

[מזונות] לעניים, והם

ינצרוהו

ישמרו את העולם. והדרינן למתניתין, ומפרשינן מהי "תפיסת יד" של בעל הבית, שאז אינו אוסר אדם אחר הדר בבית על בני החצר:

רבה בר בר חנה אמר

: אפילו יש לו לבעל הבית רק

כגון יתד של מחרישה

[ר"ח], אין הדר בבית אוסר על בני החצר.

אמר רב נחמן: תנא דבי שמואל

: אם יש לבעל הבית באותו בית

דבר הניטל בשבת

[שמותר לטלטלו בשבת], הרי הדר שם

אוסר

, דאינו חשוב "תפיסת יד" של בעל הבית, כיון שאם רוצה הדר הרי הוא מוציאו לחוץ.

ורק אם יש לבעל הבית שם,

דבר שאינו ניטל בשבת

, אז הוא ד

אינו אוסר.

תניא נמי הכי: יש לו

לבעל הבית

טבל

שהוא מוקצה, או

שיש לו עששיות

, שהן חתיכות גדולות של ברזל, שאינן ניטלות בשבת כיון שמוקצין הן [מאירי, וראה רש"י],

וכל דבר שאינו ניטל בשבת

-

אינו אוסר.

מתניתין:

המניח את ביתו

שיש לו בחצר עם שאר דיורין,

והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי

\- שאף הוא אוסר על בני החצר עד שישכירו ממנו את רשותו, כמבואר לעיל בריש פרק הדר -

ואחד ישראל

-

הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר

.

מפני שסובר רבי מאיר שדירה בלא בעלים שמה דירה.

רבי יהודה אומר: אינו אוסר

, היות שדירה בלא בעלים לא שמה דירה.

רבי יוסי אומר: נכרי אוסר

, שאף שדירה בלא בעלים לאו שמה דירה, חיישינן שמא יבוא בשבת.

אבל

ישראל אינו אוסר

, כיון

שאין דרך ישראל לבוא בשבת.

רבי שמעון אומר

:

א. ישראל שהלך לשבות במקום אחר והסיח דעתו בהדיא, וכגון ששאלוהו, ואמר שאין דעתו לחזור בשבת זו לביתו - אינו אוסר.

ב. לא הסיח דעתו, כגון ששמעו ממנו שדעתו לחזור בשבת, הרי זה אוסר בכל גווני, דחשבינן ליה כאילו הוא בביתו.

ג. לא גילה דעתו בהדיא,

אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר

-

אינו אוסר

. שאפילו בסתמא אנו אומרים

שכבר הסיע מלבו

מלשוב לביתו, ואינו אוסר [נתבאר על פי ביאור הלכה].

גמרא:

אמר רב: הלכה כרבי שמעון

.

ו

הא דאמרינן, שאפילו בסתמא הרי זה מסיח דעתו -

דוקא

שהלך לשבות אצל

בתו.

אבל

הלך לשבות אצל

בנו, לא

. מפני שאין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו אשת בנו, שמא תתקוטט עמו, ויצא מביתם.

והיינו

דאמרי אינשי

: גם אם

נבח בך כלבא

[נבח עליך "כלב" זכר, כמו חתנך],

עול!

אל תירא ממנו, והכנס לביתם של חתנך ובתך.

אבל אם

נבח בך גורייתא

["כלבה" נקבה, כגון כלתך] -

פוק

, צא מביתם וברח לך אל מקומך! [נתבאר על פי ביאור הלכה].

מתניתין:

[ענין "בור שבין שתי חצירות" מתבאר לפי שיטת רש"י, ועל פי הגאון יעקב].

שתי חצירות של שני אנשים, ומחיצה ביניהן לכל אורך החצר בלא פתח ביניהן, ואין יכולין לערב יחד [או אף אם יש פתח ביניהם ולא עירבו - שולחן ערוך].

ובור מים תחת המחיצה - חציו בחצר של זה וחציו בחצר של זה. [ראה ציור]

שורת הדין שיהיו בני חצר אחת ממלאים מחצי הבור שבחצירם, ובני חצר שניה ממלאים מחצי הבור שבחצירם.

אלא, שכשממלא האחד מחציו, מביא הוא לחצירו גם ממים שבחציו של חבירו, ונמצא מוציא מחצר חבירו לחצר שלו, ומשם לביתו.

ולפיכך אמרו חכמים שיש לתקן הבור על ידי עשית מחיצה בין שני חלקי הבור, ודי בזה, אף שעדיין מים מחצירו של זה באים לחצירו של זה.

ולפיכך:

בור שבין שתי חצירות

ומחיצה מהלכת ותלויה על פי הבור -

אין ממלאין ממנו בשבת

לפי שמימי חצר זו מביא לזו.

אלא אם כן עשו לו

לבור

מחיצה

מיוחדת

גבוהה עשרה טפחים

.

בין

שהיתה מחיצה זו

מלמטה

[פליגי בה רב הונא ורב יהודה בגמרא, מאי "מלמטה"],

בין מתוך אוגנו

[שפתיו - ריטב"א] של בור.

כלומר: אם רצה עושה המחיצה למעלה בבור "אף על פי שאינה נוגעת במים. קל הוא שהקילו חכמים במים [לסמוך על מחיצה תלויה] דאמר ביה גוד אחית [משוך והורד] למחיצה, ובלבד שתהא [שקועה כולה] בתוך אוגן הבור, שתיראה כהפסקה"

רבן שמעון בן גמליאל אומר

:

בית שמאי אומרים

: נותן את המחיצה

מלמטה

, ופליגי בה אמוראי בפירושה [וכמו שיתבאר בגמרא בסמוך].

ובית הלל אומרים

: נותן את המחיצה אפילו

מלמעלה

, ופליגי בה אמוראי בפירושה, [וכפי שיתבאר בגמרא בסמוך], וכל שכן דלמטה מהני.

אמר

ופליג

רבי יהודה

אכולהו תנאי: אין צריך לעשות כלל מחיצה מיוחדת ועשויה בשביל המים כדי להתיר למלאות מן הבור,

ש

הרי

לא תהא מחיצה

זו שאומרים חכמים לעשות -

גדולה

[טובה יותר]

מן הכותל שביניהם

.

כלומר: די במחיצת החצירות שהולכת על פי הבור, כדי להתיר למלאות. כיון שסובר רבי יהודה, שהקלו במים במחיצה תלויה, אף באופן זה.

גמרא:

אמר רב הונא

לפרושי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל [וממילא שמעת מינה נמי, מאי "מלמטה" דתנא קמא, גאון יעקב]:

למטה

דקאמרי בית שמאי - היינו

למטה ממש

.

כלומר: שתהא המחיצה יורדת ומגעת עד סמוך למים שבבור, ומיהו אין צריכין ראשי קנים של מחיצה "ליגע" במים [רש"י. ומיהו למסקנא לא קאי הך פירושא, וכדלקמן בשם הגאון יעקב].

למעלה

דקאמרי בית הלל: היינו

למעלה ממש

.

כלומר: אם ירצה, יכול ליתנו בתוך הבור סמוך לשפת הבור למעלה, ואפילו רחוק מן המים.

וזה וזה בבור

, שאפילו לבית הלל דקאמרי "למעלה", צריך שתהא כל מחיצה עשרה שקועה בתוך הבור. [ונמצא: דבית הלל, היינו תנא קמא].

ורב יהודה אמר

:

למטה

: היינו

למטה מן המים

.

כלומר: שתהא המחיצה תחובה בקרקעית הבור.

למעלה

: היינו

למעלה מן המים

.

כלומר: אפילו שהיא למעלה מן המים ואינה נוגעת במים נמי מהני, אם אך סמוכה היא לשפת המים שבבור [ונמצא "למעלה" דרב יהודה, היינו "למטה" דרב הונא].

אבל למעלה ממש סמוך לשפת הבור - וכדקאמר רב הונא - לא.

אמר

ותמה

ליה רבה בר רב חנן לאביי: הא דאמר רב יהודה, "למטה" למטה מן המים

, אבל "למטה ממש" [שסמוכה למים בלבד] לא, מאי טעמיה?!

ד

מאי שנא "למטה ממש" דלא, כיון דעריבי מיא

שבאים המים מכאן לכאן "תחת" המחיצה.

למטה מן המים נמי

לא ליהני, ד

הא עריבי מיא

"מעל" המחיצה שאינה גבוהה אלא עשרה טפחים, ופעמים שגובה המים יותר מעשרה טפחים?!

אמר ליה

אביי: וכי

לא שמיע לך הא דאמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משום רבי חייא

לפרש "למטה" דאיתא במתניתין -

צריך שיראו ראשן של קנים

העליונים

למעלה מן המים טפח

, כדי שלא ידלה בהדיא מרשות חבירו [תוספות בשם רש"י], ואף דהשתא נמי עריבי מיא, ואפילו מחיצה של ברזל לא תועיל לזה. עבדינן מאי דאפשר, שיהא נראה כאילו נחלקו המים ואין אחד מהם דולה משל חבירו, ריטב"א וגאון יעקב.

ותו

מתמה ליה רבה בר רב חנן לאביי:

הא דאמר רב יהודה

ד

"למעלה"

היינו

למעלה מן המים

וסמוך להם. אבל "למעלה ממש" סמוך לשפת הבור, לא.

מאי טעמיה?!

מאי שנא "למעלה ממש"

שהוא רחוק מן המים,

דלא

מהני, כיון שאין מחיצת הפסק ניכרת במים ו

עריבי מיא

להדיא.

אם כן,

למעלה מן המים נמי

לא ליהני, ד

הא

עדיין

עריבי מיא

, ומאי הפסק איכא, הרי אין נוגעת המחיצה במים?!

אמר ליה

אביי: וכי

לא שמיע לך הא דתני רבי יעקב קרחינאה: צריך שישקע ראשי קנים

התחתונים

במים טפח

, כדי שלא ידלה בהדיא מרשות חבירו [תוספות בשם רש"י]?! ומקשינן:

ואלא הא דאמר רב יהודה

: דרך חורבות כשהן נופלות שנשארים בהן קורות מלמעלה תחובות מחומה לחומה. ואם נותרה

קורה

כזו רחבה

ארבעה

טפחים,

מתרת בחורבה

לטלטל תחת הקורה. [ראה ציור]

ואף שאין שם מחיצות, ושורת הדין שתהא כרמלית, אנו אומרים "פי תקרה יורד וסותם" על שני חודיה שמשתי צדי הקורה, ונמצא המקום שתחת הקורה מוקף מחיצות.

אבל אינה רחבה ארבעה טפחים, לא.

לפי שמחיצה העשויה לפחות מחלל ארבעה טפחים אינה מחיצה.

ורב נחמן אמר

משמיה ד

רבה בר אבוה

: