Hulín 22a — el Talmud en español

מה להלן, אוחז בראש ובגוף, ומזה

מדם חטאת העוף על המזבח,

אף כאן,

בעולת העוף,

אוחז בראש ובגוף ומזה.

ודנה הגמרא:

מאי קאמר

רבי אלעזר ברבי שמעון? כי משמע שהוא אומר שיאחז את הראש והגוף שניהם בתוך כף ידו, ולא מספיק שיאחז באחד מהם. ומהיכן ידענו זאת בחטאת העוף.

ומשנינן:

הכי קאמר: מה להלן, כשהוא אחוז הראש בגוף,

בעוד הראש מחובר לגוף,

מזה

את דם חטאת העוף על המזבח, שהרי לא חתך במליקתה אלא סימן אחד, דכתיב "לא יבדיל".

אף כאן

, בעולת העוף,

כשהוא אחוז הראש בגוף מזה.

דהיינו שלא יחתוך את כל שני הסימנים אלא רובם בלבד.

וממשיכה הברייתא:

אי

נלמד לגמרי מחטאת העוף, יש לומר עוד:

מה להלן

המליקה

בסימן אחד, אף כאן בסימן אחד? תלמוד לומר

בעולת העוף "

והקריבו",

ללמד שלא יהא לגמרי כחטאת העוף, שאינה צריכה הבדלה כלל, אלא שעולת העוף צריכה הבדלה במקצת על ידי שימלוק בה רוב שני סימנים.

ודנה הגמרא:

ותנא קמא

דברייתא, הלומד ש"והקריבו" בא לגלות על "כמשפט" שהוא נאמר על חטאת בהמה, ולולי ה"והקריבו" הייתי אומר ש"כמשפט" נאמר על חטאת העוף, דהיינו שמליקת עולת העוף תהא כמליקת חטאת העוף בסימן אחד בלבד, תיקשי:

וכי מאחר דנפקא לן מ

זה שנאמר בעולת העוף "

ומלק והקטיר"

שהקישן הכתוב, לומר שהמליקה דינה כהקטרה שהראש בעצמו והגוף בעצמו, דהיינו, שצריך לחתוך בעולת העוף את כל שני הסימנים ולא רק את רובם, הרי כל שכן שלא מספיק סימן אחד בלבד. ואם כן, על כרחך שה"כמשפט" לא נאמר על חטאת העוף אלא על חטאת בהמה, ואם כן, "

והקריבו", למה לי?

ומתרצינן:

אי לאו "והקריבו", הוה אמינא

לעולם

מאי "כמשפט", כמשפט חטאת העוף.

לפי שמסתבר שעליה נתכונה התורה, שהרי היא כתובה סמוך לפני עולת העוף.

ואי משום

ההיקש ד"

ומלק והקטיר", הוה אמינא

שלענין אחר הוא נדרש, לומר,

מה הקטרה

נעשית

בראשו של מזבח אף מליקה

תיעשה

בראשו של מזבח

. דהיינו למעלה מחוט הסיקרא. וכיון שההיקש אינו מיותר, אין לנו לדורשו גם לענין זה שמליקת עולת העוף תהא בשני סימנים, כדי שעל ידי זה נוכל לקיים את ההיקש של "כמשפט" באופן שהוא מסתבר יותר, דהיינו "כמשפט חטאת העוף", שממנו אנו לומדים להיפוך שמליקת עולת העוף בסימן אחד בלבד.

השתא, דכתב רחמנא "והקריבו",

לומר שעולת העוף שונה מחטאת העוף ומליקתה בשני סימנים, בעל כרחך ש"כמשפט" היינו כמשפט חטאת בהמה. ואם כן,

דרוש ביה

מ"ומלק והקטיר"

נמי הא,

שלגמרי הוקשו מליקה והקטרה, גם לגבי זה שהמליקה צריכה להיעשות בכל שני הסימנים ולא רק ברובם.

ועוד דנה הגמרא לפי תנא קמא:

חטאת בהמה דאינה באה אלא מן החולין,

ולא ממעות מעשר שני,

מנלן

זאת?

ומשנינן:

אמר רב חסדא: דאמר קרא "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו".

ודרשינן מ"אשר לו", מלמד הכתוב שיביא אהרן את פר החטאת שלו ביום הכיפורים

משלו, ולא משל צבור,

דהיינו, שלא יביאנה מתרומת הלשכה. ומדכתיב פעם שניה בפרשה "פר החטאת אשר לו", דרשינן שיביא את פר משלו,

ולא משל

מעות

מעשר

שני.

ועתה דנה הגמרא במה שאמר תנא קמא שלמדים על עולת העוף שאין מקריבין אותה אלא

ביום

מחטאת בהמה: הרי דין זה

מ"ביום צוותו

את בני ישראל להקריב", האמור לגבי כל הקרבנות ובכלל זה גם עולת העוף

נפקא,

נלמד דין זה שאין מקריבין אלא ביום, ולמה צריך התנא קמא ללמוד עולת העוף מחטאת בהמה?

ומשנינן:

כדי נסבה!

לחנם נקט אותה התנא קמא אגב הדינים האחרים, כי אכן דין זה של "ביום" אין צורך ללמוד אותו מחטאת בהמה.

והא דאמר תנא קמא דילפינן עולת העוף מחטאת בהמה לענין שאין הכהן מקריב אותה אלא ב

ידו הימנית

הוינן בה: שהרי

מדרבה בר בר חנה נפקא! דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי שמעון בן לקיש: כל מקום שנאמר

בעבודת הקרבנות "

אצבע" או

שנאמר במקרא

כהונה,

שהכהן יעשה את העבודה -

אינה אלא

ביד

ימין!

והרי בעולת העוף של נדבה נאמר "והקריב הכהן", ומזה ידענו שעבודתה ביד ימין, ולמה צריך התנא קמא ללמוד מחטאת בהמה?

ומשנינן:

ואידך,

התנא קמא סובר:

כהונה בעיא אצבע,

במקום שכתוב "כהן" לא צריך ימין אלא אם כתוב בה גם "אצבע". אבל

אצבע לא בעיא כהונה,

במקום שכתוב "אצבע" לבד, אפילו אם לא כתוב "כהן", צריך ימין בעבודתה. ועולת העוף לא נאמר בה אלא "כהן", לפיכך צריך ללמוד בה ימין מחטאת בהמה שכתוב בה גם "אצבע".

ומקשינן:

ותנא קמא ורבי אלעזר ברבי שמעון

דברייתא, שאינם דורשים כרבי ישמעאל ש"כמשפט" בא ללמד על עולת העוף שתהא מליקתה ממול העורף, אם כן,

ממול העורף

בעולת העוף,

מנא להו?

ומתרצינן:

גמרי מליקה ממליקה.

מליקת עולת העוף נלמדת ב"מה מצינו" ממליקת חטאת העוף. כשם שבחטאת העוף המליקה היא ממול עורף, הוא הדין לכל מליקה שאינה אלא ממול העורף.

מתניתין:

קרבנות העוף אינן באין אלא משני סוגים א. תורים ב. בני יונה. התורים אינם כשרים להקרבה אלא כשהם גדולים ואילו בני היונה אינם כשרים אלא כשהם קטנים.

נמצא שה

כשר בתורין, פסול בבני יונה.

וה

כשר בבני יונה, פסול בתורין.

תחילת הציהוב,

כשהנוצה שסביב הצואר מתחילה להצהיב, הרי

בזה ובזה,

גם בתורין וגם בבני יונה

פסול

הוא להקרבה, לפי שאז הם נמצאים בשלב ביניים, שמכלל קטנים יצאו ולכלל גדולים לא הגיעו. ולכן התורים פסולים, לפי שעדיין אינם גדולים. והבני יונה פסולים, לפי שכבר אינם קטנים.

גמרא:

תנו רבנן

: ה

תורין

כשהן

גדולים כשרים,

וכשהן

קטנים פסולים

.

ה

בני יונה

כשהם

קטנים כשרים,

וכשהן

גדולים פסולים

.

נמצא

ה

כשר בתורין פסול בבני יונה,

וה

כשר בבני יונה פסול בתורין.

תנו רבנן: "תורים"

שאמרה תורה אין משמעותם אלא

גדולים ולא קטנים.

ולקמן יתבאר כיצד משמע כן.

שיכול,

אם לא היה כתוב בתורה "תורים", שממנו אנו למדים שרק תורים הגדולים כשרים, הייתי יכול לומר שגם תורים קטנים כשרים, מקל וחומר:

והלא דין הוא

: