Hulín 126b — el Talmud en español

אך ישנן

שלש טומאות

[מתוך כל הטומאות] ש

פורשות מן המת,

ודינם שוה בכך -

ש

שתים

דרכים מתוך שלשת דרכי הטומאה שהמת מטמא על ידם יש

בכל אחת

מהן, ואילו

השלישית אין בהן!

ואלו הן

שלשת הטומאות -

מלא תרווד רקב.

ועצם שעורה.

וגולל

[כיסוי של ארון המת]

ודופק

[דף שנותנין בצידו של המת].

מלא תרווד רקב

-

מטמא במשא ובאהל, ואינו מטמא במגע.

לפי שאינו יכול לגעת בכל גרגיר מעפר הרקבון.

ומכאן מוכח שרבי שמעון חולק על רבי יוסי וסובר שהמאהיל לא נקרא "נוגע", [שהרי רבי יוסי אמר לעיל שמלא תרווד רקב מטמא אף במגע דהיינו "אהל נגיעה" ].

והיכן

מטמא

מגעו

של מת?

באחת מהן!

היינו בכל אחת מתוך שתי הטומאות האחרות.

עצם כשעורה

-

מטמא במשא ובמגע, ואינו מטמא באהל.

[דין זה נלמד מהלכה למשה מסיני].

והיכן

מטמא

אהלו

של מת?

ב

כל

אחת מהן!

גולל ודופק

-

מטמא במגע ובאהל, ואינו מטמא במשא!

והיכן

מטמא

משאו

של מת?

ב

כל

אחת מהן!

שנינו במשנה:

קולית נבלה וקולית השרץ

הנוגע בהם כשהם סתומים טהורים.

תנו רבנן

: כתיב בנבלה "הנוגע בנבלתה יטמא", דמשמע -

"בנבלתה"

-

ולא בקולית סתומה.

שהנוגע בה אינו טמא כיון שלא נגע במוח שבתוכה, [והעצם כשלעצמו אינו מטמא בנבלה].

יכול אפילו ניקבה

הקולית לא יטמא הנוגע בה?

תלמוד לומר "הנוגע

-

יטמא"

ודרשינן מיו"ד יתירא ד"יטמא", לרבות שאפילו הנוגע בעצם נטמא, כיון שהוא "שומר" למוח שבתוכו.

ומאחר שכתוב "הנוגע" דרשינן:

רק

את שאפשר ליגע

במוח שבתוכו, דהיינו שניקבה הקולית, הרי הוא

טמא

מדין שומר.

אבל

את שאי אפשר ליגע,

וכגון שהקולית סתומה -

טהור.

שאפילו דין שומר אין עליה.

אמר ליה רבי זירא לאביי: אלא מעתה

ששומר אינו מטמא אלא אם יכול ליגע בבשר עצמו, אם כן

בהמה

של נבלה שלא הופשטה כלל ועדיין היא

בעורה

-

לא תטמא

אף על פי שהעור שומר לבשר, שהרי אי אפשר ליגע בבשר?

ומשנינן:

פוק חזי כמה נקבים יש בה

: הפה והחוטם והעינים שאפשר ליגע דרכם בבשר.

אמר ליה רב פפא לרבא: אלא מעתה, כוליא

[כליה] של נבלה שמכוסה כולה

בחלבה

[וחלב אינו מטמא בנבלה] -

לא תטמא!?

שהנוגע בחלב שהוא שומר לכליה לא יטמא לפי שאינו יכול ליגוע בכליה? ומשנינן:

תא חזי כמה חוטין נמשכין הימנה

מהכוליא שהן בשר המטמא בנבלה.

בעי רבי אושעיא: חישב עליה

על הקולית

לנוקבה ולא ניקבה

-

מהו

שתטמא?

האם

מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי או לא?

בתר דאיבעיא

הדר פשטה: מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי.

מתניתין:

ביצת השרץ המרוקמת,

ביצה של שרץ [צב או לטאה וכדומה] שנולד בה אפרוח, ומת האפרוח -

טהורה

הביצה מלטמאות בטומאת שרצים. שהואיל ואי אפשר ליגוע באפרוח שבפנים כאשר הביצה סתומה, לכן הנוגע בביצה גם כן אינו נטמא.

ניקבה

הביצה

כל שהוא, טמא

הנוגע, ואפילו לא נגע אלא בקליפתה, שהואיל ואפשר ליגוע באפרוח עצמו [שהוא מטמא בטומאת שרצים] דרך הנקב, הרי גם הביצה מטמאת, לפי שהיא "שומר" על האפרוח שבפנים.

עכבר שחציו בשר וחציו אדמה,

שיש מין עכבר שנוצר מן האדמה [כמו תולעים שנוצרים מאשפה] . ובתחילת יצירתו, כאשר חציו כבר נעשה עכבר וחציו עדיין אדמה -

הנוגע ב

חצי שכבר נעשה

בשר, טמא.

אבל הנוגע

ב

חצי שהוא עדיין

אדמה, טהור.

רבי יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר, טמא,

לפי שסופו להיות בשר, וכבר מעתה הוא מטמא כשרץ .

גמרא:

תנו רבנן

: כתיב "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" ודרשינן מה"א ד

"הטמאים"

-

לרבות ביצת השרץ, וקולית השרץ

170 ,

שהם מטמאים כשרץ עצמו.

יכול אפילו לא ריקמה

הביצה, שלא נוצר בה אפרוח, שאף היא תטמא?

תלמוד לומר "השרץ",

ודרשינן:

מה שרץ שרקם,

שהרי הוא כבר נוצר,

אף ביצת השרץ

דוקא

שריקמה

171 .

יכול אפילו לא ניקבו

הקולית וביצת השרץ שהם יטמאו?

תלמוד לומר "הנוגע

בהם

יטמא",

ודרשינן שרק

את שאפשר ליגע

במוח שבתוך הקולית, ובשרץ שבתוך הביצה, הרי הוא

טמא

מדין שומר.

אבל

את שאי אפשר ליגע, טהור.

וכמה

שיעור

נקיבתה

של הביצה והקולית?

כחוט השערה. ש

הרי

אפשר ליגע כחוט השערה,

כלומר, ששערה של ראש או זקן [המחוברת לאדם] יכולה ליכנס דרך הנקב וליגע בפנים. והאדם נטמא בכך, לפי ששער המחובר לאדם נחשב כבשרו .

שנינו במשנה:

עכבר שחציו

בשר וחציו אדמה, הנוגע בבשר טמא, באדמה טהור.

אמר רבי יהושע בן לוי: והוא שהשריץ על פני כולו.

שדוקא כאשר החצי שכבר נעשה בשר הוא נעשה לכל אורכו של העכבר, כלומר, כל הצד הימני שלו, או כל הצד השמאלי שלו, אז נחשב אותו צד כשרץ ומטמא. אך כל עוד שלא נוצר חצי ממנו לכל אורכו אינו מטמא כשרץ כלל.

איכא דמתני לה

למימרא דרבי יהושע בן לוי

אסיפא

דמתניתין.

דקתני:

רבי יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד בשר טמא.

ועל זה

אמר רבי יהושע בן לוי: והוא שהשריץ על פני כולו.

שדוקא אז מטמא רבי יהודה אף את הנוגע באדמה שבצד השני. אך אם לא השריץ על פני כולו, הרי הוא מודה שרק הנוגע בבשר טמא.

ומבארינן:

מאן דמתני לה ארישא

שאפילו בנוגע בבשר בעינן שישריץ על פני כולו,

כל שכן אסיפא

בנוגע באדמה, שלא יטמא רבי יהודה אלא בהשריץ על פני כולו.

ומאן דמתני לה אסיפא

אמר, דוקא בסיפא אמר רבי יהושע בן לוי שאינו מטמא עד שישריץ על פני כולו,

אבל

ב

רישא

שנוגע בבשר,

אף על גב דלא השריץ

על פני כולו נמי טמא .

תנו רבנן: מתוך שנאמר

בתורה בין שמונת השרצים שמטמאים -

"עכבר", שומע אני אפילו עכבר שבים

דג שדומה לעכבר -

ששמו עכבר,

שאף הוא בכלל עכבר .

ודין הוא

יש לדון שעכבר שבים לא יהא בכלל עכבר, שהרי

טימא

הכתוב

בחולדה,

שאף היא משמונה השרצים,

וטימא בעכבר.

מה חולדה

אינה אלא

מין הגדל על הארץ,

שכל מה שברא הקב"ה ביבשה ברא כנגדו בים, חוץ מחולדה, שאין בים דג הדומה לחולדה,

אף עכבר

אין בכללו אלא אותו

מין הגדל על הארץ

ולא הגדל בים, שאותו הגדל בים אינו מטמא בטומאת שרצים.

או כלך לדרך זו

: שיש לדון להיפך, שעכבר שבים יהא בכלל עכבר, שהרי

טימא בעכבר וטימא בחולדה, מה חולדה

יש בכללה

כל ששמה חולדה,

שהרי אין חולדה בים, וכל מין ששמו חולדה מטמא בטומאת שרצים,

אף עכבר, כל ששמו עכבר

הוא בכלל,

אביא עכבר שבים

שאף הוא מטמא,

ש

הרי

שמו עכבר?

ומאחר ויש לדון לכאן ולכאן, הרי לחומרא מקשינן, ויהא עכבר שבים טמא.

תלמוד לומר

: "השורץ

על הארץ",

דמשמע דוקא אותו המין שבארץ ולא שבים.

או אינו אומר "על הארץ"

למעט את מין העכבר שבים,

אלא

בא ללמד שכל זמן שהעכבר נמצא

על הארץ יטמא

את הנוגע בו, בין אם הוא עכבר שביבשה, בין אם הוא עכבר שבים. אבל, אם

ירד לים לא יטמא

שם את הנוגע בו!? [שאין חילוק במין העכבר אלא במקום שהוא נמצא בו ].