Jaguigá 24b — el Talmud en español

אבל

אם נגעה ידו הטמאה ב

יד חבירו

הטהורה, היא

לא

מטמאת את ידו של חבירו, ואפילו לא לקודש.

ורבי יוחנן אמר

:

א. יד טמאה שנגעה ביד טהורה - נטמאת היד השניה!

אחד

אם נגעה היד הטמאה ב

ידו

שלו, הטהורה,

ואחד

אם נגעה ידו ב

יד חבירו

הטהורה. ופוסלת את הקודש.

ב. וזה שאמרתי שאם נגעה ידו בידו של חבירו, נטמאה ידו של חבירו, ופוסלת את הקודש, זה רק אם

באותה היד

הטמאה שלו הוא נגע ביד חבירו.

אבל אם תחילה הוא נגע בידו השניה, הטהורה, ואחר כך נגעה היד השניה [שנטמאה מידו הראשונה] בידו של חבירו - אין בכוחה לטמא את ידו של חבירו, ואפילו לא לפסול את הקודש.

ג. ולא אמרתי שיד מטמאת חברתה - בין שלו בין של חבירו - אלא רק בכדי

לפסול

את הקודש,

אבל לא לטמא

, שאין אותו קודש פוסל קודש אחר.

ממאי

, מנין יש לנו ללמוד שיד מטמאת אפילו את יד חבירו?

מדקתני סיפא

במשנתנו:

שהיד מטמאה חבירתה לקודש, אבל לא לתרומה

ו

הא תו

[פעמיים אותו דין, שהיד מטמאה את חבירתה לקודש] -

למה לי

לתנא לחזור ולומר? והרי

הא תנא ליה

כבר ב

רישא

של משנתנו שלקודש מטביל שתיהן?!

אלא לאו, שמע מינה: לאתויי

[לרבות באה הסיפא של המשנה], שאפילו את

יד חבירו

מטמאת ידו, והיא פוסלת את הקודש.

הרי למדת מדברי רבי יוחנן, שאמר אין ידו שנוגעת ביד חבירו מטמאת אלא אם נגע בה באותה היד הטמאה, אבל נגע בה בידו השניה, היא אינה מטמאת את יד חבירו, שאין הטעם משום גזירה שמא תגע היד הטמאה בקודש, ובחיבורין דוקא.

שהרי אם תמצי לומר שמדובר דוקא בחיבורין, והיינו, שידו הטמאה נוגעת בידו הטהורה, וידו הטהורה נוגעת ביד חבירו, וחבירו נוגע בידו בקודש - מה לי אם נגע ביד חבירו בידו הטמאה, ומה לי אם נגע בה בידו הטהורה, והרי שלושת הידות מחוברות הן, ויש לחוש שמא תגע היד הטמאה שלו בקודש באותה שעה [על פי טורי אבן].

ואף ריש לקיש הדר ביה

, והודה לדברי רבי יוחנן שהיד מטמאת את יד חבירו:

דאמר רבי יונה אמר רבי אמי אמר ריש לקיש

: א.

אחד ידו ואחד יד חבירו

נטמאים ממגע ידו הטמאה.

ב. ובלבד שיהא המגע בחבירו

באותה היד

הטמאה. אך אין יד חבירו נטמאת ממגע ידו הטהורה שנגעה בידו טמאה.

הרי למדנו שחזר בו ריש לקיש והודה לדברי רבי יוחנן.

ג. לא אמרו יד מטמאת את חברתה - בין שלו ובין של חבירו - אלא

לפסול, אבל לא לטמא

קודש אחר.

ו

דין זה שאנו אומרים שאין יד מטמאת את חברתה אלא

לפסול אבל לא לטמא

-

תנאי היא

שנחלקו בו.

דתנן: כל הפוסל בתרומה

, כל דבר טומאה, שאם יגע בתרומה הוא יפסלנה -

מטמא

את ה

ידים להיות "שניות

לטומאה".

ויד

טמאה

מטמא

את

חברתה

.

דברי רבי יהושע

.

וחכמים אומרים: ידים

הרי

שניות הן

לטומאה,

ואין שני עושה שני!

ולפיכך אין יד שהיא "שניה לטומאה" מטמאת את חברתה לעשותה אף היא "שניה לטומאה".

מאי לאו

, כך הוא שאמרו חכמים:

שני הוא דלא עביד

, אין היד הטמאה עושה את היד הטהורה שני לטומאה היות ו"אין שני עושה שני",

הא "שלישי

לטומאה" כן

עביד

היד הטמאה את היד הטהורה!

וביאור מחלוקתם, שרבי יהושע סבר: יד טמאה עושה את חברתה הטהורה שתהא "שניה" כמותה, וגם היא "מטמאת" את הקודש להיות שלישי, וקודש זה יפסול קודש אחר.

ואילו רבנן סוברים: אי אפשר שתהא היד הטמאה, שהיא עצמה אינה אלא שני לטומאה, עושה את היד הטהורה שניה כמותה, כי אין שני עושה שני. אלא היד הטהורה נעשית שלישי לטומאה. וכיון שהיא עצמה אינה אלא שלישית לטומאה, הרי הקודש שתגע בו נפסל ולא נטמא, וכדין קודש שנגע בשלישי לטומאה.

הרי שלדעת רבי יהושע, הסובר שידו הטהורה נעשית שני לטומאה, היא "מטמאת" את הקודש, ככל שני לטומאה.

ואילו לדעת חכמים, אין היד הטהורה, שהיא שלישית לטומאה, מטמאת את הקודש אלא רק "פוסלת" את הקודש, ככל שלישי לטומאה.

ודחינן:

דלמא

אין כוונת חכמים לומר שאינה עושה את היד האחרת שני לטומאה אלא שלישי, אלא:

יד טמאה

לא שני עביד

ליד הטהורה

ולא שלישי

עביד לה!

ונחלקו חכמים על גוף דין משנתנו, ואינם סוברים את המעלה שיד טמאה מטמאת את חברתה, אלא לדעתם אינה מטמאת כלל. אך מי שסובר שיש את המעלה הזאת, יתכן שהוא סובר שהיא מטמאת חבירתה אפילו לטמא את הקודש, ולכן אמר "ידים לעלם שניות הן", ולפיכך יד מטמאה את חבירתה.

אלא

יד מטמאת את חברתה לפסול אבל לא לטמא -

כי הני תנאי

, תנאים אלו הם שנחלקו בה:

דתניא: יד

, אפילו שהיא

נגובה

[ואין עליה משקין שנעשו תחילה], הרי היא

מטמא את חבירתה

כדי

"לטמא" בקודש, אבל לא לתרומה, דברי רבי

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אותה יד

נגובה, מטמאת את חברתה רק

לפסול

בקודש,

אבל לא לטמא

אותו.

שנינו במשנה:

אוכלין אוכלים "נגובין" בידים מסואבות

בתרומה, אבל לא בקודש:

תניא: אמר רבי חנינא בן אנטיגנוס

:

מה חידוש יש במשנתנו שאין אוכלים בידים מסואבות מאכל קודש גם כשהקודש "מנוגב"?

וכי יש "נגובה" לקודש!?

וכי קודש לא "יוכשר" לקבל טומאה מחמת היותו נגוב?!

והלא חיבת הקודש מכשרתן

, את כל המאכלים של הקודש לקבל טומאה אפילו כשלא הוכשרו על ידי ביאת מים עליהן, ואין זה חידוש שהוא אסור באכילת קודש שלא הוכשר לקבל טומאה על ידי מים. אלא, כיון שנגעו ידיו המסואבות בקודש, בודאי טימאוהו.

לא צריכא

[המשך דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס הוא, תוספות], זה שהזכירה משנתנו ניגוב, אין בו ענין להכשר קבלת טומאה.

אלא רק לענין שלא ייטמאו המשקין שעל גבי האוכל מהידים, וייעשו ראשון לטומאה [כדין: כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה].

ובענין זה עוסקת משנתנו:

כגון שתחב לו חבירו

, שהיו ידיו טהורות,

לתוך פיו

, תרומה או קודש,

או שתחב הוא

שהיו ידיו מסואבות -

לעצמו ב

אמצעות

כוש וכרכר

תרומה או קודש, ולא נגעו ידיו באוכל, ונמצאו התרומה או הקודש טהורים ומותרים באכילה -

וביקש לאכול

עוד בידיו המסואבות

צנון ובצל של חולין

שאין עליהם משקין

עמהן

, יחד עם התרומה או הקודש שבפיו.

ומשמעות "אוכלים אוכלין של חולין נגובין בידים מסואבות, בתרומה", הוא שמותר לו לאכול את החולין הללו יחד עם התרומה או הקודש שבפיו.

כי הואיל ולא היו על החולין משקין, הם לא נטמאו, ולכן הם לא מטמאים את תרומה או את הקודש שבפיו, ומתיר לאוכלם ביחד.

[שאם היו עליהן משקין, הם היו נטמאים מידיו, והיו נעשים ראשון לטומאה, והיו חוזרים ועושים את את החולין שניים, ואז יטמאו החולין את התרומה שבפיו. רש"י].

והחידוש הוא בכך שאין חוששין לגבי תרומה, שמא כשמכניס את החולין לפיו יבוא ליגע אז בידיו המסואבות בתרומה שבפיו.

אבל לאכול בידים מסואבות חולין יחד עם הקודש - אסור, ואפילו אם לא היו משקים על החולין, כי:

לקודש

עשו חכמים מעלה, ו

גזרו בהו רבנן

, שמא יגע בידיו המסואבות בקודש, ויטמאנו.

אבל

לתרומה

-

לא גזרו בהו רבנן

. אלא מסתמכים עליו שהוא נזהר שלא יגעו ידיו המסואבות בתרומה.

שנינו במשנה:

האונן ומחוסר כפורים

צריכין טבילה לקודש, אבל לא לתרומה:

מאי טעמא

הצריכום חכמים טבילה? והרי האונן לא היה טמא, ואף מחוסר הכפורים כבר השלים טהרתו?

ומפרשינן:

כיון דעד השתא הוו אסירי

[עד עכשיו היו אסורים] - אם מפני אנינות ואם מפני שהיה מחוסר כפורים -

אצרכינהו רבנן טבילה

, כיון שיש לחוש שמא באותו זמן שנאסר בקדשים, הסיח דעתו משמירת טהרתו, ונטמא [מאירי].

מתניתין:

חומר בתרומה

מבקודש:

שביהודה

[מפרש בגמרא למה נקט יהודה]

נאמנין

עמי הארץ

על טהרת יין

לנסכים,

ושמן

למנחות, שהם מביאים ב

כל ימות השנה

, ולא רק בזמן שדורכין בה בני אדם את היין והשמן. , וכמבואר הטעם בגמרא לעיל כב א, שתיקנו חכמים לקבל מהם ולהאמינם - אף שאין עם הארץ נאמן על הטהרות - כדי שלא יהא כל אחד ואחד בונה במה לעצמו ומקטיר לשמים; אבל תרומה לא איכפת לו לעם הארץ שלא נקבל הימנו, כיון שיכול ליתנו לחבירו כהן.

אבל בתרומה אינן נאמנין על טהרתה בשאר ימות השנה.

ו

אולם

בשעת הגיתות

[בעת דריכת היין]

והבדים

[דריכת השמן], הרי הם נאמנים

אף על התרומה

, מפני שבאותה שעה מטהרים הם את עצמם ואת כליהם על פי חברים, כדי להפריש תרומה בטהרה.

עברו הגיתות והבדים, והביאו לו

עמי הארץ לחבר

חבית של יין של תרומה, לא יקבלנה ממנו

, מפני שבשעה זו אין נאמנים על טהרתה.

אבל מניחה

עם הארץ בידו

ל

שעת ה

גת הבאה

, ואז יקבלנה החבר הימנו.

ואם אמר לו

עם הארץ לחבר, כשהביא לו חבית של תרומה בשאר ימות השנה:

הפרשתי לתוכה

של חבית התרומה,

רביעית

הלוג [רש"י] של

קודש

הרי הוא

נאמן

אף על התרומה. והטעם: מתוך שנאמן על הקודש שבתוכה, הרי הוא נאמן אף על התרומה.