Jaguigá 19a — el Talmud en español

כאן

דקתני "אם נתכוון, ידיו טהורות"

\-

ל

אכילת

מעשר

שני.

ומנא תימרא

, מנין לך לומר

דחולין

-

לא בעו כוונה

לטהרה?

דתנן

במסכת מקואות:

גל שנתלש

[יצא מן הים],

ובו ארבעים סאה, ונפל

הגל

על האדם ועל הכלים

הרי אלו

טהורין

. והיינו, שאין צורך במעשה טבילה, להכנס לתוך המים, אלא אפילו גל מים שנפל על האדם או על הכלים, נחשב לטבילה.

קתני

במשנה זו

"אדם" דומיא ד"כלים

".

ומכאן יש לנו ללמוד:

מה כלים

נטהרים אף על פי

דלא מכווני

להטהר, שהרי נפל עליהם הגל מבלי שכיוון האדם להטבילם,

אף אדם

נטהר אף על פי

דלא מכוון

להטהר.

ומוכח מכאן, שחולין לא בעו כוונה לטהרה.

ודוחה הגמרא את הראיה:

וממאי

, מהיכן אתה מניח הנחה זו שהמשנה במסכת מקואות מדברת בטבילת כלים בלי כוונה לטהרם?!

דילמא

מדובר בה

ב

אדם ה

יושב ומצפה אימתי יתלש הגל

ויבוא על האדם והכלים, כדי שיטבלו בו, בנפילת מימיו עליהם, ויטהרו בכך -

עסקינן

.

ו

אם כן יש לך לדייק באופן הפוך: תנן

כלים דומיא דאדם

.

מה אדם ד"בר כוונה

" הוא להטהר,

אף כלים

נטהרים רק במקום

דמכוין להו

לטהרם.

וכי תימא

להוכיח שאין המשנה עוסקת באדם המצפה לנפילת הגל, היות ואם המדובר

ב"יושב ומצפה

" לטהרם -

מאי למימרא?!

מה חידוש יש בכך שנטהרים הכלים?

זה אינו. כי חידוש יש בדין המשנה בכך שהגל מטהר:

היות ו

סלקא דעתך אמינא

, הייתי מעלה בדעתי לומר, שיש

לגזור

שלא יטהר הגל,

דילמא אתי למיטבל ב"חרדלית של גשמים

". שמא יטעו אנשים, ויבואו לטבול בתעלה של מי גשמים, שבה זורמים מי הגשמים מראש ההר אל תחתיתו. והמים הזורמים שם אינם ראויים לטבילה, הואיל והם זוחלים ואינם נקוים במקום אחד ללא תנועה. ומי גשמים אינם מטהרים כשהם זוחלים אלא רק מי הים, או מי מעיין.

אי נמי

, סלקא דעתך אמינא:

נגזור

על

"ראשין

" של הגל, שלא יטהרו

אטו

משום

"כיפין

" של הגל, שאינם מטהרים.

דרכו של הגל, שהוא מתרומם ומתנשא, ואחר כך הוא מתכופף, ונראה כעין כיפה.

קצותיו של הגל, הנופלים ונושקים לארץ, נקראים "ראשין", ומים אלו כשרים לטבילה, כי הם נחשבים כאילו הם מקוה הנמצאת על הארץ.

אך המים אשר ברום הכיפה של הגל נקראים "כיפין", ואינם כשרים לטבילה בהם מחמת הטעם שיתבאר להלן, שהמים ברום הכיפה של הגל נחשבים כ"מקוה באויר", ולכן הם אינם ראויים לטבילה.

והוה אמינא שנגזור לא לטבול אף בראשין, גזירה שמא יבואו לטבול בכיפין.

קא משמע לן דלא גזרינן

.

ומבארת הגמרא את הטעם שאין טובלים ברומו של הגל:

ומנא תימרא

, מנין יש לנו לומר

דלא מטבילין ב"כיפין

"?

מהא

דתניא: מטבילין בראשין, ואין מטבילין בכיפין

-

לפי שאין מטבילין באויר

. והמים הנמצאים ברום הכיפה של הגל נחשבים כמצויים באויר, ולא על הארץ, ולא הכשירה התורה "מקוה של אויר" לטבילה.

ומכיון שזהו החידוש של המשנה, אין ללמוד מכאן על הכונה להטהר בטבילה.

אלא

, יש ללמוד שטבילה לחולין אינה צריכה כוונה להטהר,

מהא דתנן

במסכת מכשירין:

אין האוכלים מקבלים טומאה אלא אם כן "הוכשרו" לפני כן לקבלת טומאה, על ידי נתינת משקה עליהם.

דבר זה נלמד מן הכתוב "וכי יותן מים על זרע, ו[אחר כך] נפל מנבלתם [של השרצים] עליו - טמא הוא לכם". ומכאן למדו חכמים, שאם לא "הוכשרו" הזרעים [או שאר האוכלים] על ידי נתינת מים [או משקים] עליהם, אין הם מקבלים טומאה.

וכמו כן דרשו חז"ל: אין המשקים מכשירים את האוכל או הפירות לקבל טומאה אלא אם כן הוכשר הדבר בעיניו של בעל הפירות שיהיו המים עליהם. אבל אם לא ניחא לו בנתינת המשקים על פירותיו - הם אינם נעשים "מוכשרים" לקבל טומאה.

פירות שנפלו

מאליהם

לתוך אמת המים, ופשט

-

מי שידיו טמאות

את ידיו לתוך אמת המים,

ונטלן

לפירות מתוך המים, הרי:

א.

ידיו טהורות

, אף על פי שלא נתכוון לטהרם.

ב.

ו

אותן

פירות

, שנפלו מאליהם למים -

אינן ב"כי יותן

"!

לא הוכשרו הפירות לקבלת טומאה על ידי נתינת מים עליהם, הואיל ולא מרצונו באו המים עליהם.

ואם

כאשר פשט את ידיו ליטול את הפירות היה דעתו ליתנם שם גם

בשביל שיודחו ידיו

הרי:

א.

ידיו טהורות

.

ב.

ו

אף

הפירות

-

הרי הן ב"כי יותן

". שהרי גילה בדעתו שרצונו היה שיפלו הפירות למים, כדי שידיח בסיבת הנפילה את ידיו.

איתיביה רבה לרב נחמן

, על דבריו שחולין לא בעו כוונה, ממשנתנו, ששנינו בה:

טמא

הטובל

כדי לטהר עצמו

ל

אכילת

חולין, והוחזק

[נתכוון] לטהר עצמו

לחולין

, הרי הוא

אסור ל

אכילת

מעשר

.

ומוכח, שאף הטובל לחולין, רק אם

הוחזק

בכוונת טבילתו לטהרה,

אין

, רק אז הוא טהור. אבל אם

לא הוחזק

בכוונה להטהר,

לא

הועילה לו טבילתו. ומשמע, שאפילו לא לאכילת חולין?!

ודחינן:

הכי קאמר

התנא: הטובל לחולין ללא כונה להטהר, הרי הוא טהור לאכילת חולין. אך

אף על פי שהוחזק לחולין

, עדיין הוא

אסור למעשר

, עד שיטבול בכוונה להטהר.

ומה ששנינו "הוחזק לחולין", אינו משום שבלאו הכי אין טהור אפילו לחולין. אלא להשמיענו שלענין מעשר אין מועיל אלא אם היתה כוונה להיטהר למעשר, אבל כוונה להיטהר לענין חולין אינה מספקת לטהר עצמו לאכילת מעשר.

עוד

איתיביה

רבא לרב נחמן, ממה ששנינו עוד במשנתנו:

טבל ולא הוחזק

-

כאילו לא טבל

.

מאי לאו, כאילו לא טבל כלל!

ואפילו לחולין אינו טהור?!

תירץ רב נחמן:

לא

זהו ביאור המשנה. אלא, הרי הוא

כאילו לא טבל למעשר

.

אבל טבל

[הועילה לו טבילתו]

לחולין

.

ומביאה הגמרא, כי

הוא

, רבא,

סבר: דחי קא מדחי ליה

רב נחמן, ואין ביאורו במשנתנו אמת, אלא כפשוטה: כאילו לא טבל כלל, ואפילו לחולין לא הועילה הטבילה.

אך לאחר מכן

נפק

, יצא רבא,

דק ואשכח

[חיפש ומצא] ברייתא המפרשת משנתנו כדברי רב נחמן:

דתניא: טבל ולא הוחזק

כלל,

אסור למעשר ומותר לחולין

.

אמר רבי אלעזר: טבל

במים, ויצא

ועלה

מהם ועודנו לח [תוספות], הרי זה

מחזיק עצמו

עכשיו

ל

טהרת

כל מה שירצה

[תרומה או קודש], ואף על פי שבשעת הטבילה עצמה טבל בסתם.

מיתיבי

: היה טובל ו

עודהו רגלו אחת ב

תוך ה

מים

, ו

הוחזק לדבר קל

מן המעלות שאמרו חכמים, הרי זה

מחזיק עצמו לדבר חמור

.

אבל

עלה

מן המים,

שוב אינו מחזיק

.

מאי לאו

, כשעלה מן המים

אינו מחזיק כלל!

שאף כשלא החזיק עצמו מתחילה לדבר קל, שוב אינו מחזיק את עצמו, לפי שאין הכוונה מועילה אלא בשעת טבילה עצמה. ותיקשי לרבי אלעזר?!

ומשנינן:

לא!

אלא אף מה שאמרו: עלה מן המים שוב אינו מחזיק, מדובר באותו אופן שמיירי ברישא, דהיינו כשכבר החזיק עצמו לדבר קל, וניתק אליו, והכי קאמר:

עודהו

רגלו אחת בתוך המים,

אף על פי שהוחזק

כבר לדבר קל, הרי זה חוזר ו

מחזיק

לדבר חמור, מפני שכל עוד רגלו אחת במים עדיין טבילה היא חשובה.

אבל אם כבר

עלה

מן המים, כך הוא הדין:

אם לא הוחזק

בשעת הטבילה לשום דבר, הרי זה

מחזיק

עצמו עכשיו לכל מה שירצה, וכדעת רבי אלעזר.

ואם הוחזק

כבר בשעת טבילה לדבר קל, וניתק אליו, שוב

אינו מחזיק

לדבר חמור.

ומפרשינן:

מאן תנא: עודהו רגלו אחת במים

מחזיק עצמו, מפני שכל זמן שרגלו נוגעת עדיין במים חשוב עדיין כתחילת טבילה?

אמר רבי פדת: רבי יהודה היא

.

דתנן

במסכת מקואות:

מקוה שנמדד, ויש בו ארבעים סאה מכוונות

[בצמצום],

וירדו שנים וטבלו זה אחר זה

הרי

הראשון

שטבל במקוה שיש בה שיעור

טהור

.

ו

אילו

השני

שטבל בו הרי הוא

טמא

, הואיל והחסיר הראשון משיעור המקוה, כמידת המים שעליו.

אמר רבי יהודה: אם

טבל השני כש

היו רגליו של ראשון נוגעות

עדיין

במים

-

אף השני טהור

. מפני שהמים שעל הראשון מחוברין עדיין למקוה, ואנו אומרים: "גוד אחית", משוך והורד את המים שעליו למקוה.

נמצא, כי לפי דעת רבי יהודה, כל שרגל הטובל נוגעת עדיין במים, והמים שעליו מחוברין למקוה, הרי זה כתחילת טבילה. כי הואיל והמים שעליו מצטרפין למקוה, נמצא גופו של האדם - שהוא מצוי בתוך המים שעל גופו - כאילו טובל עכשיו במקוה ועדיין לא יצא ממנה. [על פי טורי אבן]

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

:

מחלוקת

רבי יהודה וחכמים במשנה במקואות, שלדעת רבי יהודה אומרים "גוד אחית, היא רק

במעלות דרבנן

, כשאינו טובל אלא משום מעלה שעשו חכמים, ואילו מן התורה אינו טמא.

אבל

הטובל

מטומאה

של תורה

לטהרה

-

דברי הכל השני טמא

. ואף שנוגעות רגליו של הראשון במים.

ולמדנו מדבריו, כי חכמים לא הכשירו אפילו במעלות דרבנן.

והיינו דרבי פדת

, שאף הוא סובר שלדעת חכמים אין מועילה טבילת השני אפילו במעלות דרבנן.

איכא דאמרי: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת

רבי יהודה וחכמים היא דוקא

מטומאה

של תורה

לטהרה

.

אבל במעלות דרבנן

-

דברי הכל: אף השני טהור

.

ופליגא

הא דרב נחמן א

דרבי פדת

. שהרי רבי פדת סובר שאפילו במעלות דרבנן לא התירו חכמים.

אמר עולא: בעאי

[ב"ח, שאלתי]

מיניה מרבי יוחנן

:

לרבי יהודה

, האומר כל שרגליו של ראשון נוגעות במים, אומרים "גוד אחית" להכשיר בכך את מי המקוה שלמטה לטבול בהם -

מהו להטביל מחטין וצינוריות

[כמין מזלג קטן מאד שטווין בו זהב]

בראשו של

האדם הטובל

ראשון

, בעוד שרגליו נוגעות במים, והמים שעל גופו מחוברים למי המקוה.

כלומר: האם המים שלמעלה כשרים הם לטבול בהם?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

האם רק דין

"גוד אחית

" [משוך והורד את המים שעל גופו למקוה שלמטה] הוא ד

אית ליה לרבי יהודה

, וזה מועיל רק להכשיר את המקוה שלמטה.

אבל דין

"גוד אסיק

" [משוך והעלה את המים], ובכך להכשיר את המים העליונים שעל גופו להטביל בהם -

לית ליה

.

או דילמא: "גוד אסיק" נמי אית ליה

לרבי יהודה?

אמר ליה

רבי יוחנן לעולא:

תניתוה

שנינו את פתרון הבעיה בתוספתא של מסכת מקואות:

ארבעים סאה מים המכונסים במקום אחד, הם שעור המים של מקוה.

ותניא: אם היו

שלש גממיות

[גומות] של מים

בנחל

:

העליונה, התחתונה, והאמצעית

,

והיתה הגומא

העליונה ו

הגומא

התחתונה

, כל אחת

של עשרים עשרים סאה

, שאין בהן כשלעצמן שיעור מקוה,

ו

אילו הגומא

האמצעית

היתה

של ארבעים סאה, וחרדלית של גשמים

[תעלת מי גשמים]

עוברת ביניהן

, ומחברתן.

רבי יהודה אומר: מאיר היה אומר: מטביל

אף

בעליונה

, היות ואמרינן "גוד אסיק" [וכל שכן שהתחתונה כשירה, מדין "גוד אחית"].

והואיל ולא אמר רבי יהודה: ואני חולק על רבי מאיר, משמע שהוא מודה לו.

ומוכח בדעתו של רבי יהודה, שאומרים גם "גוד אסיק".

אמר ליה עולא לרבי יוחנן:

והתניא

בברייתא אחרת, שאין זו אלא דעתו של רבי מאיר. אבל רבי יהודה עצמו חולק עליו:

דתניא:

רבי יהודה אומר

: