Hulín 82b — el Talmud en español

ומקשינן: הרי

האי

"לא תשחטו"

מיבעי לגופיה,

לאסור שחיטת "אותו ואת בנו", ואינו מיותר לדרשא? ומתרצינן:

אם כן,

שנכתב רק "לגופיה", היה ראוי

ליכתוב "לא תשחט"

בלשון יחיד.

מאי "לא תשחטו"

בלשון רבים? שמע מינה שנכתב לדרשא, לאסור גם לשני אנשים.

ומקשינן:

ואכתי מיבעי ליה

לכתוב "לא תשחטו".

דאי כתב רחמנא "לא תשחט" הוה אמינא

אם שחט אדם א

חד, אין,

שהאיסור נאמר רק באופן שאדם אחד שחט אותו ואת בנו, אבל אם שחטו

תרי

אנשים, שהאחד שחט אותו והשני את בנו,

לא

אסרה התורה. ולשם כך

כתב רחמנא "לא תשחטו",

לומר לך:

אפילו תרי

ששחטו, אסור לשני לשחוט את הבהמה השניה. ואם כן אין הפסוק מיותר ללמד לאסור על שני אנשים לשחוט את הבן ואת בן הבן.

ומבארינן:

אם כן,

שהכתוב בא לאסור על השני בלבד,

לכתוב

קרא

"לא ישחטו"

, שמשמעותו ש"אותו ואת בנו" לא יהיו נשחטין ביום אחד בין על ידי אדם אחד בין על ידי שני אנשים,

מאי "לא תשחטו"? שמע מינה תרתי!

כי נכלל במשמעותו גם שאם שנים שוחטין שניהם עוברין על "אותו ואת בנו".

שנינו במשנה:

שחטה ואת בת בתה

ואחר כך שחט בתה, סומכוס אומר סופג שמונים!

אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי טעמא דסומכוס

שמחייב שתי מלקיות על שחיטה אחת שעבר בה פעמיים על "אותו ואת בנו"?

האם

קסבר סומכוס

שאדם ש

אכל שני זיתי חלב

בשוגג

בהעלם אחד

93 ,

שלא נודע לו בין אכילת זית לאכילת זית שחטא,

חייב שתי חטאות.

שכשם שהוא מחייב שתי מלקיות על התראה אחת ועל לאו אחד, כך הוא חייב שתי חטאות על העלם אחד .

ובדין הוא דלישמעינן

סומכוס את דעתו

בעלמא,

באכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שחייב שתי חטאות אף שאינן גופין מוחלקין.

והאי דקא משמע לן

התנא במשנתנו את המחלוקת של סומכוס ורבנן דוקא

בהא

באיסור "אותו ואת בנו", אף שבאיסור זה יש גופין מחולקין - היינו רק כדי

להודיעך כחן דרבנן, דאף על גב

ששתי המלקיות על שחיטת הפרה האמצעית חיובן הוא מחמת

גופין מוחלקין,

דהיינו שתי פרות, שמלקות אחת מתחייב מכח שחיטת אמה של הפרה האמצעית, והשניה מכח שחיטת בתה של הפרה האמצעית, בכל זאת

פטרי רבנן

משתי מלקיות, ואינו חייב אלא מלקות אחת.

כי לדעת רבנן אין גופין מחולקים מחייבים מלקות על כל גוף אלא כשהאיסור נעשה בשני גופין, אך כאן מדובר כשעשה את שני האיסורין בגוף האמצעית וכל חלוקתן היא מפני האם והבת שגרמו לאיסור, ובאופן זה אין חילוק גופין למלקות.

או דלמא, קסבר סומכוס

שמי ש

אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא

חטאת

אחת. והכא

ב"אותו ואת בנו"

היינו טעמא דסומכוס

שמחייב שתי מלקיות

הואיל

ועל ידי

גופין מוחלקין

של שתי בהמות הם באים. מה שאין כן בשני זיתי חלב שנחשבים לגוף אחד . וחכמים סוברים שמעשה הנעשה בגוף אחד אין בו חילוק גופין, וכדלעיל.

אמר ליה

רב יוסף לאביי:

אין! קסבר

סומכוס אפילו לגבי

אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד,

ש

חייב שתי חטאות!

ומבארינן:

ממאי

מהו המקור שסומכוס סובר כן?

מדתניא

בברייתא:

הזורע כלאיים,

וחזר וזרע

כלאיים, לוקה.

ודנה הגמרא:

מאי "לוקה"? אילימא

ש

לוקה

מלקות

אחת

בלבד, והרי

פשיטא

שלפחות מלקות אחת הוא לוקה?

ועוד

קשה.

מאי לשון "כלאיים

-

כלאיים"

שנקט התנא, והרי אפילו בזריעה אחת של כלאיים חייב מלקות אחת?

אלא פשיטא,

ש

שתי מלקיות

הוא לוקה.

ו

במאי עסקינן? אילימא

שזרע פעמיים כלאיים

בזה אחר זה ובשתי התראות,

שהתרו בו לפני כל זריעה, אם כן מה חידשה הברייתא בדין זה, והרי כבר

תנינא

במשנה שלוקין על כל התראה .

דתנן [משנה בנזיר מב א]:

נזיר שהיה שותה יין כל היום,

ולא התרו בו בין השתיות

אינו חייב אלא אחת.

אבל, אם

אמרו לו אל תשתה

מהיין

! והוא שותה,

ושוב התרו בו

אל תשתה,

והוא שותה חייב על כל אחת ואחת!

אלא פשיטא

שהברייתא עוסקת באופן שזרע

בבת אחת,

שבידו האחת זרע חטה וחרצן של ענבים, ובידו השניה שעורה וחרצן ,

ובהתראה אחת

99 , ועל כך לוקה שתים.

ו

מני

הוא התנא ששנה את הברייתא?

אילימא רבנן דפליגי עלה דסומכוס?

לא יתכן, כי

השתא, ומה התם,

בשוחט בת אחר אם ובת בתה

דגופין מוחלקין, פטרי רבנן, הכא,

ששתי הזריעות נחשבות לגוף אחד, [כי רק בעלי חיים נחשבים גופין חלוקים ולא זרעים]

לא כל שכן

שאינו חייב אלא אחת!?

אלא, לאו, סומכוס היא!

ומוכח מהברייתא בכלאים שסומכוס חולק אפילו בגופין שאינן מוחלקין, ומחייב עליהן שתי מלקיות, והוא הדין באכל שני זיתי חלב בהעולם אחד, שחייב לסומכוס שתי חטאות.

ודחינן:

לא! לעולם

הברייתא של "הזורע כלאיים" כדעת

רבנן

היא! ומדובר בזורע כלאיים בזה אחר זה ובשתי התראות. ובכל זאת אין דין זה ידוע ממה ששנינו בנזיר שחייב שתי מלקיות בשתי התראות. כי יש לומר שהברייתא מדברת באופן שזריעה אחת היתה של חטה וחרצן, והשניה של שעורה וחרצן.

ומלתא אגב אורחיה קמשמע לן

הברייתא,

דאיכא תרי גווני כלאיים!

שבין חטה וחרצן ובין שעורה וחרצן כל אחד מהם בפני עצמו הוי כלאיים .

ולאפוקי מדרבי יאשיה.

דאמר רבי יאשיה

: אינו חייב משום כלאיים

עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן

כשהן שלשתן

במפולת יד!

כלומר, שזורע את כל השלשה בבת אחת, אך מין אחד עם חרצן ענבים אינו כלאים.

קמשמע לן

הברייתא

דכי זרע חטה וחרצן או שעורה וחרצן

-

נמי מחייב

משום כלאיים!

תא שמע

לפשוט את הנידון מהי דעתו של סומכוס:

דתנן:

אכל

שני זיתים משני גידי הנשה, כגון שאכל

מזה

מהגיד שבירך ימין של הבהמה -

כזית, ומזה

מהגיד שבירך שמאל -

כזית,

הרי הוא

סופג שמונים!

כיון שעבר פעמיים על לאו של אכילת גיד הנשה.

רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים!

שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה אינו נוהג אלא באחת מירכות הבהמה.

ודנה הגמרא:

היכי דמי?

אילימא

שאכל את שניהם

בזה אחר זה ובשתי התראות

, תיקשי,

מאי טעמא דרבי יהודה

שמחייב מלקות אחת? והלא בכלל לא היה צריך ללקות, שהרי רבי יהודה מסתפק [לפי צד אחד בגמרא להלן] באיזה ירך נוהג גיד הנשה, האם בשל ימין או בשל שמאל. ואם כן, כשמתרין בו לפני אכילת כל אחד משני גידי הנשה, הרי

התראת ספק היא,

כי שמא לא זה הוא הגיד האסור.

ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר: התראת ספק לא שמה התראה?

וממילא אי אפשר לחייבו מלקות על אף אחד משני הגידים? [עיין היטב בדברי רש"י].

דתניא

[שרבי יהודה סובר התראת ספק לא שמה התראה]: אדם, שספק לנו בין שני אנשים מי הוא אביו, האם הוא איש זה או איש זה,

ו

הכה הבן

את זה, וחזר והכה את זה

, והיינו שהכה את שני האנשים שעליהם אנו מסתפקים בהם מי מהם הוא אביו. או ש

קלל את זה וחזר וקלל את זה. או שהכה

את

שניהם בבת אחת

את זה בידו אחת, ואת זה בידו השניה ,

או שקלל

את

שניהם בבת אחת

-

חייב

מיתה! לפי שהכה או קלל את אביו שהרי אחד מהם ודאי אביו.

רבי יהודה אומר

: אם הכה או קלל שניהם

בבת אחת

-

חייב!

שיש כאן התראה אחת שהיא התראת ודאי. אבל אם הכה או קילל

בזה אחר זה

-

פטור!

לפי שעל כל אחת מההכאות יש התראה נפרדת שהיא התראת ספק כי שמא לא זה הוא אביו, ואין במעשה הזה חיוב מיתה. ורבי יהודה סובר שהתראת ספק לא שמה התראה.

אלא, פשיטא

שהמשנה בגיד הנשה עוסקת באון שאכל את שני הגידין

בבת אחת ובהתראה אחת

ובאופן זה היא נחשבת כהתראת ודאי, ולכן מחייב רבי יהודה מלקות אחת בלבד .

ומאן

הוא

תנא קמא

הסובר שלוקה שתי מלקיות על אכילת שני גידי הנשה בבת אחת ובהתראה אחת?

אילימא רבנן דפליגי עליה דסומכוס

ב"אותו ואת בנו", הרי יקשה:

השתא, ומה התם,

בשוחט את האמצעית אחר אמה ובתה

דגופין מוחלקין,

של שתי בהמות נפרדות, ובכל זאת

פטרי רבנן

משתי מלקיות,

הכא,

בגיד הנשה, שאין שני הגידין נחשבין בתור "גופין מוחלקין" כי אין חשיבות "גוף" אלא לבעל חי

לא כל שכן

שאינו חייב אלא מלקות אחת?

אלא, לאו, סומכוס היא

ושמע מינה שסומכוס מחייב שתי מלקיות אפילו באופן שאין גופין מוחלקין.

ודחינן:

לא! לעולם

מדובר שאכל את שני גידי הנשה

בזה אחר זה, ו

המשנה כדעת

רבנן

היא, ובכל זאת אין להקשות למה מחייב רבי יהודה מלקות והרי היא התראת ספק - כי

האי תנא

שהביא את דעת רבי יהודה בגיד הנשה,

סבר לה כאידך תנא דרבי יהודה, דאמר: התראת ספק שמה התראה!

ומצינו שנחלקו תנאים בדעת רבי יהודה אם לדעתו התראת ספק שמה התראה או לא:

דתניא: "לא תותירו ממנו עד בקר, והנותר ממנו עד בקר

-

באש תשרופו"!