Eruvín 45b — el Talmud en español

ובלבד שלא יוציא זה

את פתו או את חפציו

מתוך

ארבע האמות

שלו לתוך

ארבע האמות

של חבירו

.

כלומר: לאותן אמות שאינן חופפות, כיון שדין חפציו כדינו שלו, וכפי ששנינו "הבהמה והכלים כרגלי הבעלים" [אין אדם יכול להוליכה אלא במקום שבעליה יכול לילך, רש"י ביצה לז.], וכשם שאסור הוא עצמו לצאת חוץ לארבע אמותיו כך אסור להוציא את חפציו מחוצה להן .

היו שלשה

אנשים

והאמצעי מובלע ביניהן

, כגון שהיו החיצוניים רחוקים זה מזה שמונה אמות, ובירר כל אחד מהם את ארבע אמותיו כלפי חבירו [ארבע אמותיו של זה כלות בתחלת ארבע אמותיו של זה]; והיה האמצעי עומד מרחק שש אמות מהעומד לימינו, ושתי אמות מפרידות בינו לבין העומד לשמאלו, ובירר לו האמצעי את ארבע אמותיו כלפי העומד לימינו, ונמצאו שתי אמות שלו חופפות עם של זה ושתי אמותיו חופפות עם של זה [ריטב"א לקמן מח, א].

הרי:

הוא

האמצעי

מותר עמהן והן

החיצוניים

מותרין עמו

, כלומר: מותר להשתמש עם כל אחד מהן באותן שתי אמות שהוא משותף עמהם [ריטב"א שם].

ושנים החיצונים אסורין זה עם זה

, כלומר: אף על פי ששנים החיצונים אסורין להשתמש כל אחד באמותיו של השני, אין אומרים: אף האמצעי יאסר מלהשתמש עם כל אחד מהן, שמא יבואו אף החיצונים להשתמש זה עם זה [על פי ריטב"א שם].

ורבינו יהונתן פירש באופן אחר: שהיה מקום לגזור שמא יבוא האמצעי להוציא מתוך אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה. אמנם ברש"י לקמן מח, א, משמע בהדיא על דרך הריטב"א.

אמר רבי שמעון

: דין זה שאמרנו ש"הוא מותר עמהן והן מותרין עמו" אף שהחיצונים אסורין זה עם זה

למה הדבר דומה?

לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, ו

אמנם

פתוחות

כל אחת מהן - גם

לרשות הרבים

, ומתוך כך, אסור להוציא כלים ששבתו בבית שברשות זו לבית שברשות אחרת עד שיערבו עירובי חצירות, ואם לא עירבו מותרת כל אחת בטלטול ברשותה. [אבל אם לא היו פתוחות לרשות הרבים - אלא שהיו עוברין לצאת לרשות הרבים זו דרך זו - היתה החצר הפנימית אוסרת על החיצונה ממנה לטלטל אף ברשות של עצמה אם לא תערב עם הפנימית, ולא היה שייך בזה דין משנתנו, רש"י].

ומדין משנתנו אתה למד אף לענין שלש חצירות:

אם

עירבו שתים

החיצונות

עם האמצעית

ולא עירבו החיצונות זו עם זו.

הרי:

היא

האמצעית

מותרת עמהן

להוציא מן האמצעית לחיצונות.

והם

החיצונות

מותרות עמה

להוציא מן החיצונות לאמצעית.

ושתים החיצונות אסורות זו עם זו

, כלומר: אף ששתים החיצונות אסורות להוציא מהאחת לחברתה, אין אנו גוזרים על האמצעית אטו חיצונות. [ומפרש לקמן בגמרא, דחכמים נחלקו עליו על רבי שמעון בשלש חצירות מפני שגזרו שמא יבואו אף בני החיצונות להוציא מזו לזו. וקאמר רבי שמעון לרבנן: מאי שנא שבשלש חצירות חלוקים אתם עלי, ואילו בשלשה אנשים לענין שביתת ארבע אמות מודים אתם לי?! ושם מבואר טעמם של חכמים שחילקו בין הנושאים].

גמרא:

שנינו במשנה, שנחלקו חכמים ורבי יוחנן בן נורי אם קונה אדם שביתה כשהוא ישן; ולדעת חכמים פשיטא, כיון שהם סוברים שאין אדם קונה שביתה שלא מדעתו, אף חפצי הפקר כיון שאין להם בעלים שיתכוונו להקנות להם שביתה, אינן קונין שביתה ומוליכין חפצים אלו לכל מקום שירצו, [ואין אומרים, שיהיה אסור להוציאם חוץ לארבע אמותיהם כשם שאומרים באדם שלא נתכוין לקנות שביתה].

אך בדעת רבי יוחנן בן נורי מיבעיא

בעי רבא

:

מאי קסבר רבי יוחנן בן נורי

שאמר במשנתנו שאף הישן קנה שביתה?

מסבר קא סבר

: אף

חפצי הפקר קונין שביתה

, מפני שלדעתו אין צריך דעת לקנות שביתה.

ואם תאמר, אם כן למה נחלקו בישן ולא נחלקו בכל חפצי הפקר?!

אימא לך:

ובדין הוא דליפלגו

[כגירסת רש"י] רבנן ורבי יוחנן בן נורי

בכלים

של הפקר,

והא דקמיפלגי באדם, להודיעך כוחן דרבנן

שאפילו אדם ישן אינו קונה שביתה, שחידוש הוא:

דאף על גב דאיכא למימר הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה, קא משמע לן

משנתינו

דלא

.

או דילמא, קסבר רבי יוחנן בן נורי בעלמא חפצי הפקר אין קונין שביתה

[כיון שאינו לדעת],

והכא

באדם ישן

היינו טעמא

דקני שביתה אף שאינו לדעת,

הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה

.

אמר רב יוסף, תא שמע

ממה ששנינו בברייתא:

גשמים שירדו מערב יום טוב

הרי אלו קנו שביתה לעצמם כשחשכה עליהן יום טוב, ו

יש להן אלפים אמה

בלבד

לכל רוח

.

אבל אם ירדו הגשמים

ביום טוב

עצמו ולא קנו שביתה בכניסת היום טוב, אף עכשיו אינם קונין שביתה, ולפיכך

הרי הן כרגלי כל אדם

כלומר: כרגלי הראשון שיזכה בהן, ואף אם נתנן אחר כך לאחר, אין מוליכן השני אלא למקום שיכול הראשון להלך [תוספות].

ומהך ברייתא דסברה שגשמים שהן חפצי הפקר קונים שביתה, תפשוט בעיין:

אי אמרת בשלמא קסבר רבי יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה, הא מני

הך ברייתא הסוברת שחפצי הפקר קונין שביתה,

רבי יוחנן

בן נורי

היא

.

אלא אי אמרת

דאף לרבי יוחנן בן נורי

חפצי

הפקר אין קונין שביתה, הא

ברייתא

מני

, והרי

לא רבי יוחנן

בן נורי היא,

ולא רבנן?!

יתיב אביי וקאמר לה להא שמעתא

דרב יוסף, שפשט מברייתא זו שחפצי הפקר קונין שביתה לרבי יוחנן בן נורי.

אמר ליה רב ספרא לאביי: ודילמא

אין לפשוט מכאן, שיש לומר שאף לדעת תנא דברייתא חפצי הפקר אינן קונין שביתה, אלא דבברייתא

בגשמים הסמוכין לעיר

בתוך תחומה [ריטב"א לקמן]

עסקינן, ואנשי אותה העיר דעתם עילייהו

, וכיון שכן יש לגשמים שביתה כרגלי אותה העיר, [והא דאמר בברייתא "יש להן אלפים אמה לכל רוח", אין הכוונה אלפיים אמה ממקום שירדו כדסלקא דעתין מעיקרא, אלא אלפיים אמה לכל רוח של העיר].

אמר ליה

אביי

לא סלקא דעתך

לפרש טעם הברייתא משום שהגשמים הם ככלי בני העיר, שהרי ממקום אחר יש להכריח שסובר רבי יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה, וממילא היינו נמי טעמא דהך ברייתא.

ד

במקום אחד

תנן

:

בור

מים

של יחיד

, הרי הוא

כרגלי

ה

יחיד

בעל הבור, ואין מוליכין את המים אלא למקום שיכול בעליו לילך, ואם עירב בעל הבור למזרח אין יכול הממלא להוליכן לצד מערב אפילו פסיעה אחת.

ו

בור

של אותה העיר

, הרי הוא

כרגלי אותה העיר

שיש לה אלפים אמה לכל רוח, ואפילו אם עירב הממלא למזרח או למערב אין יכול להוציאן חוץ לאלפים אמה של העיר [רש"י] .

ו

בור

של עולי בבל

[בור שעומד בדרך שעולים מבבל לארץ ישראל] שהוא של הפקר, הרי המים

כרגלי הממלא

שזכה בהן מן ההפקר, וכיון שזכה בו הרי הן כרגליו ואף אם נתנו לאדם אחר אין אותו אדם יכול להוליכו אלא למקום שיכול לילך הממלא הראשון [רש"י]; והטעם שבבור של עולי בבל המים כרגלי הממלא, הוא משום דחפצי הפקר אינן קונין שביתה.

ו

אילו בברייתא במקום אחר

תניא

לא כן:

דתניא:

בור של שבטים

[היינו של עולי בבל, לשון רש"י]; אינן כרגלי הממלא, אלא קנו שביתה במקומן ו

יש להן אלפים אמה לכל רוח

, דהך ברייתא סברה חפצי הפקר קונין שביתה.

והרי

קשיין אהדדי

[המשנה והברייתא],

אלא לאו שמע מינה: הא

ברייתא -

רבי יוחנן בן נורי

שסובר במשנתנו ישן קונה שביתה והוא הדין חפצי הפקר.

ו

הא

מתניתין -

רבנן

שסוברים, חפצי הפקר אינן קונין שביתה .

כי אתא

אביי

לקמיה דרב יוסף

[שפירש לעיל ברייתא דגשמים דסבירא ליה חפצי הפקר קונין שביתה],

אמר ליה

אביי לרב יוסף:

הכי קאמר רב ספרא

להקשות על דבריך,

והכי אהדרי ליה

[וכך וכך עניתי לו].

אמר ליה

רב יוסף לאביי:

ואמאי לא תימא ליה

לרב ספרא

מגופה

[למה לא הוכחת לו מגוף הברייתא דגשמים שהטעם משום דחפצי הפקר קונין שביתה]?!

דאי סלקא דעתך

דהברייתא ב

גשמים הסמוכים לעיר עסקינן

ומכח בני העיר קונין המים שביתה ולא מכח עצמן, מאי

האי

דקתני בברייתא:

יש

"להן"

אלפים אמה לכל רוח

, דמשמע מכח המים עצמן?!

ו

הא כרגלי אנשי

[מרש"י משמע דלא גריס "אנשי"]

אותה העיר מיבעיא ליה

, דלשון זה משמע שמכח אנשי העיר הוא שיש להן שביתה, [נתבאר על פי משמעות רש"י].

ועל כרחך דהברייתא סוברת חפצי הפקר קונין שביתה, ואתיא כרבי יוחנן בן נורי.

אמר מר

: גשמים שירדו וכו'

ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם

.

ותמהינן עלה:

ואמאי

מותר לטלטלן?!

והרי גשמים שירדו היום מן העבים, בערב יום טוב היו באוקינוס [והיום שתו העבים ממנו, וירדו], ואם כן

ליקנו

[כגירסת רש"י] המים בכניסת יום טוב

שביתה באוקינוס

שם היו, וכיון שיצאו המים ביום טוב חוץ למקום שביתתן, יהא אסור לטלטלן חוץ לארבע אמותיהן, [כדין מי שיצא חוץ לתחומו שאין לו אלא ארבע אמות]?!

וכיון דחזינן בברייתא שלא קנו שביתה,

לימא

דהך ברייתא

דלא כרבי אליעזר, דאי כרבי אליעזר, הא אמר: כל העולם כולו ממי אוקינוס הוא שותה;

אלא כרבי יהושע אתיא, דסבירא ליה בגמרא תענית דף ט: שהעבים שותין מן המים העליונים, וכיון שכן לא קנו מים אלו שביתה.

אמר

דחי

רבי יצחק: הכא

בברייתא

בעבים שנתקשרו

[נתמלאו מים]

מערב יום טוב עסקינן

, וכיון שכן, אין המים קונין שביתה מערב יום טוב, וכדמפרש הגמרא לקמן ואזיל.

ותמהינן: דמכל מקום האיך מותר לטלטל את הגשמים,

ו

ניחוש

דילמא הנך

עבים שנראו אתמול

אזלי

[הלכו להם],

והנך

עבים שמהם ירדו הגשמים היום

אחריני נינהו,

שנתמלאו היום מן המים שהיו אתמול באוקינוס וקנו שם שביתה, ויהא אסור לטלטלן חוץ לארבע אמותיהן?!

ומשנינן: דהברייתא מיירי שירדו הגשמים מעבים

דאית להו סימנא בגוויהו

[שיש להם סימנים, ומכיר על ידם שכבר מאתמול היו].

ואיבעית אימא

: אין הכי נמי דהוי ספק אם עבים אלו הן הן שנראו אתמול או אחרים הם; ומכל מקום מותר לטלטל המים חוץ לארבע אמותיהן, ומשום ד

הוי ספק דדבריהם

[שאיסור הוצאה חוץ לתחום אינו אלא מדרבנן],

וספק דדבריהם להקל

.

והשתא הדרינן לפרושי תירוצו של רבי יצחק שאמר דהכא בעבים שנתקשרו מערב יום טוב, ותמהינן:

וליקנו

המים

שביתה

בערב יום טוב

בעבים

, וכיון שיצאו חוץ לתחום העבים יהא אסור לטלטלן חוץ לארבע אמותיהן, ועל כרחך:

תיפשוט מינה

דהך ברייתא,

דאין

איסור

תחומין למעלה מעשרה

טפחים, וממילא לא שייך שיקנו שביתה למעלה מעשרה טפחים,

דאי יש תחומין

למעלה מעשרה טפחים,

ליקנו

המים

שביתה בעבים

.

ודחינן:

לעולם אימא לך יש תחומין

למעלה מעשרה טפחים, אלא שהגשמים שהיו בעבים אין שייך שיקנו שם שביתה, ומשום ד

מיא בעיבא מיבלע בליעי

[בלועין המים בתוך העבים], וכאילו אינם, ואין קונין שם שביתה מאתמול.