Eruvín 35b — el Talmud en español

ומשנינן: תנא נשרף כדי -

להודיעך כחו דרבי יוסי

, שמכשיר בספק נשרף משום שמעמידים הדבר על חזקתו שמבעוד יום.

ואילו לא הוה תנא אף נשרף - שכבר אינו קיים בעולם בשעת לידת הספק - לא היינו יודעים שמעמידים הדבר על חזקתו בכי האי גוונא .

ולהכי

תנא תרומה ונטמאת: להודיעך כחו דרבי מאיר

, שמחמיר בספק עירוב, אף במקום שהוא קיים, וראוי הוא יותר להעמידו על חזקתו.

ותמהינן אמתניתין:

ו

אטו

סבר רבי מאיר ספיקא לחומרא

, ואף דעירוב תחומין הוא מדרבנן?!

והתנן: טמא שירד לטבול

במקוה, ולאחר זמן התעורר לו ספק אם אכן טבל, והוא במצב של:

ספק טבל ספק לא טבל

.

ואפילו

כשיודע בודאי ש

טבל

בה, משכחת לה ספק טבילה.

וכגון: מצאה למקוה אחר טבילתו שהיא חסרה מארבעים סאים מים, ו

ספק

אם בשעת טבילתו

טבל ב

מקוה מליאה שיש בה

ארבעים סאה

ואחר טבילתו נחסר,

ספק לא טבל בארבעים סאה.

וכן שני מקואות, באחת יש ארבעים סאה, ובאחת אין ארבעים סאה. וטבל באחת מהן

ואינו יודע באיזה מהן טבל

-

ספיקו טמא.

במה דברים אמורים: ב

שנטמא

טומאה חמורה

[טומאה דאורייתא], וצריך ליטהר ממנה בטבילתו.

אבל הנטמא

בטומאה קלה

, מדרבנן,

כגון

:

שאכל אוכלין טמאין, ושתה

[או ששתה]

משקין טמאין

, שטומאתו מדרבנן, שגזרו חכמים [בתוך שמונה עשר דבר שגזרו חז"ל, והמנויים במסכת שבת יג ב], שתיפסל הגויה [הגוף] של האדם האוכל או השותה אוכלים או משקים טמאים מלאכול בתרומה [אף שמדאורייתא אין אוכל או משקה מטמא אדם].

ו

כן

הבא

[מי שבא]

ראשו ורובו במים שאובין

, שגזרו חז"ל [בכלל שמונה עשר דבר] שיפסול את התרומה.

או שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין

, שאף בו גזרו שיפסול את התרומה.

וירד לטבול

מאחת מהטומאות דרבנן אלו, ו

ספק טבל ספק לא טבל

.

ואפילו טבל

-

ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בארבעים סאה.

וכן שני מקואות באחת יש בה ארבעים סאה, ואחת אין בה ארבעים סאה וטבל

מטומאה קלה

באחת מהן, ואינו יודע באיזה מהן טבל

.

בכל אלו -

ספיקו טהור!

והך סתמא רבי מאיר היא, דסתם משנה רבי מאיר.

רבי יוסי מטמא

, דמוקמינן ליה אחזקתו שהיה טמא [כדלקמן].

הרי חזינן, דבספיקא אזיל רבי מאיר לקולא באיסור דרבנן, ומאי שנא מספק עירוב שהוא דרבנן, דמחמיר רבי מאיר?!

ומשנינן:

קסבר רבי מאיר: תחומין

-

דאורייתא נינהו!

וספיקא דאורייתא לחומרא .

ותמהינן אשינויין:

ו

כי

סבר רבי מאיר תחומין דאורייתא?!

והתנן

: אין מודדין [תחום שבת] אלא בחבל של חמשים אמה לא פחות ולא יותר. ולא ימדוד [לא הוא ולא חבירו שמודד עמו] אלא כנגד לבו.

היה מודד והגיע לגיא [בקעה] או לגדר - "מבליעו" לגיא [שאם אין הגיא רחב חמשים אמה משפתו לשפתו מלמעלה, הרי אף על פי שיש במדרונו הילוך יותר מאלפיים, אינו מודד אלא את המרחק האוירי בין שפתי הגיא], וחוזר למדתו, [מהגיא והלאה].

הגיע להר - "מבליעו", וחוזר למדתו.

אם אינו יכול להבליעו: בזו

[ולא באחרים, וכדאמרינן בסמוך, רש"י נח א]

אמר רבי דוסתאי בר ינאי: שמעתי מרבי מאיר, שמקדרין בהרים

[מודדו בחבלים קטנים של ארבע אמות, ומודד אחד מחזיקו כנגד לבו, והמודד השני שבגובה ההר מחזיקו כנגד מרגלותיו. ואין מודדין השיפוע כמות שהוא אלא בקו ישר, ומרויח בכך חצי קומת אדם, שיכולים לילך יותר בשביל מדידה כזו].

והשתא תיקשי:

ואי סלקא דעתך

כדאמרת, דסבר רבי מאיר

תחומין דאורייתא

, היכי הקיל רבי מאיר למדוד תחום שבת על ידי קידור?!

והא אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: אין מקדרין

במדידות:

לא ב

מדידת תחום

ערי מקלט

[שגם התחום של עיר המקלט קולט את ההורג בשוגג].

ו

לא ב

מדידת העיר הקרובה אל החלל כדי לחייבה להביא

עגלה ערופה

.

מפני ש

מדידות אלו

הן

מדידות

של תורה!

ועל כרחך, הא דהקיל רבי מאיר למדוד תחום שבת על ידי קידור, משום שתחומין מדברי סופרים הן. הרי חזינן, דסבר רבי מאיר תחומין - דרבנן הם?!

ומשנינן: לעולם כדשנינן, דמשום הכי מחמיר רבי מאיר בספק עירוב משום דתחומין מדאורייתא הם. ולא תיקשי, דמהא דחזינן דאמר רבי מאיר מקדרין בהרים משמע שהן מדברי סופרים.

ד

הא

, משנתנו - רבי מאיר אמרה משמיה

דידיה

, שכך הוא עצמו סבור, ולא משמיה דרביה. כי רבי מאיר אכן סבר תחומין דאוריתא.

והא

דאמר רבי מאיר שמעתי שמקדרין בהרים - משמיה

דרביה

אמרה, דסבירא ליה לרביה כי תחומין הם מדרבנן.

דיקא נמי,

מהא

דקתני

במתניתין דמקדרין:

בזו אמר רבי דוסתאי בר ינאי, משום רבי מאיר: "שמעתי" שמקדרין בהרים

.

וכיון דאמר "שמעתי", שפיר איכא לפרושי דמרביה שמעה, וליה לא סבירא ליה [רש"י].

ומסקינן: אכן

שמע מינה!

והשתא תמהינן, אף למאי דתריצנא דסבר רבי מאיר תחומין דאורייתא הן, ומשום הכי מחמיר במשנתנו בספק עירוב.

דהכא חזינן, דמחמיר רבי מאיר בספק אף היכא דאיכא חזקה דמעיקרא להקל. שהרי בתרומה ונטמאת איכא חזקה דמעיקרא להקל, שכשהניחה שם טהורה היתה [רש"י]. ואם כן:

ורמי

ספק

דאורייתא

, היכא דאיכא חזקה לקולא, שלא התחשב רבי מאיר בחזקה והחמיר,

א

ספק

דאורייתא

, דחזינן דאזיל בו רבי מאיר בתר חזקה להקל.

דתנן

: מי ש

נגע ב

אדם

אחד בלילה, ואינו יודע אם חי אם מת

היה בשעת נגיעתו, ואינו יודע אם טימאו.

ולמחר השכים ומצאו מת,

רבי מאיר מטהר

, "דאוקמיה אחזקיה, ואתמול חי היה" [רש"י].

וחכמים מטמאים,

לפי שסוברים

שכל

ספק

הטמאות

דינם

כשעת מציאתן.

הרי חזינן, דבספיקא דאורייתא ואיכא חזקה לקולא, אזיל רבי מאיר בתר חזקה.

ואם כן, הכא נמי, במתניתין, אמאי אינו כשר העירוב, אם היה תרומה, שספק אם נטמאה בבין השמשות. ואמאי לא מוקמינן לה על חזקת טהרתה?!

אמר

תירץ

רבי ירמיה: משנתנו

שפסל בה רבי מאיר עירוב בתרומה שנטמאת, לא מיירי בספק טומאה, אלא בטומאה ודאית -

כשהיה עליה שרץ כל בין השמשות

, "מתחלתו ועד סופו, דודאי איטמי מבעוד יום, דתחילת בין השמשות - מערב שבת הוא" .

ותמהינן אשינוייא דרבי ירמיה:

אי הכי

דבודאי נטמאת מבעוד יום איירי

\- תיקשי: וכי

בהא לימא רבי יוסי "ספק עירוב"

כשר?!

והרי כשנטמאת מבעוד יום איתא מפורש במתניתין דאף לרבי יוסי אינו עירוב.

ומשנינן:

רבה ורב יוסף, דאמרי תרווייהו

לפרושי מילתא דרבי ירמיה [תוספות וריטב"א]:

הכא

במשנתנו -

בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו עסקינן

.

שכת

אחת

של עדים

אומרת: מבעוד יום נטמאה

.

ו

כת

אחת

של עדים

אומרת: משחשיכה

נטמאה .

והשתא לא תיקשי לך, מאי שנא גבי נגע באחד בלילה אזיל רבי מאיר בתר חזקה, ואילו הכא גבי עירוב לא אזיל בתר חזקה. ד"כיון דאיכא כת דמפקע ליה מחזקיה, בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה". [רש"י]

רבא אמר

: מתניתין בשתי כתי עדים עסקינן וכדאמרי רבה ורב יוסף, ומהאי טעמא הוא דלא אזלינן בתר חזקה.

אלא שלא תאמר דבנגע באחד בלילה נמי אם היו באים שתי כתי עדים המכחישות זו את זו לא הוה אזלינן בתר חזקה.

לא היא.