Eruvín 78a — el Talmud en español

א. כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים, ויש זיז היוצא מן הכותל - ועומד באויר - רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ואין מן הזיז ועד ראש הכותל עשרה, אינו מועיל להחשיב הכותל כתשמישו בנחת, כיון שהוא מיעוט באויר דלאו שמיה מיעוט.

ב. אבל

זיז היוצא מן הכותל רחב ארבעה על ארבעה

טפחים,

והניח עליו סולם

שאין בין שליבותיו שלשה ואין משליבה תחתונה ולמטה שלשה טפחים, שיכול לעלות דרכו לזיז, אף שאין ברחבו של סולם אלא

כל שהוא, מיעטו

לכותל. שנעשה הסולם מדרגה לזיז, והוא עם הזיז כחד מיעוטא שעומד בקרקע, ולא איכפת לן שבתחתיתו אינו רחב ארבעה [וכשם שאמרנו באיצטבא על גב איצטבא, ובסולם ששליבותיו פורחות]. [ראה ציור 2]

ולא אמרן, אלא דאותביה

לסולם

עליה

דזיז [שהשעין הסולם על הזיז].

אבל אותביה

לסולם

בהדיה

דזיז [שהשעין הסולם על הכותל בסמוך לזיז], לא הועיל, שלא נעשה הסולם עם הזיז חד מיעוטא, אלא כאילו

ארווחיה ארוחיה

לזיז [הרחיב הזיז], והזיז עצמו חשוב עדיין כמיעוט באויר שאינו מיעוט.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

: אם היה ה

כותל

גבוה עד

תשעה עשר

טפחים,

צריך

[די]

זיז אחד להתירו

, שנותן הזיז בתוך טפח עשירי [ומשעין עליו סולם כל שהוא], ונמצא שהזיז בתוך עשרה לקרקע, ואף ממנו עד ראש הכותל אין יותר מעשרה טפחים, ושפיר דמי. [ראה ציור 3]

אבל היה ה

כותל

גבוה

עשרים

טפחים שוחקות, שהן מעט יותר מעשרים טפחים [ריטב"א], כיון דבעינן שלא יהיה בין הזיז לקרקע עשרה, ולא מן הזיז ועד ראש הכותל עשרה [כיון דבגובה עשרה לא ניחא תשמישתיה],

צריך שני זיזים

[וסולם למטה, וביניהם]

להתירו

, באופן שמן הקרקע לזיז תחתון פחות מעשרה טפחים, וכן מזיז לזיז, ומזיז עליון לראשו של כותל. [ראה ציור 4]

אמר רב חסדא: והוא שהעמידן

לזיזים

זה שלא כנגד זה

[זה שלא למעלה מזה], אלא מן הצד, כדי שיוכל להשעין סולם מזיז לזיז.

אמר רב הונא: עמוד

העומד

ברשות הרבים, גבוה עשרה

טפחים,

ורחב ארבעה

טפחים על ארבעה טפחים בצמצום, שהוא שיעור רשות היחיד, לחייב את הזורק חפץ מרשות הרבים על גגו.

ונעץ בו

, בגג העמוד

יתד כל שהוא

-

מיעטו

בכך משיעור ארבעה טפחים, ואינו רשות היחיד.

אמר רב אדא בר אהבה: ו

הני מילי,

בגבוה

היתד

שלשה

טפחים מעל העמוד.

אבל אם אינו גבוה שלשה - הוא נישב כחלק מגג העמוד, ואינו ממעט את שטחו.

אביי ורבא, דאמרי תרווייהו: אף על פי שאין גבוה

היתד

שלשה

טפחים - ממעטו.

מאי טעמא?

היות ומחמת נעיצת היתד במשטח העמוד -

לא משתמש ליה

לעמוד בכל רוחב ארבעה, מפני היתד הנעוץ בו. ונמצא שאין כאן רוחב ארבעה על ארבעה הראויים לשימוש.

רב אשי

פליג אעיקר דברי רב הונא ו

אמר: אפילו שגבוה

היתד

שלשה

טפחים, נמי אינו ממעט!

מאי טעמא?

אפשר דתליא ביה מידי

[יכול הוא להשתמש ביתד גופיה, על ידי תלית איזה דבר בו], "וכיון דחזיא לתשמישתיה דעמוד - מיניה חשיב ולא ממעט" [רש"י].

אמר

שאל

ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי

, דסבר אפילו גבוה שלשה אינו ממעט כיון דמשתמש ביתד:

מילאו

למשטח שעל העמוד

כולו ביתדות

קרובים זה לזו, עד שאין תשמישן נוח לתלות בהם כלום [בית הבחירה, וראה רש"י] -

מהו?

אמר ליה

רב אשי: וכי

לא שמיע לך הא דאמר רבי יוחנן: בור וחולייתה

[קרקע הניטלת מחפירת הבור, והקיפו בו פי הבור] -

מצטרף ל

השלים גובה

עשרה

טפחים מסביב, לעומק הבור, לעשותו רשות היחיד.

שכך הוא, לדעת רבי יוחנן, כוונת המשנה בשבת, דתנן:

חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב [וכדדייק לה רבי יוחנן בשבת דף צט א].

וכיון שבאותה משנה כתיב נמי "ורחבין ארבעה", משמע דחולית הבור וחלל הבור מצטרפין נמי לרוחב ארבעה.

ותיקשי לך:

ואמאי?

הא לא משתמש ליה

בחלל הבור, ואיך מצטרף לרוחב ארבעה?!

אלא מאי אית לך למימר

, דהתם טעמא הוא משום

דמנח מידי

כגון דף, מצד אחד של החוליא לצד הנגדי של החוליא, מעל חלל הבור -

ומשתמש

.

הכא נמי

, גבי מילאו כולו ביתדות,

דמנח מידי

כגון דף ארבעה או שוטח בגד על היתדות -

ומשתמש

עליו, ושפיר הוי רשות היחיד.

והשתא הדרינן לענין מיעוט כותל:

אמר רב יהודה אמר שמואל: כותל

גבוה

עשרה

טפחים שבין שתי חצירות, ובא ליתן עליו סולם כדי למעטו [בין לענין לעשות תשמישו בנחת לבני חצר אחת, בין לענין תורת "פתח" כדי לערב שתי החצרות כאחד] -

צריך סולם

שארכו

ארבעה עשר

טפחים כדי

להתירו

.

שהרי אין יכול להעמיד את הסולם כשהוא זקוף, אלא צריך למשוך רגלי הסולם ארבעה טפחים מן הכותל. ולפיכך צריך ארבעה עשר טפחים.

רב יוסף אמר: אפילו

סולם שהוא ארוך

שלשה עשר

טפחים

ומשהו

שלא יגיע לראשו של כותל, אלא פחות מטפח מראשו - סגי. דכיון דלא הוי טפח, לית לן בה.

אביי אמר: אפילו

בסולם שארכו

אחד עשר

טפחים

ומשהו

שיגיע ראש הסולם עד פחות משלשה טפחים מראש הכותל, דכלבוד דמי - סגי.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אפילו

שאין בסולם אלא

שבעה ומשהו

טפחים - שכשיעמידנו זקוף, יגיע ראשו לפחות משלשה מראשו של כותל - סגי. דסבירא ליה כרב בסמוך, שאפילו סולם זקוף ממעט [כיון שראוי הוא מכל מקום לטפס ולעלות - בית הבחירה].

אמר רב: סולם זקוף

שהוא

ממעט

-

גמרא

היא [שמעתיה מרבותי],

ולא ידענא מאי טעמא

מהני, והרי אינו נוח לעלות בו!

אמר

תמה על כך

שמואל: ו

כי

לא ידע אבא

[הוא שמו של רב] את

טעמא דהא מילתא

דסולם זקוף?!

והרי היינו טעמא:

מידי דהוה אאיצטבא על גבי איצטבא

[לעיל דף עז ב], שאף על גב שהן מכוונות זו למעלה מזו, וכסולם זקוף דמי, אמרינן לעיל דממעטין.

אמר רבה אמר רבי חייא

: הבא למעט כותל גבוה עשרה טפחים על ידי שמניח בצד הכותל קורות של

דקלים שבבבל

, אף שתורת כלי עליהם, שראויים הם למושב ואינם מוקצה, והוו דבר הניטל בשבת [שאינו ממעט, כדלעיל דף עז א] - אפילו הכי,

אינן צריכין קבע

[לקובען בקרקע] כדי שלא יטלום!

מאי טעמא?

כבידן קובעתן

, שמתוך שהם כבידים אין בא אדם ונוטלן, וכקבועים הם.

וכעין הא דאמרינן לעיל דף עז ב לענין סולם צורי.

ורב יוסף אמר רבי אושעיא: סולמות שבבבל

, אף שקטנים הם, ואין בהם ארבע שליבות, ואמרן לעיל דף עז ב שסולם מצרי אינו ממעט כיון שהוא ניטל בשבת [ראשונים], אפילו הכי, כיון שבבבל היו רגילים לעשותם גסים וכבדים,

אינן צריכין קבע!

מאי טעמא

מפני ש

כבידן קובעתן

.

ומפרשינן:

מאן דאמר

[רבי אושעיא] האי דינא א

סולמות

-

כל שכן דקלים

, שמחמת כובדן אינן צריכין קבע.

אבל

מאן דאמר

[רבי חייא] האי דינא א

דקלים, אבל סולמות

, הקלים מהם,

לא

, אלא צריכין קבע.

בעא מיניה רב יוסף מרבה

: כיון דבעינן סולם רחב ארבעה טפחים כדי למעט. אם נתן

סולם

רחב כל שהוא

מכאן, וסולם

כל שהוא [באותו צד של הכותל]

מכאן, ו

כדי להשלים רוחב ארבעה טפחים נתן

קשין

של תבואה

באמצע

, שיהיו במקום השליבות -

מהו

[האם סגי בהכי]? [ראה ציור 1]

אמר ליה

: דרך סולם שעליית הרגלים עליו היא באמצעו. וכיון שהכא

אין כף הרגל עולה בהן

, שהקשים של תבואה אינם חזקים דים - לא ממעט.

תו בעא מיניה רב יוסף מרבה: נתן

קשין מכאן וקשין מכאן, וסולם

רחב פחות מארבעה טפחים

באמצע

, וביחד רוחבן ארבעה טפחים -

מהו?

[ראה ציור 2]

אמר ליה

רב יוסף:

הרי כף הרגל עולה בהן

.

כלומר: כיון שהסולם נמצא במקום דריכת הרגלים, שפיר מהני הקשין להשלים הרוחב הנדרש כדי לאחוז היד בהן ולעלות בסולם. [כן פירש רש"י. והראשונים פירשו באופן אחר].