Versión en texto de este daf: original y traducción
Hulín 81b — el Talmud en español
Hulín 81b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Hulín 81b
אלא, אפילו
אם
שחט
קודם את ה
עולה
ונזרק דמה
ואחר כך שחט
את ה
חולין
, גם כן
פטור
[ומותר, וכן בשחט חולין קודם]. משום ד
שחיטה קמייתא
של העולה
לאו שחיטה בת אכילה היא!
שאינה מתרת את בשר העולה באכילה שהרי כולו נשרף על המזבח . וכיון ששחיטת הראשונה אינה ראויה אין על שחיטת השניה איסור "אותו ואת בנו", וכל שכן שאם השחיטה השניה לעולה פטור, משום שאינה שחיטה לאכילה .
ורבי יעקב אמר רבי יוחנן
: שחיטת עולה הוי שחיטה ראויה לאחר זריקת הדם, שאף היא מתרת בשר באכילה. כי
אכילת מזבח שמה אכילה!
מאי טעמא?
דאמר קרא "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו
ביום השלישי לא ירצה". ומקרא זה נאמר לענין פיגול, שאם שחט את הקרבן במחשבה על מנת לאכלו לאחר זמנו הרי הקרבן פיגול. ומכפל הלשון "האכל יאכל" דרשינן:
בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח!
שהחושב לעשות אחת מאכילות אלו חוץ לזמנה, הרי זו מחשבת פיגול. כי בין אם המחשבה היתה על אכילת האדם מהקרבן שתהא חוץ לזמנו, ובין אם המחשבה היתה על אכילת המזבח, דהיינו, הקטרת הקרבן, שתהא חוץ לזמנו - נתפגל הקרבן! ומכאן למדנו שאכילת מזבח שמה אכילה, ולפיכך גם שחיטה לצורך הקטרה היא בכלל איסור "אותו ואת בנו" .
מתניתין:
השוחט
את הבהמה
ונמצא
שהיא
טרפה.
או
השוחט ל
שם
עבודה זרה, והשוחט פרת חטאת
, [- פרה אדומה] ,
ושור הנסקל
שנגמר דינו להיסקל,
ועגלה ערופה
העומדת להיות נערפת , שכל אלו אסורים באכילה גם לאחר שחיטתם, אם לאחר מכן שחט את בנם -
רבי שמעון פוטר
משום "אותו ואת בנו". לפי ששחיטת הראשונה שחיטה שאינה ראויה היא. שאינה מתרת את הבשר באכילה, ולא שמה שחיטה. ואיסור "אותו ואת בנו" אינו נוהג אלא בשחיטה הראויה בלבד [של שניהם] וכמו שכתוב "לא תשחטו ביום אחד".
וחכמים מחייבין!
כי לדעתם אפילו שחיטה שאינה ראויה - שמה שחיטה.
השוחט ונתנבלה בידו
, שנתקלקלה השחיטה בלא כוונת השוחט.
והנוחר
, שהרג את הבהמה.
והמעקר
את הסימנים שבצואר הבהמה בכונה תחילה והרגה, ואחר כך שחט את בנה,
פטור
משום "אותו ואת בנו",
ואפילו לרבנן, לפי שאין כאן שחיטה כלל.
גמרא:
אמר רבי שמעון בן לקיש
: מה ששנינו שחכמים מחייבין בשוחט לעבודה זרה משום "אותו ואת בנו",
לא שנו
כן
אלא
באופן
ששחט
את
הראשון לעבודה זרה ו
את
השני לשלחנו
, לאכלו, ולא לשם עבודה זרה, שכיון שאין על שחיטת השני חיוב מיתה משום עבודה זרה ניתן לחייב עליה מלקות משום "אותו ואת בנו".
אבל
, אם שחט את ה
ראשון לשלחנו
ואת
השני לעבודה זרה
-
פטור
ממלקות על "אותו ואת בנו". שהשוחט מתחייב במיתה על שחיטה זו משום עבודה זרה ולא ניתן לחייבו במלקות עליה כי
קם ליה בדרבה מיניה!
שאין עונשין על מעשה עבירה אחד שני עונשין, אלא מענישים אותו בעונש החמור בלבד .
אמר ליה רבי יוחנן
לרבי שמעון בן לקיש: הלכה
זו
-
אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה!
אלא
אם ברצונך להשמיענו דבר חידוש במשנתנו כך היה לך לומר:
פעמים, שאפילו
אם
שחט ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה חייב
מלקות על שחיטת השני משום "אותו ואת בנו . כיצד?
כגון דאתרו ביה
בשחיטת השני
משום
מלקות של
"אותו ואת בנו" ולא אתרו ביה משום
מיתה על
עבודה זרה
, ונמצא שאין עליו אלא עונש אחד של מלקות על "אותו ואת בנו".
ורבי שמעון בן לקיש אמר: כיון דכי אתרו ביה
למיתה היה
פטור
ממלקות, הרי גם
כי לא אתרו ביה
למיתה -
נמי פטור
ממלקות! שכל שיש במעשה זה אפשרות שהאדם יתחייב עליו מיתה שוב אינו לוקה על אותו מעשה, אפילו אם בפועל אין בו עונש מיתה!
ואזדו
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש
לטעמייהו
, שמצינו שנחלקו במחלוקת כעין זו .
דכי אתא רב דימי אמר: חייבי מיתות שוגגין
, שעברו בשוגג על עבירה שיש בה במזיד חיוב מיתה, או
חייבי מלקות שוגגין
ששגגו בעבירה שיש בה במזיד מלקות
ודבר אחר,
שהיה גם חיוב ממון לחבירו באותו מעשה העבירה של המיתה או המלקות, וכגון שאכל בשוגג נבלות וטרפות של אדם אחר, שפטור ממלקות, אך נחלקו האמוראים אם חייב לשלם:
רבי יוחנן אומר: חייב
ממון.
וריש לקיש אומר: פטור
אף מממון.
ומבאר רב דימי:
רבי יוחנן אומר חייב, דהא לא אתרו ביה
על המיתה או המלקות, וממילא אין במעשה הזה עונש אחר מלבד הממון.
וריש לקיש אומר פטור, דכיון דכי אתרו ביה
היה
פטור
מתשלום ממון,
כי לא אתרו ביה נמי פטור
מממון.
וצריכא
רבי יוחנן וריש לקיש להשמיענו מחלוקתם בסוגיין מעשה אחד שיש בו חיוב מיתה וחיוב מלקות, אף על פי שכבר ידוע שנחלקו לגבי מעשה שיש בו מיתה או מלקות ביחד עם ממון.
דאי אשמעינן
שנחלקו
בהא
לגבי חיוב מיתה ומלקות של שחיטת "אותו ואת בנו" לעבודה זרה, הוה אמינא, כי רק
בהא קאמר רבי שמעון בן לקיש
שפטור ממלקות אפילו אם לא התרו בו על המיתה, הואיל ובשחיטה זו ישנה אפשרות של חיוב מיתה, ולכן פקע ממנה תורת מלקות, כיון ששני העונשים, מיתה ומלקות, הם מסוג אחד - ששניהם בגוף האדם. ולא יתכן להטיל על מעשה אחד שני עונשים דומים.
אבל בהא
באופן שעשה בשגגה מעשה שיש בו חיוב מיתה או מלקות, ויש בו גם חיוב ממון,
אימא מודי ליה
רבי שמעון בן לקיש
לרבי יוחנן
, שכיון שהעונשים אינם דומים, כי זה בגוף האדם וזה בממונו, כשעשה בשוגג יש לחייבו ממון [היות שאין עליו בפועל עונש מיתה] .
ו
מאידך
אי
הוי
איתמר
מחלוקתם רק
בהא
בדין חייבי מיתות שוגגין עם ממון, הוה אמינא כי רק
בהא קאמר רבי יוחנן
שחייב ממון, לפי שמיתה וממון אינם מסוג אחד.
אבל בהא
באופן המדובר בסוגיין, שהוא שוגג על חיוב מיתה ומזיד על המלקות,
אימא מודי ליה
רבי יוחנן
לרבי שמעון בן לקיש
שפטור ממלקות אפילו אם לא התרו בו למיתה, כיון שמיתה ומלקות שניהם עונשים שבגוף האדם, הלכך
צריכא
להשמיענו שנחלקו בשני האופנים .
ודנה הגמרא לגבי מה ששנינו במשנה שרבי שמעון פוטר משום "אותו ואת בנו" בשוחט פרת חטאת:
ו
כי
שחיטת פרת חטאת
-
שחיטה שאינה ראויה היא!?
והתניא: רבי שמעון אומר: פרה
אדומה
מטמאה טומאת אוכלין
, שיש לבשרה תורת אוכל לענין קבלת טומאה . שאף על פי שרבי שמעון סובר שאוכל האסור בהנאה אינו נחשב כאוכל לענין קבלת טומאה , מכל מקום בפרה אדומה הוא מודה שהיא נחשבת כאוכל, למרות שהיא אסורה בהנאה,
הואיל והיתה לה
שעת הכושר!
שהיה זמן מסוים שבו היה על בשר הפרה תורת אוכל.