Hulín 9a — el Talmud en español

ומקשינן:

אי הכי

, דקרום מפסיק ומונע מהחלב לזוב לבשר שתחתיו, אם כן אפילו כשמניח את הכסלים על הבשר

מעילאי, נמי

נימא דלא בלע הבשר מהחלב, דהא

קרמא איכא

שמפסיק ביניהם. שאין חלב שאין לו קרום דק גם מלמעלה וגם מלמטה.

ומשנינן: הקרום העליון קלוש הוא, ו

איידי דממשמשא

ביה

ידא דטבחא

-

מפתת

[מתפורר]. מה שאין כן קרומא דמתתאי שהוא חזק, ולא מפתת.

ואמר רב יהודה אמר רב: תלמיד חכם צריך שילמוד

לאמן ידו ב

ג' דברים,

ולא יסתפק במה שהוא בקי בהלכותיהם.

והם:

כתב

שידע לחתום שמו, למקרה שישב בדין או לעדות,

שחיטה, ומילה

.

ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר

: צריך שילמוד

אף קשר של תפילין,

שעשוי כמו אות דלי"ת,

וברכת חתנים, וצי צית.

ואידך, מאן דאמר דאית ליה דרק בתלתא קמאי צריך שיתלמד ולא בהנך, סבירא ליה, ד

הני,

קשר תפילין, וברכת חתנים, וציצית,

שכיחן

והכל בקיאין בהם, ואין צריכים לימוד, שמעצמו יהיה בקי בהם.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו.

ואלו הן הלכות שחיטה

:

שהייה

אם הפסיק באמצע השחיטה, ושהה כשיעור זמן שיש בו כדי שחיטה, ואחר כך גמר שחיטתו, מתנבלת הבהמה בהכי.

דרסה

אם התיז את הראש בבת אחת, בלא הולכת והבאת הסכין, נבילה הויא.

חלדה

אם החליד [תחב] את הסכין בין שני הסימנין, אף אם חתך אותם כהלכתם, השחיטה פסולה, מאחר והסכין תחובה מבפנים, ואינה נראית.

הגרמה

אם שוחט מחוץ למקום השחיטה, מעל הטבעת העליונה שבגרגרת לצד הראש, נבילה היא.

ועיקור

אם שחט את הושט אך פסק את הגרגרת שלא בשחיטה, או איפכא, או ששחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה, כיון דלא שחיט תרי סימנים כהלכתם, נבילה הוי.

ותמהינן:

מאי קא משמע לן

שמואל? והא

כולהו

הני פסולי

תנינהו

להו כבר במשניות שלקמן, שהבהמה מתנבלת על ידן. וכיון שאינו בקי בהם, פשיטא דאסור לאכול משחיטתו.

ומשנינן:

לא צריכא

להא דשמואל, אלא היכא

ש

כבר

שחט לפנינו ב' וג' פעמים, ושחט שפיר. מהו דתימא, מדאידך

פעמים

שחט שפיר, האי נמי

, אף שלא ראינוהו,

שחט שפיר. קא משמע לן

שמואל,

כיון דלא גמר

הלכות שחיטה,

זימנין דשהי ודריס

בשחיטה,

ולא ידע

שמתנבלת הבהמה בכך.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: הטבח,

השוחט,

צריך שיבדוק בסימנים לאחר

ה

שחיטה,

לראות אם נשחטו רובם כדין.

אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא

, שנינו כך במשנה לקמן [לב א], דתנן,

רבי שמעון אומר: אם שהה כדי ביקור,

זהו השיעור הפוסל בשהיה.

ומדייק רב יוסף:

מאי לאו,

אם שהה בשחיטתו משך זמן

כדי ביקור סימנין

לאחר השחיטה, זו היא השהיה הפוסלת. ומוכח שיש תורת ביקור בסימנים לאחר שנשחטו.

אמר ליה אביי: לא!

אין לך הוכחה מכאן, כי

הכי אמר רבי יוחנן

, ה"ביקור" האמור בשהיה הוא

כדי ביקור חכם

לבדוק הסכין. שאף על פי שהטבח בקי בבדיקה, צריך להראות הסכין לחכם העיר. ושיעור הזמן הנמשך עד שיבוא חכם ויבדוק, זהו שיעור שהיה הפוסלת. וממילא ליכא למשמע מיניה להא דשמואל.

ומקשינן:

אם כן, נתת דבריך לשיעורים!

הרי לפעמים החכם רחוק ממקום השחיטה ולפעמים הוא קרוב. ואיך תלה רבי שמעון את שעור השהיה בזמן לא מוגדר?

ומשנינן: לא תימא כביקור חכם,

אלא כדי ביקור טבח חכם.

שהשוחט עצמו הוא חכם העיר. וכוונת רבי שמעון היא לשיעור זמן בדיקת הסכין, שהוא שיעור זמן קבוע.

ודנה הגמרא:

לא בדק

הסימנין לאחר שחיטה,

מאי?

האם מעמידים את הבהמה מספק באיסור אכילה בלבד, או שאף לענין טומאת נבילה מחמרינן בה מספק?

רבי אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בן רבי ינאי אמר

: דינה כ

טרפה,

ש

אסורה באכילה

בלבד.

במתניתא תנא

: יש לה דין

נבלה

מספק,

ומטמאה במשא

כנבילה.

ודנה הגמרא:

במאי קמיפלגי?

ב

דינא

דרב הונא, דאמר רב הונא: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת

[שהרי בחייה יש בה איסור אבר מן החי], ואין יוצאת מחזקת איסורה

עד שיודע לך במה נשחטה.

שאם נולד לך ספק בשחיטתה, אם נשחטה כראוי או לא, העמד דבר על חזקת האיסור שהיתה בו מתחלה, ואין אתה יכול להוציא מהחזקה של איסור עד שיוודע לך ההיתר. לפיכך, מעמידים לבהמה זו על חזקת איסורה, עד שיוודע בודאות שנשחטה כראוי ויצאה מחזקתה.

אבל, כאשר היא

נשחטה

כראוי,

הרי היא בחזקת היתר

, כרוב הבהמות הנשחטות שהן בחזקת שאינן טריפה, ומותרת,

עד שיודע לך

בודאות

במה נטרפה.

אבל מספק טרפה לא אסרינן לה.

ופליגי רבי אליעזר ותנא דמתניתא, מהו האיסור שהיא מוחזקת בו מחייה.

מר,

תנא דמתניתא

סבר,

בהמה

בחזקת איסור קיימא

, שמעמידים אותה על חזקתה, ותלינן שעדיין אינה שחוטה.

ו

כיון ש

השתא מתה היא

בפנינו, בהכרח אמרינן נבילה היא, ככל בהמה שמתה שלא על ידי שחיטה, ולפיכך היא אף מטמאת כנבילה.

ומר,

רבי אליעזר

סבר,

בהמה

בחזקת איסור

אכילה

אמרינן

. אבל

בחזקת טומאה

של נבילה

לא אמרינן

. שהרי אף בחייה לא היתה מטמאת כנבילה.

והדרינן לפרש

גופא

דמימרא דרב הונא:

אמר רב הונא: בהמה, בחייה

-

בחזקת איסור עומדת, עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה

-

בחזקת היתר עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה.

והניחה עתה הגמרא כי מה שאמר רב הונא "נשחטה - בחזקת היתר עומדת" הוא באופן שנשחטה כדינה, ולא נתעורר לנו שום ספק בכשרות הבהמה.

ומקשינן:

ולימא,

מדוע לא יאמר רב הונא "

נשחטה

-

הותרה"

, ולמה לו לדין חזקה? והרי דין חזקה הוא רק במקום שיש ספק לפנינו, דאמרינן העמד דבר על חזקתו, ואילו כאן הרי לא התעורר ספק!? ומשנינן:

הא קא משמע לן

רב הונא,

דאף על גב דאיתיליד בה ריעותא

של טריפות, ועתה יש ספק לפנינו אם קודם שחיטה נטרפה ואסורה או אחר שחיטה נולדה בה הריעותא ומותרת. וקאמר רב הונא, דמוקמינן לה אחזקת היתר, כי סתם בהמה אינה טריפה, ותולים שאירעה הריעותא בה לאחר שחיטה, והיא כשירה.

והריעותא היא,

כגון הא דבעא מיניה רבי אבא מרב הונא: בא זאב, ונטל בני מעים, מהו?

ותמהה הגמרא: "

נטל"?! הא ליתניהו!

דהיינו, אם נטל הזאב לבני מעיים אחר השחיטה ולא ראינו בהם לפני שנטלם שום ריעותא, מה יש להסתפק בדבר?!

ומפרשינן:

אלא

בא זאב ו

נקב בני מעים,

והרי הם לפנינו, ו"נקובת מעיים" היא מי"ח טריפות,

מהו?

מי אמרינן שניקבו בני המעיים על ידי הזאב לאחר שחיטה והרי היא כשרה, או דחיישינן שכבר בחייה היתה נקובה, והרי היא טרפה.

ומקשינן: אם כדבריך, ש

נקב

הזאב את בני המעיים,

הא קא חזינן דהוא נקבינהו

, ומה יש להסתפק שמא ניקבו מחיים?

אלא נטלן

הזאב לבני מעיים, ולא חזינן דניקבן הזאב,

והחזירן כשהן נקובין.

והשתא מסתפקינן,

מהו? מי

האם

חיישינן שמא במקום נקב

שהיה בהן כבר מחיים

נקב,

שהכניס הזאב שיניו שם, וטרפן, ואסורה.

או לא

חיישינן להכי, אלא תלינן שהנקב נגרם משיני הזאב שניקבן לאחר שחיטה, ומותרת.

אמר ליה

רב הונא:

אין חוששין שמא במקום נקב

שהיה כבר מחיים

נקב

הזאב, אלא מוקמינן לה אחזקת היתר, ואמרינן עתה ניקבה הזאב. והיינו הא דאמר רב הונא "נשחטה, בחזקת היתר עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה".

איתיביה

רב אבא לרב הונא מהא דתניא:

ראה צפור המנקר בתאנה, ועכבר המנקר באבטיחים

אין תולין את הנקב בניקור הציפור,