Hulín 27a — el Talmud en español

המשנה מלמדת את שיעור השחיטה, ואת ההבדל בין בהמה לעוף בדין הזה.

מתניתין:

השוחט

סימן

אחד בעוף, ו

השוחט

שנים בבהמה

-

שחיטתו כשרה.

ורובו של

כל

אחד

ואחד מהסימנים הללו,

כמוהו,

שהשוחט את רובו הרי הוא כמי ששוחט את כולו, וזאת, לפי הכלל ש"רובו ככולו" .

רבי יהודה אומר

: אף שעצם השחיטה היא כשרה כששוחט את הסימנים, אין השוחט שוחט כדין

עד שישחוט

גם

את הוורידין

שהדם זורם בהם, כדי להוציא את הדם.

השוחט

חצי

מסימן

אחד בעוף,

ו

כן השוחט

אחד וחצי בבהמה,

דהיינו, ששחט סימן אחד כולו, ועוד חצי מהסימן השני -

שחיטתו פסולה,

ואין אומרים כיון שבסך הכל הוא שחט את הרוב של שני הסימנים הרי הוא כמי ששחט את כולם, אלא צריך הוא לשחוט את הרוב של כל סימן וסימן.

השוחט

רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה

-

שחיטתו כשרה.

הגמרא מבארת מה המשנה מוסיפה כאן.

גמרא:

שנינו במשנתנו: השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה, שחיטתו כשרה.

ודייקינן: מלשון

"השוחט",

משמע

דיעבד, אין,

אבל

לכתחילה לא

ישחוט באופן זה.

ומקשינן:

שנים בבהמה לכתחילה לא? עד כמה לשחוט וליזיל?!

[כמה צריך להמשיך ולשחוט?!] הרי דין השחיטה הוא בסימנים, ואותם הוא שחט בשלימות, ובודאי שאין צריך לחתוך את כל הראש אפילו לכתחילה.

ומתרצינן:

איבעית אימא,

לשון דיעבד הולך

אאחד בעוף,

שבו הצריכו חכמים לשחוט את שני הסימנים לכתחילה, שמא לא ישחוט רובו של הראשון .

ואיבעית אימא,

לעולם אין צריך לשחוט שני סימנים בעוף אפילו לכתחילה , ולשון דיעבד מתייחס להמשך המשנה,

א"רובו של אחד כמוהו",

שלכתחילה צריך לשחוט את כל הסימן בעוף, ואת כל שני הסימנים בבהמה .

עתה, הגמרא מביאה דברי תנאים ואמוראים שדרשו את דיני השחיטה מהתורה, ובתוך הדברים יבואר המקור לדין המשנה שצריך לשחוט שני סימנים בבהמה וסימן אחד בעוף.

יש אמוראים שלמדו דיני שחיטה משחיטה האמורה בקדשים, כי שחיטת הבהמה ביסודה שוה בחולין ובקדשים .

ונותנת הגמרא סימן של ראשי תיבות לדבריהם:

סימן כמ"ש.

אמר רב כהנא: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר

ולא ממקום אחר בגוף הבהמה?

שנאמר

בהקרבת קרבן

"ושחט את בן הבקר"

[ויקרא א ה], ולשון "שחט" [שח - חט] מורה על מקום השחיטה, שכן משמע:

ממקום ש

בן הבקר

שח,

מתכופף, שם

חטהו,

נקהו, טהרהו. דהיינו, הכשירהו לאכילה על ידי שתוציא את דמו משם.

ומבארת הגמרא:

ממאי דהאי "חטהו"

-

לישנא דדכוויי

הוא?

[מאיפה נדע ש"חטהו" הוא לשון נקיון?]

דכתיב

לגבי נגעי בתים

"וחטא את הבית"

[ויקרא יד נב]. והיינו שינקה ויכשיר את הבית מטומאתו.

ואיבעית אימא,

יש ללמוד שחיטוי הוא לשון הכשר וטהרה,

מהכא,

דכתיב

"תחטאני באזוב, ואטהר"

[תהילים נא ט].

ודנה הגמרא מנין לרב כהנא ש"ממקום ששח שם חטהו" הוא הצואר?

ואימא,

שמא נאמר, שמקום השחיטה הוא

מזנבו,

שהוא כפוף תמיד!

ומתרצינן:

"שח",

משמעותו היא שהוא מכופף עצמו, ולכן

מכלל

זה אתה למד

שזקוף

בדרך כלל

בעינן.

וזהו הצואר, שהוא זקוף כשהשור הולך, והשור מכופף אותו כשעומד ואוכל,

ו

אילו

הא,

הזנב,

שח ועומד הוא

כל הזמן.

אך עדיין דנה הגמרא:

ואימא

שחיטה היא

מאזנו,

שיכול השור לכפוף אותה כשהוא רוצה?!

ומבארת: כיון ש"ושחט" נאמר בשחיטת קדשים ["ושחט את בן הבקר"], ובקדשים

בעינן דם הנפש

לזריקה על המזבח, כדכתיב "כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם" [ויקרא יז יא], הרי שהדם שהנפש יוצאת בו הוא המכפר

וליכא

בשחיטה באזנו דם הנפש.

אך עדיין דנה הגמרא:

ואימא,

שמא נאמר שאכן השחיטה היא באזנו, אלא שהיא באופן

דקרע

את אזנו,

ואזיל עד דמטי

[וילך עד שיגיע]

לדם הנפש!

ותו

מקשינן על רב כהנא: הרי הלכות שחיטה, שחמשה דברים פוסלים את השחיטה:

שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, מנלן? אלא,

הרי בהכרח,

גמרא

[קבלה] הן, ש"הלכה למשה מסיני" הן. ואם כן,

שחיטה מן הצואר נמי, גמרא

היא! שהרי כל מהות ה"הגרמה" היא בכך שאין השחיטה נעשית בצואר, לפי שכך נאמר למשה מסיני. ומוכח דלא כרב הונא, הלומד זאת מ"ושחט את בן הבקר".

וקרא

"ושחט את בן הבקר"

למאי אתא?

לומר

דלא לשוייה "גיסטרא",

שלא יחתוך גם את המפרקת ובכך יפריד את הראש מהגוף לגמרי, שכן כך משמע מלשון "חטהו", שיוציא את דמו, ולא יותר.

רב יימר אמר

: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר?

אמר קרא

בענין שחיטת חולין

"וזבחת

מבקרך ומצאנך, ואכלת" [דברים יב כא], לשון זבח מורה ש

ממקום

שדמו

זב

-

חתהו!

וכשחותך בצואר זב הרבה דם יותר מבמקומות אחרים בגוף.

ודנה הגמרא:

מאי משמע דהאי "חתהו"

-

לישנא דמתבר הוא?

[מאיפה נדע ש"חתהו" הוא לשון שבירה]?

דכתיב "אל תירא ואל תחת"

[דברים א כא] ומשמעות "אל תחת" הוא אל תשבר.

ומקשינן:

ואימא,

שמא תאמר, תהא השחיטה

מחוטמו,

שהוא זב ליחה תמיד, שהרי לא רמוז במילה "זבח" זיבת דם דוקא!

ומתרצינן: יש משמעות שהדבר הזב,

זב על ידי חתוי בעינן,

דהיינו על ידי שחיטה, וזה דם,

והאי

ליחה

זב מאליו הוא.

ומקשינן:

ואימא

תהיה השחיטה

מלבו,

שאם יחתוך שם יזוב דם רב?

ותו

מקשינן:

שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, מנלן

שהם פוסלים את השחיטה?

אלא,

בהכרח,

גמרא,

הלכה למשה מסיני היא, אם כן,

שחיטה מן הצואר נמי, גמרא,

הלכה למשה מסיני היא!

ו

שמא תאמר, אם הלכה למשה מסיני היא, אם כן,

קרא

ד"וזבחת"

למאי אתא?

לומר

דלא לשוייה גיסטרא.

שכן משמע מלשון "זב חתהו", שיחתוך רק עד המפרקת כדי שיזוב הדם, ואין צריך יותר.

דבי רבי ישמעאל תנא

: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? שנאמר

"ושחט

את בן הבקר

"

[ויקרא א ה].

אל תקרי "ושחט" אלא "וסחט",

ודרוש בו,

ממקום שסח,

שמוציא קול, דהיינו הגרון, משם

חטהו,

נקהו על ידי שתוציא את הדם ובכך תכשירהו לאכילה, וזהו הצואר.

ואימא,

שמא תאמר,

מלשונו

צריך לשחוט, שאף הלשון מסייעת בהוצאת הקול!?

תשובתך,

בעינן

בשחיטה של קדשים, שבה מדבר הכתוב, הוצאת

דם הנפש,

כדי לזורקו על גבי המזבח,

וליכא.

שדם הלשון אינו דם שהנפש יוצאת בו.

אך עדיין קשה:

ואימא

תהיה השחיטה בלשון, באופן

דקרע ואזיל,

שיתחיל בחיתוך הלשון וימשיך ויקרע

עד

שיגיע למקום

דם הנפש?!

ותו,

עוד יש להקשות: הרי

שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, מנלן

שהן פוסלות בשחיטה?

אלא

בהכרח,

גמרא

היא, הן נלמדות מהלכה למשה מסיני, ואם כן,

שחיטה מן הצואר נמי, גמרא

הלכה למשה מסיני היא,

ו

אם כן,

קרא למאי אתא?

דלא לשוייה גיסטרא!

שלא יחתוך את המפרקת, אלא יחתוך רק במקום שסח, שכך היא משמעות הכתוב: חטהו - הכשר אכילתו בלבד, ותו לא.

ותנא

דתורת כהנים,

מייתי לה,

לומד ומביא את דין שחיטה מהצואר מדיני הקרבת הקרבן,

מהכא

:

דתניא, רבי חייא אמר: מנין לשחיטה

שהיא

מן הצואר?

שנאמר

בהקרבת בן בקר לעולה,

"וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים,

את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח" [ויקרא א ח].

שאין תלמוד לומר

[שאין צריך לכתוב] בפסוק

"את הראש ואת הפדר",

לפי שאין סיבה שלא יקטירו את הראש והחלבים ככל האברים של העולה, ואם כן.

מה תלמוד לומר

[מה בא ללמדנו]

"את הראש ואת הפדר"? והלוא ראש ופדר בכלל כל הנתחים

המוזכרים בפסוק

היו,

ואם כן,

למה יצאו

ונכתבו במיוחד בפני עצמם?

לפי שנאמר

קודם לכן בפרשה

"והפשיט את העולה, ונתח

אותה לנתחיה" [ויקרא א ז], ולאחר מכן נאמר לגבי ההקטרה "וערכו בני אהרן את הנתחים", והיה משמע שהנתחים האמורים לגבי הקטרה הם אותם הנתחים שנאמר בהם "והפשיט ונתח".

ואם כן,

אין לי

בכלל הקטרה

אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה.

מנין לרבות

להקטרה גם

את הראש, שכבר הותז

בשחיטה. והיינו שכבר ניטלה ממנו חיותו בשעה שנחתכו סימניו, והרי הוא כאילו נפרד מהגוף [ואין מפשיטים אותו, אלא הוא קרב כמות שהוא]?

תלמוד לומר

בעולת הצאן, "ונתח אותו לנתחיו

, ואת ראשו, ואת פדרו. וערך

הכהן אותם על העצים אשר על האש" [ויקרא א יב]. הרי שפירטה התורה את הראש לומר שהוא בכלל ההקטרה כמו הנתחים הנערכים על העצים.

ומכאן ראיה שהשחיטה היא מהצואר, כי

מדקאמר

התנא שריבתה התורה שמקטירים

את הראש "שכבר הותז", מכלל

זה אתה למד

דשחיטה מן הצואר,

וכאילו הראש נפרד מהגוף.

ודנה הגמרא בדברי הברייתא:

ותנא, פתח בראש ופדר

האמורים בפרשה הראשונה בהקרבת בן בקר, ששם לשון התורה הוא "את הראש ואת הפדר",

ומסיים ב"ראשו" ו"פדרו"

האמורים בפרשה השניה בהקרבת צאן, ששם לשון התורה "ואת ראשו ואת פדרו"!

ומתרצינן: יש לתקן את לשון הברייתא ולהוסיף בה דברים ו

הכי קאמר

התנא בתחילת דבריו:

מנין לרבות את הראש שכבר הותז? תלמוד לומר

בבן הבקר

"את הראש ואת הפדר",

בפרשה הראשונה.

ודנה הגמרא:

ו"ראשו" ו"פדרו"

האמורים בפרשה השניה בעולת הצאן,

למה לי?

מיבעי ליה לכדתניא

בברייתא אחרת, דתניא:

מנין לראש ופדר שקודמין

להעלותם על הכבש

לכל הנתחים?

תלמוד לומר "את ראשו ואת פדרו, וערך".

למדה התורה כאן שמעלים את הראש ואת הפדר אל הכבש לפני שאר הנתחים.