Eruvín 43b — el Talmud en español

ואסור לשתות יין כל ימות החול

.

וסלקא דעתין, דלהכי פשיטא לן שלא יבוא משיח בשבתות ובימים טובים מפני איסור תחומין, ולפיכך מוכחינן:

אי אמרת בשלמא יש תחומין

למעלה מעשרה

היינו דבשבתות ובימים טובים, מותר

.

אלא אי אמרת אין תחומין

למעלה מעשרה, הרי יכול משיח לבוא מבלי לעבור על איסור תחומין, ו

בשבתות ובימים טובים אמאי מותר?!

ודחינן:

שאני התם

, הא דלא מספקא לן שמא יבוא משיח בשבתות וימים טובים, מטעמא אחרינא הוא.

ד

הרי

אמר קרא: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא

לפני בוא יום ד' הגדול והנורא", ולמדנו, שיום לפני ביאת משיח בן דוד [גאון יעקב בהבנת רש"י] יבוא אליהו לבשרנו.

ו

הא

כיון דחזינן ד

לא אתא אליהו מאתמול

, אם כן לא יבוא משיח היום.

ותמהינן עלה:

אי הכי

שסומכים אנחנו, שמתוך שלא ידענו שבא אליהו לבשרנו, ודאי לא יבוא משיח היום, אם כן

בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי, דהא לא אתא אליהו מאתמול?!

אלא

על כרחך הא דבאמת אסור בימות החול, הוא משום ד

אמרינן

דילמא

לבית הדין הגדול

שבירושלים

אתא

אליהו מאתמול, ואנן הוא דלא ידעינן .

ואם כן,

הכא

בשבתות וימים טובים -

נמי

ליתסר, ד

לימא לבית הדין הגדול אתא

אליהו מאתמול .

ומפרשינן:

כבר מובטח להן לישראל, שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח

שצריכין להניח צרכי שבת ולילך להקביל פניו. וכיון דאין אליהו בא בערבי שבתות וימים טובים, משיח אינו בא בשבתות וימים טובים, ולפיכך מותר הוא לשתות יין בהם .

ו

קא סלקא דעתך, מדאליהו לא אתא

בערבי שבתות וימים טובים מפני הטורח בהכנת צרכי שבת,

משיח נמי לא אתי

בערבי שבתות וימים טובים, ולפיכך תמהינן:

אם כן,

במעלי שבתא

[בערב שבת] או בערבי ימים טובים,

לישתרי

הנודר בנזיר לשתות יין, דהא ודאי לא אתי משיח היום, ואמאי קתני דאסור לשתות יין "כל" ימות החול?!

ומשנינן:

אליהו

הוא ד

לא אתי

במעלי שבתא, אבל

משיח אתי, ד

הרי

כיון דאתי משיחא, הכל

[אומות העולם]

עבדים הן לישראל

ויכינו הם לנו צרכי שבת, ואנו נצא לקראת משיח צדקנו.

ואכתי בעינן למיפשט בעיין: דהא תיקשי,

בחד בשבא

[באחד בשבת]

לישתרי

לשתות יין, וכדמפרש ואזיל, וכיון דאיתא בברייתא שאסור לשתות "כל" ימי החול,

לפשוט מינה דאין תחומין

למעלה מעשרה.

דאי יש תחומין

למעלה מעשרה,

בחד בשבא לישתרי, ד

הא ודאי

לא אתא אליהו בשבת

שלפניו מפני איסור תחומין, ואין משיח בא בלא שיבוא אליהו לבשרנו ערב יום בואו .

ודחינן: דמהכא לא תפשוט, דדילמא

האי תנא ספוקי מספקא ליה, אי יש תחומין

למעלה מעשרה

או אין תחומין

למעלה מעשרה,

ו

לפיכך אזיל באיסור נזיר

לחומרא

, ואסור לשתות אף בחד בשבא, דילמא אין תחומין למעלה מעשרה, וכבר בא אליהו בשבת לבשרנו .

והשתא מפרשינן עיקר ברייתא ד"הריני נזיר".

והוינן בה:

דקאי

הנודר

אימת, דקא נדר

[באיזה יום הוא עומד כשנדר בנזירות]?

אילימא דקאי בחול

ואמר הריני נזיר ביום שבן דוד בא, תיקשי, שהרי אין יודע מתי בא משיח למקום שיבא במהרה, ואפשר כבר בא וחל עליו נזירות, ו

כיון דחל עליה נזירות

שהיא לכל הפחות שלשים יום - מספק,

היכי אתיא שבתא ומפקעא ליה

, ולמה מותר הוא לשתות בשבתות וימים טובים שאחר נדרו, והא אף שהיום לא בא, אולי בא אתמול?!

ומפרשינן:

אלא

, אין הכי נמי, ואף בשבתות וימים טובים אסור משום האי ספק. והא דקתני שמותר בשבתות, היינו

דקאי בשבתא וקא נדר

, כלומר: אם נדר בשבת מותר הוא באותה שבת,

ו

כן הא דקתני שמותר בימים טובים, היינו

דקאי ביום טוב וקא נדר, וההוא יומא

דשבת ויום טוב שנדר בו - הוא

דשרי ליה, מיכן ואילך

אפילו בשבתות וימים טובים -

אסיר ליה

, דלעולם יש להסתפק אולי בא אתמול, וכן לעולם.

שנינו במשנה:

פעם אחת לא נכנסו לנמל

עד שחשיכה, אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד, אמר להם מותרים אתם, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה:

ומפרשינן: מנין היה יודע רבן גמליאל לאמוד את המרחק שבין המקום בים שהיו שם כשחשכה עליהם שבת, ולקבוע שהיו בתוך התחום של העיר עד שלא חשיכה. [בר"ח משמע קצת דגריס בגמרא "מנא ידע"].

תנא

בברייתא:

שפופרת

[קנה חלול, שכשהוא ארוך אי אפשר לצפות דרכו למרחוק, וכשהוא קצר צופין דרכו יותר, [רש"י. וראה במאירי שנראה שמפרש באופן אחר],

היתה לו לרבן גמליאל

שהתאים את אורכה לטווח צפייה של אלפיים אמה בים.

וכיצד התאימה?

שהיה מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה,

כלומר: שמדד ביבשה אלפיים אמה, והתאים את אורך הקנה שיהיה ניתן לצפות דרכו עד סוף אלפיים האמה שמדד ולא יותר.

וכנגדה

היה מודד

אלפים בים,

כלומר: על ידי אותה שפופרת היה יכול לקבוע היכן מסתיימים אלפים אמה בים, שהנקודה הרחוקה ביותר אותה ניתן היה לצפות דרך השפופרת, שם מסתיימים אלפיים אמה ממקום עמידתו של הצופה.

ועל ידי אותה שפופרת הוא שידע רבן גמליאל שהיו עומדים בכניסת שבת בתוך תחום העיר, שצפה רבן גמליאל לעבר העיר, וכיון שניתן היה לצפות על העיר כשחשיכה, על כרחך עומדים הם בתוך תחום העיר, [נתבאר על פי הר"ח, ולשון רש"י צריך תלמוד].

הרוצה לידע כמה

מידת

עומקו של גיא

[בקעה],

מביא שפופרת ומביט בה

ביבשה, וימדוד כמה אמות יכול הוא לצפות בה, "ואחר כך ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו, ויתרחק לאחוריו עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא שם כלה צפיית השפופרת שאם יתרחק עוד מעט לא יראה את קרקעית הגיא",

וידע כמה עומקו של גיא

"שעומקו של גיא והרחקתו שנתרחק משפתו הוי כמדת צפיית השפופרת" [לשון רש"י] .

והרוצה לידע כמה גובהו של דקל

, ומתיירא הוא לעלות עליו ולמודדו; יוכל לידע את גובהו על ידי מדידת אורך צילו של הדקל וחישוב היחס שבין גובהו של דבר מסוים לבין צילו של אותו דבר. ויחס זה אינו קבוע, שלפעמים הצל ארוך יותר מן הגובה, ולפעמים קטן הוא מן הגובה; כשהחמה עומדת בגובה הרקיע צל כל דבר הוא קטן, וכשהחמה בשיפולו של רקיע צל כל דבר הוא ארוך. ועל כן עליו לידע את היחס שבין צל וגובה, באותה שעה שהוא מודד את אורך צילו של הדקל, וכך יעשה:

מודד קומתו

[גובהו] שלו,

ו

בו זמנית ימדוד

צלו

של דקל

וצל קומתו

שלו,

וידע כמה גובה של דקל

.

שהרי אם היחס שבין קומתו שלו וצל קומתו [באותה שעה] הוא דרך משל אחד על שנים, ידע שגובה הדקל הוא חצי מצילו של הדקל.

הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קבר

[כעין מצבה היו מציבים על הקבר, כעין שאנו מגביהין וצוברין בו עפר] שנוהגות החיות לבוא לשם להסתופף בצל המצבה מפני חום השמש, וחושש שמא תריח החיה את ריח המת ותחטטנו; יבנה את המצבה באופן שלא תעשה צל באותה שעה ביום שהשמש חם והצל צונן, והוא בארבע שעות ביום.

וכיצד יעשה:

נועץ קנה בארבע שעות ביום

באותו מקום בו אמור הוא לבנות את המצבה,

ויראה להיכן צלו

של הקנה

נוטה

, ולאותה רוח שהצל נוטה יבנה את המצבה כשהוא

משפיע ועולה משפיע ויורד,

כלומר: יבנה את המצבה בשיפוע ארוך ולא תלול, כדי שלא תעשה המצבה צל. [ואף על פי שכשתסוב החמה יהיה לה צל לצד אחר. כיון שבשעה זו שהיא השעה הנוחה ביותר להסתופף בצל אין החיה באה לקבר, שוב לא תבוא לחפש מחסה בצל המצבה. ועוד, דלאחר ארבע שעות אף הצל חם, ולא איכפת ליה לחיה בצל, רש"י].

נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתיה ונפק חוץ לתחום

[טרוד היה בתלמודו, ונמשך ויצא מחוץ לתחום], וכיון שיצא חוץ לתחומו אסור הוא לצאת מארבע אמותיו כל השבת, וכפי ששנינו במשנה ריש פירקין, שאפילו מי שיצא באונס אין לו אלא ארבע אמות.

אמר ליה רב חסדא לרב נחמן: נחמיה תלמידך שרוי בצער

, שהרי אסור הוא לצאת ממקומו!

אמר לו

רב נחמן לרב חסדא:

עשה לו מחיצה של בני אדם

, יצאו אנשים שעירבו ומותר להם לצאת חוץ לתחום העיר, ויעמדו חצים מצד זה וחצים מצד זה מן המקום בו נמצא רב נחמיה ועד תחום העיר.

ומתוך שנמצא רב נחמיה בתוך מחיצות, דינו כדין המפורש במשנתנו: מי שהוציאוהו נכרים ונתנוהו בדיר או בסהר המוקפים מחיצה, חשבינן - לדעת רבן גמליאל - כל אותו המקום כארבע אמות ומהלך את כולו, ואף על גב שלא שבת באויר אותן מחיצות כשחשכה שבת.

וכיון שהיקף המחיצות נמשך עד תחום העיר, ילך נחמיה בתוכן

ויכנס

לתוך תחום העיר, ודינו מעתה כשאר בני העיר שמותרים להלך בכל העיר ותחומיה, [ראה טעם ומקור דין זה בתוספות].

יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא, ויתיב רבא קמיה דרב נחמן

[בר יעקב, ריטב"א] באותה שעה שבא רב חסדא אל רב נחמן בר יצחק, וכשראו אותו מעשה

אמר

שאל

ליה רב נחמן בר יצחק לרבא

:

מאי קא מיבעיא ליה לרב חסדא

שלא הורה בעצמו לעשות כן? כי יתכן לפרש דעתו בשני אופנים:

א.

אילימא

[האם נאמר]

בדמלו גברי עסקינן

[שהיו די אנשים שעירבו כדי לעשות מחיצה ממקומו של רב נחמיה ועד התחום ממש]

וקא מיבעיא ליה

לרב חסדא:

הלכתא כרבן גמליאל

שהיקף מחיצות כגון אלו שלא שבת בהן הרי הן לו כארבע אמות,