Hulín 118b — el Talmud en español

ומקשינן:

ואימא: אם אינו ענין לשומר דנבלה

-

תנהו ענין לשומר דעלמא

דאוכלין [שכך עדיף ללמוד משומר לשומר]. ואף על פי שכבר נכתב קרא לשומר באוכלין, יש לומר, שההוא קרא בא לרבות

שומר להכניס,

[שלא למדנו בקל וחומר מיד אלא להוציא, אבל להכניס, הרי ביד גופא עדיין לא ידענו].

ו

קרא דאם אינו ענין בא לרבות

שומר לצרף, אבל יד להכניס לא

למדנו!?

ומתרצינן:

אלא,

מה שהקשינו דנימא דיד של אוכלין בא להוציא ולא להכניס, לא קשיא כלל. כי

מעיקרא, כי כתיבא יד

באוכלין -

אהכנסה

הוא ד

כתיבא.

דקרא ד"וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו" מדבר בקבלת הטומאה של האוכל!

ומעתה, יד להוציא ילפינן בקל וחומר מהכנסה, ואילו קרא דשומר דאוכלין בא לענין צירוף. שהרי שומר דאוכלין להכניס ולהוציא יש לנו ללמוד בקל וחומר מדין יד שהוא מכניס ומוציא.

ומקשינן:

אלא

מעתה, קרא ד

שומר דנבלה למה לי!?

הרי הפסוק נשאר מיותר.

ומשנינן:

לגופיה

אתא, לומר לנו דין שומר בנבלה.

ופרכינן:

ולמאי

איצטריך?

אי לאיצטרופי

עם הבשר לשיעור כזית? ה

אמרת לא מצטרף.

כדממעטינן לעיל שומרים מטומאת נבלה.

אי להכניס

ולהוציא,

הרי ב

קל וחומר מיד אתיא!?

ומתרצינן: לעולם קרא לגופיה אתא, להכניס ולהוציא. ו

"מילתא דאתיא בקל וחומר

-

טרח וכתב לה קרא"!

ופירטה התורה שבין היד ובין השומר מוציאים את הטומאה, אף שאפשר ללמוד שומר בקל וחומר מיד.

ומקשינן:

אי הכי,

דאמרת דמילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא,

שומר דעלמא,

[דטומאת אוכלים], דילפת שהשומר מצטרף מתוך זה שלהכניס ולהוציא לא צריך קרא, לפי שאפשר ללמוד זאת בקל וחומר מיד,

אימא לך

דלעולם אתיא לענין

להכניס ולהוציא, ומילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא,

ואכתי צירוף מנלן?

ומתרצינן:

היכא דאיכא למידרש

מיתורא -

דרשינן.

ולא אמרינן טרח וכתב לה קרא. הלכך, מוקמינן לקרא דידיה לענין צירוף. מה שאין כן בשומר דנבלה, שאין לדרוש ממנו כלום, שהרי דרשינן מקרא שאין השומר מצטרף, התם אמרינן "טרח וכתב לה קרא".

רב חביבא אמר

: לעולם כדאמרינן מעיקרא, דילפינן יד להכניס משומר דנבלה, דאם אינו ענין לעצמו שהרי אתי בקל וחומר מיד דידיה, תנהו ענין ליד דעלמא דמהני אף להכניס.

ומה דפרכינן, דנימא תנהו ענין לשומר דעלמא דמהני גם להכניס וגם לצרף, איכא לתרוצי:

שאני שומר דנבלה, כיון

שאינו מצטרף עם הבשר להשלמת השיעור כשאר שומרים, אלא

דמעשה יד קא עביד

שמוציא את הטומאה בלבד ככל הידות, מסתברא דיתורא דידיה, דלא איצטריך -

איד שדינן ליה!

והיינו, באם אינו ענין לגופו, תנהו ענין ללמד על יד דעלמא דמהני אף להכניס, ולא על שומר דעלמא, [ואף שהוא דומה לשומר דעלמא, כיון שבדין הוא דומה ליד דעלמא, מוקמינן יתורא דידיה ליד דעלמא] .

לאחר שהגמרה סיימה לברר את המקור שהיד מועיל להכניס ולהוציא, ושהשומר מועיל אף לצרף, חוזרת הגמרא לברר מנין שכל השומרים מצטרפים לשיעור כביצה.

מתקיף לה רב יהודה בר ישמעאל

על הא דאמרינן לעיל, דילפינן שומר לצרף מקרא ד"על כל זרע זרוע" כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה:

הא דתנן: הפיטמא

שבראשו

של רמון, מצטרפת

עם הרמון לשיעור כביצה לענין טומאת אוכלין, כיון שהיא שומר לפרי.

והנץ שלו

שיער שגדל סביב הפיטמא ושומר עליה -

אין מצטרף.

לפי שאינו שומר על הפרי עצמו אלא הוא שומר על השומר, ואין שומר על גבי שומר .

וחזינן מהא דהפיטמא של הרימון מצטרפת שיש דין שומר בפירות האילן,

ואמאי? קרי כאן "על כל זרע זרוע".

הרי התרבה לצירוף רק דבר שנזרע באדמה עם הפרי,

וליכא

מציאות זו בפטמת רמון.

שהרי כאשר זורעים רימון, נוטעים באדמה יחור [ענף] מהעץ, ולא נוטעים את הרימון עצמו , ואם כן מדוע הפטמה מצטרפת לשיעור כביצה, הרי לא זורעים אותה באדמה!?

ותו

מתקיף לה:

הא דתנן

במתניתין,

העור והרוטב והקיפה וכו' מצטרף לטמא טומאת אוכלין! מנלן

שיש דין שומר בכל האוכלין? והרי מזרעים אי אפשר ללמוד, כיון שזורעים את הקליפה, שהוא ה"שומר", ביחד עם החטה, ומציאות זו אינה קיימת בבהמות!?

ומתרצינן:

אלא, תלתא קראי כתיבי

ביחס לשומר:

א. "

על כל זרע".

ב. "

זרוע"

ג. "

אשר יזרע".

חד

-

לשומר דזרעים,

שהשומר נזרע באדמה.

וחד

-

לשומר דאילנות,

שאף שאינו נזרע באדמה מכל מקום הוא דומה יותר לשומר דזרעים, ואף הוא מצטרף.

ו

אידך

-

לשומר בשר וביצים ודגים,

שאף שאינו דומה כלל לשומר דזרעים, מכל מקום הוא מצטרף, לפי שכל דבר המועיל לשמירת האוכל מצטרף עמו לשיעור כביצה.

לגבי טומאת אוכלים נתחדש בתורה, שאין האוכל ראוי לקבל טומאה עד שהוא יורטב באחד משבעת המשקים, שבזה הוא "הוכשר" [הוכן] לקבל טומאה. ואין צריך שכל המאכל יתרטב במים, אלא שאם מקצת ממנו הורטב, הרי כל האוכל נעשה מוכשר לקבל טומאה. ומעתה דנה הגמרא מה הדין כאשר רק יד האוכל הורטבה במים, האם זה מועיל להכשיר את כל המאכל לקבל טומאה, או לא.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: יש

תורת

יד ל

ענין

טומאה,

וכדאמרן, שהיד מכניסה ומוציאה את הטומאה.

ואין

תורת

יד ל

ענין

הכשר.

שאם הורטבה היד במים, לא הוכשר האוכל על ידו לקבל טומאה.

ורבי יוחנן אמר: יש יד לטומאה ולהכשר.

שכשם שהיד נחשבת כאוכל לגבי דיני טומאה, שהיא מכניסה ומוציאה את הטומאה, כך היד נחשבת כאוכל לגבי דין הכשר, שאם הוכשר היד הוכשר גם האוכל .

ומבארינן:

במאי קמפילגי?

איבעית אימא,

ב

קרא. איבעית אימא,

ב

סברא. איבעית אימא קרא

: שהרי ידות האוכלין ילפינן לעיל מהפסוק "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם", ודרשינן, "לכם" - לכל שבצרכיכם.

מר

רב

סבר: מקרא

ד"לכם"

נדרש לפניו,

על "טמא הוא", דהיינו יד לטומאה,

ולא לפני פניו

על "וכי יותן מים" שהוא הכשר, הלכך קא סבר אין יד להכשר.

ומר,

רבי יוחנן

סבר: מקרא נדרש לפניו ולפני פניו,

ו"לכם" קאי גם אהכשר, וגם על דין הכשר חידשה התורה דין יד, הלכך יש יד להכשר.

איבעית אימא סברא: מר,

רבי יוחנן

סבר: הכשר

-

תחלת טומאה הוא!

לפי שעל ידי ההכשר נעשה האוכל ראוי לקבלת טומאה. הלכך, דינו כטומאה, וכשם שהתחדש דין יד לגבי קבלת הטומאה, כך מסתבר שיש דין יד לגבי הכשר לקבלת טומאה.

ומר

רב

סבר: הכשר

-

לאו תחלת טומאה הוא.

ולכן אין ללמוד דין הכשר מדין קבלת טומאה, ולפיכך קא סבר שאין יד להכשר .

תניא כוותיה דרבי יוחנן: כשם שיש יד לטומאה

-

כך יש יד להכשר.

וכשם שאין

הזרעים

מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו,

ואם נגע בהם השרץ בעוד שהם מחוברים אינם מקבלים טומאה, -

כך אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו.

שאם הורטבו הזרעים כשהם מחוברים, לא נעשו ראויים לקבל טומאה, עד שיורטבו כשהם תלושים .

ומפורש בברייתא כדינו של רבי יוחנן, שיש יד להכשר. [ורב תנא הוא, ופליג].

אמר רב: אין יד לפחות מכזית.

אוכל שהוא פחות מכזית שיש לו יד, ונגעה טומאה ביד, אין היד מכניסה טומאה לאוכל [וכן אינה מוציאה את הטומאה מהאוכל], לפי שאוכל שהוא פחות מכזית אינו חשוב דיו כדי שיהא לו "יד".

ואין שומר לפחות מכ"פול".

אוכל שהוא פחות מכ"פול" [מין של זרע, שהוא קטן בהרבה מכזית], אין לשומר שעליו דין שומר, שאינו מצטרף ואינו מכניס ומוציא את הטומאה. אבל אם יש בו כ"פול" הרי אפילו אם הוא פחות מכזית - יש לשומר שעליו דין שומר להצטרף .

ורבי יוחנן אמר: יש יד

אף

לפחות מכזית.

ובלבד שיהא בו לכל הפחות כפול .

ויש שומר

אף

לפחות מכפול.

[הנידון בגמרא הוא באופן שבעת קבלת הטומאה היה האוכל עם אוכלים נוספים, וביחד יש בהם כביצה, אלא שהיד משמשת כאחיזה רק לפחות מכזית, שאם לא כן, הרי אין האוכל מקבל טומאה ולא מטמא אחרים בפחות מכביצה ].

מיתיבי

לרב ולרבי יוחנן: תניא:

שני עצמות

של מת,

ועליהן שני חצאי זיתים

של בשר מהמת, על כל עצם חצי זית,

והכניס ראשיהן השניים

של העצמות [את הצד של העצמות שאין עליהם בשר]

לבית, והבית מאהיל עליהן,

הרי

הבית טמא.

ואף על פי שעצם מהמת אינו מטמא באהל, [אלא רק במגע ובמשא], מכל מקום נטמא הבית באהל, לפי שהעצם שנכנס לבית הוא שומר או יד לבשר שבראש השני של העצם, [הואיל וגם לטומאת מת יש דין יד ושומר ].

ואף שכל עצם הוא יד או שומר לחצי זית בלבד, מכל מקום הוא מועיל להעביר את הטומאה מהבשר לבית, והרי זה נחשב שיש בבית שני חצאי זית של מת, שכל הבית מטמא באהל.

יהודה בן נקוסא אומר משום רבי יעקב: היאך שני עצמות מצטרפין לכזית!?

שהואיל והבשר שעל כל עצם הוא פחות מכזית, אין לעצם דין יד [או שומר], ואינו מטמא את הבית.