Hulín 39b — el Talmud en español

מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות

שהם שחיטה וזריקה שמוזכרות במקראות לגבי עבודת כוכבים ,

אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים

-

הרי אלו זבחי מתים.

מפורש בברייתא כדברי רבי יוחנן.

ממשיכה הברייתא:

שחטה

ולא אמר בזמן השחיטה דבר,

ואחר כך חישב עליה

ואמר שמתכוין לזרוק את דמה או להקטיר את חלבה לעבודה זרה , ואין אנו יודעים אם נתכוין בזמן השחיטה לעבודה זרה,

זה היה מעשה בקיסרי

ושאלו את החכמים,

ולא אמרי בה לא איסור ולא היתר.

אמר רב חסדא

: השאלה שנשאלה בקיסרי תלויה במחלוקת דרבנן ורבי אליעזר, האם סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים , שהרי התגלה ששוחט הבהמה הוא עובד כוכבים, ולא ידענו אם התכוין בשחיטה זו לעבודת כוכבים. ולכן

לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן, ולא

אמרו

היתר משום כבודו דרבי אליעזר.

ודחינן לרב חסדא:

ממאי?

[מה יש להשוות?]

דלמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם

בעובד כוכבים

אלא דלא שמענא דחשיב

על בהמה זו לעבודת כוכבים, ומן הסתם לא שחטה לעבודת כוכבים,

אבל הכא דשמענא דחשיב

שוחט בהמה זו שרוצה לזרוק דמה לעבודה זרה, אף שלא שמענו זאת בזמן השחיטה, יש לומר

הוכיח סופו על תחלתו

ששחט לעבודה זרה.

אי נמי,

[או שיש לומר] ההיפך:

עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם

שהבהמה אסורה

אלא גבי עובד כוכבים, דסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים, אבל ישראל

שהוא בחזקת כשרות וכששחט היה עדיין בחזקת כשרות, אף שאחר כך עבד עבודה זרה,

הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן,

כי יש לתלות שנכנס בו יצר הרע והמיר דתו אחרי השחיטה.

אלא אמר רב שיזבי

: השאלה היא, האם הוכיח סופו על תחלתו, ו

לא אמרו בה היתר משום כבודו דרבן שמעון בן

גמליאל, האומר סברת הוכיח סופו במקום אחר.

ומבררינן:

הי

[היכן הם דברי]

רבן שמעון בן גמליאל?

אילימא רבן שמעון בן גמליאל ד

אמר לגבי

גיטין

הוכיח סופו של הבעל על תחילתו?

דתנן: הבריא שאמר

לשני עדים:

כתבו גט לאשתי

וחתמו עליו, ולא אמר להם תנו לה את הגט, אינם נעשים לשלוחים שלו לגרש, שהרי לא צוה אותם אלא לכתוב, ועשה כן מפני ש

רצה לשחק בה

שלא תפציר בו לתת לה גט כדי לפוטרה מיבום, אבל חולה מסוכן שאמר לעדים: כתבו גט ולא אמר תנו, נעשו שלוחים לתת את הגט ולגרש, מפני שאנו אומרים ששכח לומר תנו מתוך שהיה בהול על מיתתו, והאשה פטורה מהיבום.

ומעשה בבריא שאמר: כתבו גט לאשתי, ועלה לגג ונפל ומת,

וקודם מיתתו נתנו העדים גט לאשתו אף על פי שלא אמר תנו.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו

ומדעתו

נפל, הרי זה גט, ואם הרוח דחתו

-

אינו גט.

[גיטין ס"ו ע"א].

והוינן בה: וכי המשנה מביאה

מעשה לסתור

את מה שאמרה שבריא שאמר: כתבו, לא צוה לגרש!

ומשנינן:

חסורי מחסרא והכי קתני: אם הוכיח סופו

של הבריא

על תחלתו

שהיה בהול על מיתתו,

הרי זה גט. ומעשה נמי בבריא שאמר: כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל, הרי זה גט, ואם הרוח דחתו

-

אינו גט

390 .

וחזינן: שהתיר רבן שמעון בן גמליאל את האשה על סמך ההוכחה מסופו של הבעל, וכן בעיננו יש לפסול את השחיטה מטעם זה .

ודחינן:

ודלמא שאני התם דקאמר כתבו,

וכשאמר כן, כבר יש מקום להסתפק אם מתכוין שיתנו, וכאשר איבד עצמו לדעת הוכח שזו היתה כוונתו, אבל בעניננו שהשוחט שחט כשהוא בחזקת כשרות ובשעת מעשה לא התעורר ספק שמא הוא מתכוין לעבודה זרה, לא אומרים הוכיח סופו על תחילתו.

אלא אמר רבינא

: לא התירו

משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דהכא.

דתניא: הכותב

שטר ונותן את

נכסיו לאחרים

שאינם יורשיו,

והיו בהן עבדים, ואמר הלה

[מקבל המתנה]:

אי אפשי בהן,

לא התבטלה המתנה, ו

אם היה רבו שני

מקבל המתנה -

כהן, הרי אלו אוכלין בתרומה

כדין עבדי כהן. ואף שעל ידי אמירת אי אפשי הוא מפקיר אותם ויצאו לחרות, ומעתה אין הוא יכול לחזור ולשעבדם, עדיין הם עבדיו לענין היתר אכילת תרומה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה: אי אפשי בהן

בטלה המתנה מעיקרא ו

כבר זכו בהן יורשין

של נותן המתנה.

והוינן בה: לתנא קמא,

האם מקבל מתנה קונה אותה

אפילו עומד וצווח

שאינו רוצה בה, והלוא אין אדם קונה דבר בעל כרחו!

אמר רבה ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרא

כשמקבל את השטר ואומר איני חפץ בעבדים,

דכולי עלמא לא פליגי דלא קנה

בעל כרחו.

בשותק

כשקבל את השטר

ובסוף צווח, דכולי עלמא לא פליגי דקנה,

כי בתחילה כששתק הוכיח שרוצה את העבדים, ועתה חוזר בו.

כי פליגי

באופן

שזיכה לו

את השטר

על ידי אחר

בפניו ,

ו

בזמן הזכוי

שתק

ולא מחה על קבלת העבדים

ולבסוף צווח

כשהגיע השטר לידו .

תנא קמא סבר: מדשתיק

בשעת הזכיה

קננהו

לעבדים, שהרי מן הסתם הוא רוצה בהם,

והאי דקא צווח

בשעה שמקבל את השטר לידו, אין זה אלא משום ד

מיהדר קא הדר ביה,

ולא אומרים שעתה הוכח שגם בשעת הזכיה לא רצה את העבדים.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר

: מאחר שמתחילה לא היתה הוכחה חזקה שרוצה לקבל את העבדים, ועכשו הוא צווח שאינו רוצה בהם,

הוכיח סופו על תחילתו

שלא רצה את העבדים גם אז,

והא דלא צווח מעיקרא

יש לנו לתרץ בדוחק שמקבל המתנה

סבר: כי לא אתי לידיה, אמאי אצווח?

[כשהשטר לא בא עדיין לידו, בשביל מה לו לצווח ?] ואף על פי שזכה במתנה לפני שהגיע השטר לידו .

וחזינן: שאף שבשעה שזכה במתנה היו העבדים בחזקתו ולא היתה לנו אז סיבה לפקפק בבעלותו עליהם, עכשו שהוא צווח הוכיח סופו על תחילתו שלא רצה בהם מעולם לפי רבן שמעון בן גמליאל . וגם בעניננו לא אמרו איסור ולא היתר משום מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן .

הגמרא חוזרת למחלוקת שבמשנתנו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי

שאין מחשבת הבעלים אוסרת, ואפילו אם ידוע לנו שהבעלים התכוין לעבודה זרה, לא נאסר הבשר.

ומייתינן עובדא:

הנהו טייעי דאתו לציקוניא

[ישמעאלים באו לציקוניא],

יהיב דיכרי לטבחי ישראל,

[נתנו אילים לטבחים ישראלים] לשוחטם, כי דרך הישמעאלים לשחוט את הבהמות,

אמרו להו

הישמעאלים לטבחים:

דמא ותרבא לדידן

[הדם והחלב יהיה שלנו] לצורך העבודה זרה,

משכא ובישרא לדידכו

[העור והבשר יהיה שלכם].

שלחה רב טובי בר רב מתנה לקמיה דרב יוסף: כי האי גוונא מאי?

האם הבשר מותר?

שלח ליה: הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי,

ומותר לאכול את הבשר .

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי

שאלה זו:

לרבי אליעזר,

אי

יהיב ליה

עובד כוכבים

זוזא לטבח ישראל

תמורת בשר מבהמה אחת,

מאי?

האם אותו עובד כוכבים אוסר את הבהמה כיון שיש לו חלק בה, כשם שרבי אליעזר אוסר בהמה של עכו"ם שהעכו"ם יאכל רק מחצר כבד שלה ?

אמר ליה

: העובד כוכבים קנה חלק מהבהמה במעות שנתן, שכן מעות קונות מטלטלים לעובד כוכבים , אבל הבעלות לא אוסרת, אלא רק כאשר השוחט מוכרח לתת לבעלים את חלקו. אז הוא שוחט בשביל הבעלים ונעשה שליח על השחיטה ומחשבת הבעלים על השחיטה מועילה, ולכן

חזינן, אי איניש אלמא הוא דלא מצי מדחי ליה

[אם הגוי הוא אלים ואי אפשר לדחות אותו ולא לתת לו מהבשר], הבשר

אסור, ואי לא

אדם אלים הוא ואפשר לדחותו ולומר לו קח את כספך ולא אתן לך מהבשר, לא נאסר הבשר, כי אין הוא שלוחו, שהרי אילו היה רוצה

אמר ליה: רישך והר.

[הרי ראשך וההר הכה אותם זה בזה].

מתניתין:

השוחט

שהקריב בהמה לעבודה זרה המחוברת, כגון ששחט

לשם הרים

או

לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות

-

שחיטתו פסולה,

והבשר אסור באכילה, אף שאין בו משום איסור תקרובת עבודה זרה ואינו אסור בהנאה מהטעם שיתבאר בגמרא.