Hulín 79a — el Talmud en español

ו

מוסיפה הגמרא לבאר

לחנניה

, שסובר "אותו ואת בנו" נוהג בין בזכרים ובין בנקבות, טעמו משום ד

כתיב "אותו", דמשמע זכר, וכתיב,

מאידך,

"בנו",

דמשמע

מי שבנו כרוך אחריו,

והיינו

נקבה.

הלכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות. אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכתא כחנניה!

ואזדא שמואל לטעמיה.

שהוא סובר שחוששין בבהמות לזרע האב, כלומר שולד הבהמה מתייחס גם אחר אביו, ולכן הוא פוסק כחנניה שגם אב עם בנו אסור לשחוט ביום אחד.

דתנן

[כלאים ח ד]:

רבי יהודה אומר: הנולדים מן ה

אם שהיא

סוס,

הרי

אף על פי שאביהן

הוא

חמור

-

מותרין

לזווג יחד את הנולדים הללו, שהן פרדים,

זה בזה!

לפי שאין כאן איסור של כלאים בהרבעת פרד עם הפרדה, כיון ששניהם הן מין אחד, שהרי נולדו מאותם המינים.

אבל,

פרדים

הנולדים מן ה

אם שהיא

חמור

[ואביהן סוס]

עם

פרדים

הנולדים מן ה

אם שהיא

סוס

[ואביהן חמור]

אסורין

לזווגן זה עם זה, לפי שכל אחד הוא מין אחר ויש בהן את איסור של "בהמתך לא תרביע כלאים".

ואמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי רבי יהודה

בלבד,

דאמר אין חוששין לזרע האב

בבהמה, אלא הולד מתייחס אך ורק אל האם. ולפיכך הוא אוסר לזווג את הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס, כיון שאין שניהם נחשבים לתערובת של סוס וחמור, אלא זה שאמו חמור הוא כולו חמור, וזה שאמו סוס הוא כולו סוס, והרי הם שני מינים שאסור לזווגם זה עם זה .

אבל חכמים אומרים: כל מיני פרדות,

ואפילו אותן שאין אמותיהן שוים -

אחת הן!

ומותר לזווגם זה עם זה, אם כל אחד מהם בא משני המינים שמהם בא חברו.

ומדייקת הגמרא

מאן "חכמים"?

חנניה הוא, דאמר

לגבי "אותו ואת בנו"

חוששין לזרע האב,

ואם כן בכל פרדה מעורב גם חלק ממין האב,

והאי

שאמו סוס ואביו חמור -

בר סוסיא וחמרא

הוא,

ו

גם

האי

שאמו חמור ואביו סוס

בר חמרא וסוסיא

הוא! כלומר שניהם יש בהם תערובת דומה של סוס וחמור. הלכך,

כולהו

-

חדא מינא נינהו!

ומותרים זה עם זה .

ומכיון ששמואל נקט את דעתו של חנניה בלשון "חכמים", למדנו מכאן שהוא סובר שהלכה כחנניה, וכפי שפסק בסוגייתנו.

איבעיא להו

: מה שהבאנו כי רבי יהודה אוסר לזווג את הפרדות שנולדו משני מינים, משום שאין חוששין לזרע האב. האם

מיפשט מיפשטא ליה לרבי יהודה דאין חוששין לזרע האב,

ולכן הוא אוסר.

או דלמא,

אין הדבר פשוט אצלו, אלא

ספוקי מספקא ליה

אי חוששין לזרע האב או לא, ומספק הוא אוסר? ומבארינן:

למאי נפקא מינה

אם האיסור הוא ודאי או ספק, והרי בין כך ובין כך הוא אסור?

למישרא פרי עם האם!

לזווג פרד - שאמו סוס ואביו חמור - עם מין אמו, דהיינו עם סוס נקבה.

אי אמרת מיפשט פשיטא ליה

לרבי יהודה, שאין חוששין לזרע האב, אם כן

פרי עם האם שרי

כי נמצא שהפרד כולו סוס, כאמו, מותר לזווגו עם סוס.

ואי אמרת ספוקי מספקא ליה,

אם כן

פרי עם האם אסור!

לפי שיש להסתפק שמא חוששין לזרע האב, ונמצא שיתכן כי בפרד מעורב גם חלק אביו שהוא חמור, ואסור לזווגו עם סוס.

מאי?

תא שמע

: ממה ששנינו במשנה בכלאים המובאת לעיל:

רבי יהודה אומר: כל הנולדים מן הסוס, אף על פי שאביהן חמור

-

מותרין זה בזה!

והוינן בה:

היכי דמי?

באילו פרדות מדובר?

אילימא דאבוה דהאי

הוא

חמור, ו

גם

אבוה דהאי

הוא

חמור,

יש לתמוה על רבי יהודה תיקשי: וכי

צריכא למימר

שמותרין זה בזה, והלא פשיטא הוא, שהרי שניהם שוים!?

אלא, לאו,

רבי יהודה עוסק בבהמות שאינם שוים. כגון

דאבוה דהאי

-

סוס,

כלומר, שהולד כולו סוס מאב ומאם.

ואבוה דהאי

\-

חמור

ואמו סוס [וכך כוונת רבי יהודה: "כל הנולדים מן הסוס" ואפילו סוס גמור, "אף על פי שאביהן [של הפרדה] הוא חמור - מותרים זה בזה"].

ו

מדייקת הגמרא:

קתני

בדברי רבי יהודה

"מותרים זה עם זה", אלמא, מיפשט פשיטא ליה

שאין חוששין לזרע האב, ולפיכך הוא מתיר לזווג סוס גמור עם פרידה שאמה סוס ואביה חמור, דהיינו פרי עם האם.

ודחינן:

לא! לעולם

רבי יהודה מסופק אם חוששין לזרע האב או לא, ומה שהתיר במשנה הוא דוקא באופן

דאבוה דהאי חמור ואבוה דהאי חמור.

ודקאמרת

וכי באופן זה

צריכא למימר

שמותרין זה בזה? - יש חידוש בכך, כי

מהו דתימא

לאסור פרדות אלו זו בזו מספק, שכיון שבכל אחד יש בו חלק סוס מצד אמו וחלק חמור מצד אביו [שהרי הדבר ספק שמא חוששין לזרע האב], נמצא ד

אתי צד דסוס

של הפרד ו

משתמש בצד חמור

של הפרדה,

וצד חמור

של הפרד

משתמש בצד סוס

של הפרדה, ויש כאן הרבעת מין בשאינו מינו, ולכן

קמשמע לן

רבי יהודה שמותר להרביע, לפי שאין בהם שני צדדים לכל אחד, אלא כל הפרדות הללו מין בפני עצמו הן - מין אחד שהוא מעין סוס וחמור . [על הצד שחוששין לזרע האב.

ואם אין חוששין לזרע האב ודאי שמותר, שהרי כולם מין סוס הם כמו האם] .

תא שמע

: לפשוט את הנידון בדעת רבי יהודה:

דתניא:

רבי יהודה אומר: פרדה שתבעה

להרביע עליה זכר,

אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור, אלא מינה,

פרד שכמותה.

ואי אמרת

שלרבי יהודה

מיפשט פשיטא ליה

שאין חוששין לזרע האב, אם כן

לרבע עלה מינא דאמה

[דהיינו "פרי עם האם"], שכאשר האם של הפרידה היא סוס ירביעו עליה סוס, שהרי היא עצמה גם כן סוס גמור היא, ואם האם היא חמור ירביעו עליה חמור!? אלא, ודאי מסופק רבי יהודה שמא חוששין לזרע האב, ולפיכך אסור להרביע עליה ממין האם, שהרי יש בה גם חלק של מין האב.

ודחינן: לעולם פשיטא ליה לרבי יהודה שאין חוששין לזרע האב. אך כאן מדובר בפרידה

דלא ידעינן מינא דאמה מאי ניהו,

אם האמא של הפרדה היא סוס או חמור, ולכן אי אפשר להרביע עליה לא מזה ולא מזה.

ומקשינן:

והא

רבי יהודה

"אלא מינה" קתני!

שמרביע עליה פרד מהמין שלה. ואם לא ידוע מה היא אמה של הפרדה, איזה פרד ירביע עליה? שהרי כיון שאין חוששין לזרע האב אסור לזווג פרדות שאמותיהן שונות [כדאמר רבי יהודה לעיל], וכיצד נדע שאמותיהן שוות?

ומתרצינן:

הכי קאמר

רבי יהודה:

אין מרביעין עליה לא מין סוס,

דהיינו, לא סוס גמור. וגם לא פרד שאמו סוס,

ולא מין חמור,

לא חמור גמור. ולא פרד שאמו חמור,

לפי שאין יודעין במינה

של הפרדה. וכוונתו באמרו "אלא מינה" - שאין מרביעין עליה שום בהמה כלל, עד שיודע לך מאיזה מין היא הפרדה.

ומקשינן איך יתכן שלא ידוע מהו מין האם:

וליבדוק בסימנין

של הפרדה ועל ידי זה נדע מה היא אמה?

דאמר אביי: עבי קליה,

אם קול הפרדה הוא עבה, סימן הוא שהיא

בר חמרא,

שאמה חמור.

צניף קליה,

אם קולה צלול, סימן הוא ש

בר סוסיא

היא, שאמה סוס .

ואמר רב פפא: רברבן אודניה,

אזניה גדולות,

וזוטרא גנובתיה,

זנבה קצר, סימן הוא שהיא

בר חמרא. זוטרא אודניה,

אזניה קטנות,

ורבה גנובתיה,

וזנבה ארוך, סימן שהיא

בר סוסיא!

ומתרצינן:

הכא במאי עסקינן, ב

פרדה

אלמת,

שאי אפשר לבדקה בקולה,

וגידמת

שזנבה ואזניה חתוכים, ואי אפשר לבדוק בהם .

מאי הוי עלה,

בנידון הגמרא מהי דעת רבי יהודה, האם פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב או מספקא ליה?

תא שמע: דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: הכל מודין בפרי עם האם שאסור!

שמע מינה ספוקי מספקא ליה

לרבי יהודה אם חוששין לזרע האב או לא.

ומסקינן:

שמע מינה!

אמר ליה רבי אדא לשמעיה

משמשו:

אי מעיילת לי כודנייתא בריספק,

אם תרצה לרתום פרדות לעגלה שאני נוסע בה,

עיין להנך

פרידות

דדמיין להדדי!

בדוק אותם על ידי הסימנים דלעיל . כדי שתדע שהן דומות, שנולדו לאם מאותו מין כדי לא לעבור על "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". [שאיסור זה כולל גם את איסור הנהיגה על ידי שני מיני בהמה] ,

ועייל לי

אותם, לרותמם לעגלה.

אלמא, קסבר

רבי אבא:

אין חוששין לזרע האב,

ולכן היו צריכים הפרדות להיות בני האם מאותו המין. שאם לא כן, הרי הן שני מינים ואסור לנהוג בהם יחד. אבל אילו היה רבי אבא סובר שחוששין לזרע האב לא היה צריך לבדוק את הפרדות. לפי שגם אם אמותיהן שונות הרי כל הפרדות מין אחד הן, שכולן יש בהן תערובת סוס וחמור [כדעת חכמים דרבי יהודה לעיל].