Versión en texto de este daf: original y traducción
Hulín 89b — el Talmud en español
Hulín 89b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Hulín 89b
ומתרצינן: אמר
רב אשי: הכי השתא!?
אין דומה כסוי הדם לשופר ולולב! כי
התם,
בשופר ולולב, אין הטעם ש"לא יצא" משום שנהנה מאיסור הנאה , אלא מאחר שבשופר ולולב
שיעורא בעינן
, שיש להם שיעור כמה יהא גודלם, ושופר
ו
לולב זה של
עבודת כוכבים
-
כתותי מכתת שיעורא!
שהרי הוא כמו שנכתש ואבד שיעורו דע"ז דינה להשרף וכל העומד לישרף כשרוף דמי . אבל
הכא,
בכסוי הדם,
כל מה דמכתת
ככל שהוא יותר שרוף וכתוש -
מעלי
[עדיף]
לכסוי
בו. ולכן אפשר לכסות באפר שריפתה של עיר הנדחת .
הדרן עלך פרק כיסוי הדם
--- title: "חברותא - חולין — פרק שביעי - גיד הנשה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02368.html#HtmpReportNum0006L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0006L5" --- פרק שביעי - גיד הנשה
Оригинал главы פרק שביעי - גיד הנשה
מתניתין:
איסור אכילת
גיד הנשה נוהג
:
בין
בארץ ו
בין
בחוצה לארץ.
בין
בפני הבית
בזמן שבית המקדש היה קיים,
ו
בין
שלא בפני הבית.
בין
בחולין ו
בין
במוקדשין.
ונוהג
-
בבהמה ובחיה,
בין בגיד ש
בירך של ימין ו
בין בגיד ש
בירך של שמאל.
ואינו נוהג בעוף, מפני שאין לו כף!
שהבשר המקיף את עצם. הירך בעוף אינו עגול ככף, כמו בבהמה, אלא הוא שטוח לרוחב, ולכן הוא אינו נכלל באיסור. לפי שבגיד הנשה נאמר "אשר על כף הירך".
ונוהג בשליל!
שאסור לאכול גיד הנשה של עובר הנמצא חי במעי אמו לאחר שחיטתה.
רבי יהודה אומר: אינו נוהג בשליל!
ו
ולא רק גיד הנשה של שליל מותר באכילה, אלא אף
חלבו
של שליל
מותר
באכילה, דקרינא ביה "כל בבהמה - תאכלו"!
ואין הטבחים נאמנין על גיד הנשה
לומר שהוציאו אותו מהירך של הבהמה, לפי שטירחא הוא להם לחטט אחריו ולהוציאו כראוי,
דברי רבי מאיר
.
וחכמים אומרים
: נאמנים הטבחים
עליו. ו
כן נאמנים הטבחים גם על
על החלב
לומר שניקרו את החלב והוציאוהו מבשר הבהמה.
גמרא:
והוינן בה: למה ליה לתנא דמתניתין לומר שגיד הנשה נוהג ב
מוקדשין,
והרי
פשיטא
הוא? דאטו
משום דאקדשיה
לבהמה
פקע ליה איסור גיד
שהיה עוד לפני ההקדש, מתחילת יצירתה של הבהמה,
מיניה?
וכי תימא
שבא התנא להשמיענו שהאוכל גיד הנשה של קדשים לוקה גם משום אכילת קדשים, ושני חידושים יש בדבר:
א.
קסבר תנא דידן יש בגידין בנותן טעם!
שהגיד יש בו טעם ולכן שייך בגיד הנשה איסור של אכילת קדשים לפי שיש הנאה באכילה זו. אבל אילו לא היה בגיד טעם לא היו עוברים עליו משום אכילת קדשים. [ואיסור אכילת גיד הנשה, הוא גם אילו לא היה בו טעם, שהרי התורה אסרה את הגיד הנשה כמות שהוא].
ב. אף על פי שאיסור גיד הנשה היה לפני האיסור של אכילת קדשים, וקיימא לן דאין איסור חל על איסור, מכל מקום
אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד,
הואיל ואיסור מוקדשין חמור הוא, ואיסור חמור יכול לחול על איסור קל.
אי אפשר לומר כך, שאם כן,
האי
תנא לא היה לו לומר "גיד הנשה נוהג במוקדשין", אלא
"מוקדשין נוהג בגיד" מיבעי ליה
למימר, שהרי עיקר החידוש הוא שיש בגיד הנשה איסור אכילת קדשים?
אלא, קסבר
תנא דמתניתין:
אין בגידין בנותן טעם. ו
הלכך
ב
גיד הנשה של
מוקדשין,
רק
איסור גיד איכא
אבל
איסור מוקדשין ליכא!
וכך מתפרשים דברי המשנה: איסור "גיד הנשה", הוא לבדו "נוהג במוקדשין", ותו לא!
ומקשינן:
ו
כי
סבר תנא דידן
ש
אין בגידין בנותן טעם?!
והתנן
בפרקין:
ירך שנתבשל בה גיד הנשה,
שלא הוציא מהירך את גיד הנשה אלא בישלו עמו,
אם יש בה בנותן טעם,
שכמות הגיד היא במדה כזאת שבכחה לתת טעם בירך,
הרי
ירך
זו אסורה!
ומכאן מוכח שתנא דמתניתין דפרקין סובר שיש בגידין בנותן טעם!?
ומתרצינן:
אלא, הכא בולדות קדשים עסקינן!
בבהמת קדשים שילדה. ובא התנא להשמיענו שנוהג איסור גיד הנשה בולד זה [שהוא קדוש] ואין כאן בעיה של איסור חל על איסור, משום ד
קסבר
גיד הנשה
נוהג בשליל!
שמתחילת יצירתו, בעודו עובר, כבר חל עליו איסור גיד הנשה.
וקסבר ולדות קדשים
אף בהיותן
במעי אמן הן קדושים,
שהקדושה אף היא מתחילה משעת יצירת הבהמה בבטן אמה, ונמצא
דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קאתי,
ולפיכך חלין שניהם בבת אחת.
ומקשינן:
ומי מצית מוקמת לה
למתניתין דאתי לאשמעינן דגיד הנשה נוהג
בשליל? והא מדקתני סיפא
דמתניתין
"נוהג בשליל", מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן!
שאילו הרישא דקתני "ובמוקדשין" היתה באה להשמיענו שגיד הנשה נוהג בשליל, למה הוצרך התנא למיתני זאת שוב בסיפא?
ומתרצינן:
הכי קאמר
התנא בסיפא:
דבר זה
שאמרנו ברישא, דגיד הנשה נוהג אפילו בשליל, לאו דברי הכל הוא, אלא
מחלוקת דרבי יהודה ורבנן
היא!
ומקשינן:
ומי מצית אמרת ד
בולדות קדשים איסור גיד ואיסור מוקדשין
תרוייהו בהדי הדדי קאתו?
והתנן: על אלו טומאות הנזיר מגלח,
שהנזיר שנטמא באמצע ימי נזירותו נסתרת בכך הנזירות, וצריך לגלח את שערו, ולהתחיל למנות הכל מחדש. אך לא כל טומאה שנטמא הנזיר סותרת את נזירותו, שאינו חייב לגלח ולמנות מחדש אלא בטומאה שנטמא
על המת ועל כזית מן המת
בלבד
! וקשיא לן
: למה ליה למיתני תרתי? שהרי אם
על כזית מן המת
שנטמא ממנו הנזיר הוא
מגלח, על
המת
כולו לא כל שכן!? ואמר רבי יוחנן: לא נצרכה
המשנה להשמיענו שמגלח על המת כולו
אלא לנפל
שלם,
ש
עדיין
לא נקשרו איבריו בגידין,
שאז מסתמא אין בו אפילו כזית בשר, ואינו מטמא מדין כזית מן המת, אלא מדין מת כולו שהרי יש כאן "מת" שלם.