Hulín 138a — el Talmud en español

ותמהינן:

ותני תנא

שיעורא ב

מנה בן ארבעים סלעים?

[והרי רב בא לפרש את שיעור "מנה ופרס" של רבנן, שהוא כשיעור מנה ופרס של רבי דוסא, אלא שסברו כי אין צורך שיהא שיעור זה בכל רחל ורחל אלא בכולן יחד, אך הנידון הוא על אותו "מנה" שבמשנה].

ואמרינן:

אין! והתנן

[בניחותא]:

חמת

של עור

חדשה,

שלא גמר תפירתה אלא שייר בה סדק,

אף על פי שמקבלת רימונים,

שאם מניח בה רימונים אינם יוצאים דרך הסדק,

טהורה.

דלא חשיב שנגמרה מלאכתה.

אבל אם

תפרה

לגמרי,

ו

אחר שנגמרה מלאכתה

נקרעה, שיעורה

ליטהר מטומאה

כמוציא רימונים.

שאם הקרע בשיעור שמוציא רימונים, פקע ממנה שם כלי ונטהרה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר

: שיעורה ליטהר

כפקעיות של שתי

[חלק מהאריגה], שמשקלן עשר סלעים. דהיינו,

אחת מארבע במנה בן ארבעים סלעים.

ומוכח שנקט תנא שיעורא במנה בן ארבעים סלעים.

שנינו במשנה:

וכמה נותן לו וכו'?

מלובן ולא צואי.

תנא

: האי דקתני "מלובן" -

לא שילבננו

הישראל

ויתננו לו

לכהן קאמר ,

אלא

יתן לו לכהן צמר בשיעור

שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים.

שנינו במשנתינו:

כדי לעשות בגד קטן. מנהני מילי

דבעינן ליתן לכהן גיזה בשיעור שיכול לעשות ממנו בגד קטן?

אמר רבי יהושע בן לוי

: ד

אמר קרא

בעניינא דראשית הגז "כי בו בחר ה' מכל שבטיך

לעמוד לשרת".

ודרשינן מינה דבעינן ליתן לכהן

דבר שהוא ראוי לשרות, ומאי ניהו

בגד קטן הראוי לשרות?

אבנט!

וקים להו לרבנן דבעינן לעשית אבנט צמר שיעור חמש סלעים .

ומקשינן: מנלן דסגי בשיעור אבנט שהוא בגד הקטן ביותר,

אימא

דבעי ליתן בשיעור שיכול לעשות ממנו

מעיל

שהוא בגד גדול?

ומתרצינן: אם

תפשת מרובה,

למילף דבעינן שיעור דמעיל -

לא תפשת,

שהרי אפשר לפרוך ולומר: מנא לך דבעינן ליתן שיעור גדול דמעיל, הא איכא לפרש קרא ד"לעמוד לשרת" בבגד הקטן ביותר הראוי לשרות?! מה שאין כן אם

תפשת מועט

-

תפשת!

שהרי בגד קטן ודאי איכא למילף מקרא, דאי נמי מיירי קרא במעיל, הרי בכלל מנה - מאתיים, וגם אבנט נכלל בשיעור זה.

והוינן בה: אם כן, דבעינן לתפוש בגד המועט ביותר,

ואימא

שיעור הראוי ל

כיפה של צמר

שהיא קטנה יותר מאבנט?

ומהי אותה כיפה של צמר?

דתניא: כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון. לקיים מה שנאמר "ושמת אותו"

את הציץ -

"על פתיל תכלת"

[ותכלת צמר הוא] .

ומתרצינן:

אמר קרא

"לעמוד לשרת

הוא ובניו"

בעינן

דבר השוה לאהרן ולבניו.

וכיפה של צמר היתה רק בראש אהרן ולא בראש בניו, שהרי רק בראשו של כהן גדול היה ציץ.

ותמהינן: והא

אבנט נמי לא שוי

לאהרן ולבניו?

הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול

ביום הכפורים שהיה של בוץ [פשתן] -

לא זהו אבנטו של כהן הדיוט

ושל כהן גדול של כל השנה, דההוא של כלאיים הוי, שהיה עשוי מצמר,

שפיר!

דבאבנט של כל השנה העשוי מצמר שוו אהרן ובניו.

אלא למאן דאמר

דאבנטו של כהן גדול ביום הכפורים -

זהו אבנטו של כהן הדיוט,

דהוי נמי של בוץ כאבנט של יום הכפורים, והאי דכתיב באבנט כלאיים ואיכא ביה צמר - באבנטו של כהן גדול של כל השנה כתיב,

מאי איכא למימר?

הא לא שוו באבנט של צמר, ורק באבנט דבוץ שוו, והאי אבנט אי אפשר לעשות מראשית הגז דהוי צמר?

ומתרצינן: סוף סוף

שם אבנט בעולם

[כמו "בעלמא"] נוהג באהרן ובניו, שהרי גם לבניו היה אבנט, אף על גב דהוי של בוץ ולא דומיא דאבנט אהרן שהיה של צמר. מה שאין כן בכפה של צמר דאינה קיימת בבניו כלל.

שנינו במשנתינו:

לא הספיק ליתנו וכו'.

איתמר: גזז

רחלה

ומכר

ה - את ה

ראשונה

מיד, ואחר כך גזז את השניה ומכרה, וכך עשה בכל חמש הרחלות, עד שבסוף גיזת כולן היו בידיו ה' גיזין כשיעור שחייב בראשית הגז, אבל לא היו אותם ה' צאן ברשותו , מהו?

רב חסדא אמר: חייב

בראשית הגז .

רבי נתן בר אושעיא אמר: פטור.

ומבארת הגמרא את טעמיהם:

רב חסדא אמר חייב

-

דהא גזז

מחמש רחלות, ובשעה שגזז מכל אחת - שלו היתה, והיו לפניו גיזות ה' צאן, ולפיכך נחשב "גז צאנך" .

רב נתן בר אושעיא אמר פטור

ד

בעידנא דקא מלא שיעורא

בזמן שיש בידו שיעור גיזה של חמש רחלות -

בעינן

שיהא

"צאנך"

10 , וליכא,

שהרי באותה שעה כבר אינן שלו, שהרי מכרן!

תנן: הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים, פטור מראשית הגז,

שהרי הצאן לא היה שלו בשעת גיזה, משמע

הא

הלוקח

צאנו

של העובד כוכבים על מנת

לגזוז,

דהיינו שיהא הצאן של הישראל עד אחר הגיזה -

חייב!

שהרי בשעת הגיזה נחשב "צאנך" ו

אמאי,

הא

כל חד וחד

צאן -

בתר גיזה נפקא ליה מרשותיה

מיד, שהרי קנאו רק לצורך גיזה, ואם כן אין כל הצאן ברשותו בשעה שמסיים לגזוז שיעור חיוב, ובכל זאת חייב! קשיא לרב נתן בר אושעיא?!

תרגמה רב חסדא אליבא דרב נתן בר אושעיא

: הקנין בצאנו לגזוז הוא

כגון שהקנן לו

העובד כוכבים את צאנו לישראל

כל שלושים יום,

שכל הבהמות קנויות לו עד שיסיים גיזת כולן [ו"שלושים יום" לאו דווקא, אלא שהקנן לו עד שיסיים הגיזה, רש"י].

שנינו במשנתינו:

הלוקח גז צאנו של חבירו וכ ו'.

מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר

-

בתר מוכר אזלינן,

ועליו מוטל החיוב לתת ראשית הגז של כל הצאן.

אמר רב חסדא: רבי יהודה היא

:

דתנן

[פאה פ"ג מ"ה]:

המוכר

לחברו

קלחי אילן

[אילנות עם פירותיהן, ונקט לשון "קלחים" ששייך בירקות, משום ששדה זו אינה שדה אילן אלא שדה תבואה או ירק שגדלו בה כמה אילנות] ש

בתוך שדהו, נותן

הלוקח

פאה לכל אחד ואחד

מן האילנות, ואינו יכול לפטור את כולן בפאת אילן אחד, כי הואיל והשדה אינה שלו, אין האילנות נחשבים כנמצאים בשדה אחת אלא כאילו כל אחד בשדה בפני עצמו .

אמר רבי יהודה: אימתי, בזמן שלא שייר בעל השדה

לעצמו אילנות אלא מכר את כולן,

אבל

אם

שייר בעל השדה

לעצמו אילנות,

נותן

הוא

פאה

מזרעים שבשדה

על הכל,

גם על אילנותיו של הלוקח. ומוכח שאם שייר המוכר חלק לעצמו, מוטל עליו חיוב הפרשה על הכל, שאם לא כן היאך פוטר בפאה שלו את אילנותיו של אחר?!

אמר ליה רבא: והא מר הוא דאמר

על דברי רבי יהודה:

והוא,

פאת שדהו פוטרת את כל האילנות - רק באופן

שהתחיל בעל השדה לקצור

את הזרעים קודם שמכר את האילנות, כי בכך התחייב בפאה גם על האילנות, והפאה שהתחייב אז ראויה לפטור את כל השדה עם האילנות [וכל זה דווקא אם שייר בעל השדה גם אילנות לעצמו, אבל אם לא שייר, נסתלק מחיוב פאה על אילנות ואין פאת זרעים פוטרתן], ואם כן אין דמיון בין חיובו בפאה לראשית הגז, כי בפאה כבר חל חיובו קודם שמכר ואינו פוקע כי שייר חלק מהחיוב אצלו, אך בראשית הגז לא חל החיוב אלא אחר שמכר .

וכי תימא

ד

הכא נמי

נאמר בראשית הגז:

והוא שהתחיל לגזוז,

ורק באופן זה חייב המוכר, אי אפשר לומר כך, כי

בשלמא התם, "ובקצרכם את קציר ארצכם" כתיב,

ומשמעותו

מעידנא דאתחיל לקצור

-

מיחייב ב

פאה ד

כולה שדה,

ולכן חייב גם על האילנות.

אלא הכא

בגז, הרי

מעידנא דאתחיל למיגז לא מיחייב בכוליה עדריה

20 ,

דהא לא כתיב "בגזזכם" כמו "בקצרכם", אלא "גז צאנך" תתן לו, ומשמעותו כי רק לאחר שגזז את כל צאנו - נתחייב, ואם מכר חלק מהגז קודם שגזזו אינו מתחייב להפריש ממנו ראשית הגז.

אלא אמר רבא: האי תנא הוא, דתנן

[לעיל קלב.]:

אמר לו

לטבח:

מכור לי בני מעיה של פרה זו, והיה בהן

באותן בני מעים -

מתנות

כהונה,

נותנן

הלוקח

לכהן ואין מנכה לו

המוכר ללוקח

מן הדמים

ששלם, שהרי אין המוכר רוצה למכור את המתנות ולהפקיע מעצמו מצוות נתינתן . אבל אם

לקח ממנו במשקל,

ושקל לו הטבח את המתנות, ומוכח שהתכוון למכרם לו,

לכהן, ומנכה לו

המוכר ללוקח

מן הדמים,

שהרי מוכח שרצה למכרן ואינו יכול ליטול עליהם תשלום כי הן של הכהן.