Berajot 44b — el Talmud en español

אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא

[ביצה],

ועל מיני קופרא

[בשר],

בתחלה מברך

עליהם

שהכל,

ו

לבסוף

מברך עליהם

בורא נפשות רבות.

אבל

על

ירקא

[ירקות]

לא

מברך ברכה אחרונה.

ורבי יצחק אמר: אפילו

על

ירקא

מברך ברכה אחרונה,

אבל

על שתיית

מיא לא

מברך ברכה אחרונה,

ורב פפא אמר: אפילו

על שתיית

מיא

מברך ברכה אחרונה .

מר זוטרא עביד כרב יצחק בר אבדימי

ולא בירך ברכה אחרונה אלא על בשר וביצה.

ורב שימי בר אשי עביד כרבי יצחק

, ובירך ברכה אחרונה גם על ירק, אבל על שתיית מים לא בירך.

וסימנך,

סימן יהא לך מי מהאמוראים נהג כמי:

חד

מר זוטרא שהוזכר כאן יחיד בלא שם אביו, נהג בדין זה כרב יצחק בר אבדימי שהוזכר כאן

כתרי

, בשמו ובשם אביו.

ותרי

רב שימי בר אשי שהוזכר כאן בשמו ובשם אביו, נהג בדין זה

כחד

כרבי יצחק שהוזכר כאן יחיד.

אמר רב אשי: אנא, זמנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו

[בפעמים שאני זוכר , אני נוהג כדעת כולם] ומברך על הכל ברכה אחרונה.

תנן

במסכת נדה:

כל שטעון ברכה לאחריו

-

טעון ברכה

גם

לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו.

מקשה הגמרא:

בשלמא לרב יצחק בר אבדימי

באה הסיפא של המשנה

לאפוקי ירקא

[ומיא] שמברכים עליהם ברכה לפניה ואין מברכים עליהם ברכה לאחריה. וכמו כן

לרבי יצחק

יש לפרש שהסיפא של המשנה באה

לאפוקי מיא

שמברכים עליהם ברכה לפניה ואין מברכים עליהם ברכה שלאחריה.

אלא לרב פפא

הסובר שיש לברך על הכל ברכה לאחריה -

לאפוקי מאי

, איזה דבר באה הסיפא של המשנה להוציא?

מתרצת הגמרא: המשנה באה

לאפוקי

מצוות,

שאין מברכים עליהם אלא לפניהם ולא לאחריהם .

מקשה הגמרא:

ולבני מערבא, דבתר

דמסלקי תפילייהו מברכי

[שלאחר שחלצו את תפיליהן היו מברכים:

"אשר קדשנו

במצוותיו וצונו לשמור חוקיו"

, עדיין קשה:

לאפוקי מאי

, איזה דבר המשנה באה להוציא ?

מתרצת הגמרא: המשנה באה

לאפוקי ריחני

, שעל הריח מברכים לפניו ואין מברכים לאחריו .

אמר רבי ינאי אמר רב: כל

מאכל

שהוא

בשיעור

כביצה

אכילת ה

ביצה

עצמה

טובה

היא לגוף

ממנו.

כי אתא רבין אמר: טבא ביעתא מגולגלתא

[טובה ביצה מגולגלת שהיא צלויה מעט ורכה ועל ידי זה ניתן לגלגלה], יותר

משיתא קייסי סולתא

[מסולת במידה של שש קייסי - מדות המחזיקות לוג].

כי אתא רב דימי אמר: טבא ביעתא

מגולגלתא

יותר

משיתא

קייסי סולת, ואילו

מטויתא

[ביצה הצלויה זמן מרובה והיא קשה יותר] טובה היא

מארבע

קייסי, וביצה

מבושלתא

מעולה היא מכולם ועליה אמר רבי ינאי לעיל ש

כל

מאכל

ש

שיעורו

הוא כביצה

-

ביצה

מבושלת

טובה הימנו. לבר מבשרא

[מלבד בשר] שאכילתו טובה מאכילת ביצה.

שנינו במשנה:

רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק

של ירק והוא מזונו שקבע עליו סעודתו - מברך עליו לאחר אכילתו ג' ברכות של ברכת המזון.

מקשה הגמרא:

ומי איכא מידי דהוה שלק מזוני?

והלא אין דרכם של בני אדם לקבוע סעודתם על ירק?

אמר רב אשי: בקלח של כרוב שנו,

שנאכל למזון.

תנו רבנן

: אכילת

טחול

-

יפה לשינים וקשה לבני מעים,

ואילו ה

כרישין

-

קשין לשינים ויפין לבני מעים.

כל ירק חי

האוכל ממנו

מוריק.

ניטל ממנו תואר הפנים.

וכל

האוכל דבר שהוא עדיין

קטן

שלא גדל כל צרכו -

מקטין.

אינו גדל כראוי.

כל

האוכל דבר שלם שהיה בו

נפש

, כגון דגים קטנים שנאכלים שלמים - אכילתן גורמת לו שיהא

משיב את הנפש.

וכל

האוכל בשר בהמה מהמקום ה

קרוב לנפש

[שהגמרא תבאר בהמשך היכן הוא מקום זה], אכילתו

משיב

ה

את הנפש.

אכילת

כרוב

טובה היא

למזון

ואכילת

תרדין

טובה היא

לרפואה.

אוי לו לבית

[לכרס],

שהלפת עוברת בתוכו.

אמר מר: טחול

-

יפה לשינים וקשה לבני מעים. מאי תקנתיה

של הרוצה לאוכלו לתועלת שיניו וחושש שיוזק בבני מעיו?

נלעסיה ונשדייה

[ילעסנו ואחר כך ישליכנו] מפיו, כדי שלא יזיק לבני מעיו.

כרישין

-

קשין לשינים ויפין לבני מעים. מאי תקנתיה

של הרוצה לאוכלן לתועלת בני מעיו?

לשלקינהו ונבלעינהו

, [יבשלם זמן מרובה] ולא יזיקו לשיניו.

הפיסקא הנוספת ששנינו בברייתא:

"כל ירק חי

-

מוריק"

מבארת הגמרא:

אמר רבי יצחק

: אין זה אלא כשאכלו

בסעודה ראשונה של אחר הקזה.

ואמר רבי יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות

של היום שזהו זמן סעודת שחרית -

אסור לספר הימנו

[אסור לבני אדם שעדיין לא אכלו לשוחח עמו].

מאי טעמא? משום ריחא

, - כי האוכל ירק ריחו קשה לבני אדם המספרים עמו.

ואמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות,

שלא יוזק מחמתו.

אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי. אייתו קמייהו ירק חי קודם ארבע שעות. אמימר ורב אשי אכול

מן הירק,

ומר זוטרא לא אכל

מן הירק,

אמרו ליה

למר זוטרא:

מאי דעתיך

[מהי סברתך] שאינך אוכל? אם משום שחושש אתה להא

דאמר רבי יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו משום

ריחא

, אם כן

הא אנן, דקא אכלינן

[הרי אנחנו שאכלנו] ירק קודם לארבע שעות,

ו

בכל זאת

קא משתעית בהדן

[שוחחת איתנו], ואם היית חושש לדברי רבי יצחק היית צריך לסור מעמנו?

אמר להו: אנא

-

כאידך דרבי יצחק סבירא לי

[כמימרא האחרת שאמר רבי יצחק].

דאמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות,

ומשום כך לא אכלתי.

פיסקא נוספת ששנינו בברייתא: ש

"כל

האוכל דבר

קטן

שלא גדל כל צרכו -

מקטין

". מבארת הגמרא

אמר רב חסדא: אפילו גדיא

[גדי] שמן וטוב - ששויו

בר זוזא,

שמחירו יקר, גם כן אין טוב לאוכלו, כי מ"מ לא גדל כל צרכו.

ולא אמרן אלא דלית ביה

בקטן

רבעא

מגדול, - היינו שלא הגיע לרבע מגודלו

אבל

אם

אית ביה

בקטן

רבעא

רביעית מהגדול שבאותו מין

לית לן בה,

וטוב הוא למאכל.

ומה ששנינו עוד בברייתא:

"כל

אכילת

נפש

-

משיב נפש",

אמר רב פפא: אפילו גילדני דבי גילי

[דגים קטנים מאד המצויים בין קנים שבאגם] שגם הם משיבים את הנפש,

ועל מה ששנינו בברייתא:

"כל הקרוב לנפש

-

משיב את הנפש". אמר רב אחא בר יעקב

: היינו

עונקא

צואר הבהמה, שהוא מקום בית השחיטה הקרוב ללב ולמעיים.

אמר ליה רבא לשמעיה: כי מייתית לי אומצא דבישרא

[חתיכת בשר]

טרח ואייתי לי

[הטרח את עצמך והבא לי] נתח בשר

מהיכא דמקרב ל"בי ברוך"

[מהבשר הסמוך למקום שברכו עליו בשעת השחיטה]. כלומר, מן הצואר,

מקשה הגמרא על מה ששנינו בברייתא, שאכילת

כרוב

טובה

למזון,

ואכילת

תרדין

טובה

לרפואה

: וכי

כרוב למזון, אין

[למזון הוא מועיל]

ולרפואה לא? והא תניא: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב ותרדין ומי סיסין יבש

, [תבשיל הנעשה מעשב],

וקיבה

של בהמה,

והרת

[רחמה של בהמה],

ויותרת הכבד.

הרי שכרוב טוב גם לרפואה,

מתרצת הגמרא:

אלא, אימא כרוב

מועיל לרפואה ו

אף למזון.

ועל מה ששנינו בברייתא:

"אוי לו לבית

[לכרס]

שהלפת עוברת בתוכו

". מקשה הגמרא:

איני, והא אמר ליה רבא לשמעיה

[למשמשו]:

כי חזית ליפתא בשוקא

-

לא תימא לי: במאי כרכת ריפתא,

[כשתראה לפת בשוק שוב אל תאמר לי "מה אכרוך לך עם הלחם"] אלא תבין מעצמך שרצוני שתכרוך לי זאת בלפת, וקשה שהרי שנינו שהלפת אינה טובה לכרס.

מתרצת הגמרא:

אמר אביי

: מה ששנינו בברייתא "אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו", היינו כשבישלה

מבלי

[בלא]

בשר

, שאז היא קשה לגוף. אבל אם בישלה עם הבשר אזי השומן היוצא מהבשר גורם שהלפת לא תזיקנו.

ורבא אמר

: הלפת מזיקה לכרס רק כשאוכלה

מבלי

[בלא] ששותה

יין

אחרי האכילה, אבל כששותה יין אחרי האכילה שוב אין הלפת מזיקה לו.

איתמר: רב אמר

: מה ששנינו בברייתא שאכילת לפת מזיקה, הכונה היא כשבישלה

מבלי בשר

[וכפי שפירש זאת אביי].

ושמואל אמר

: אכילת הלפת מזיקה כשהיא

מבלי עצים

, שלא בשלה אלא זמן מועט.

ורבי יוחנן אמר

: אכילת הלפת מזיקה כשהיא

מבלי יין,

שאינו שותה אחריה יין, [וכפי שפירש זאת רבא].

אמר ליה רבא לרב פפא: סודני!

[בעל שכר תמרים], שהיה רב פפא מוכר שכר -

אנן, תברינן לה

אנו שוברים [מחלישים] את כוחו של הלפת

בבשרא וחמרא

בבשר וביין.

אתון,

אתם, ששותי שכר אתם,

דלא נפיש לכו חמרא

שאין היין מצוי אצלכם -

במאי תבריתו לה?

במה אתם שוברים את כוח הלפת שלא יזיק?

אמר ליה: בציבי

[בעצים], שאנו מבשלים את הלפת הרבה.

כי הא דביתהו דרב פפא

וכפי שאשת רב פפא היתה נוהגת,

בתר דמבשלא לה

ללפת,

תברא לה

, היתה שוברת [מחלישה] את כוחה

בתמנן אופי פרסייתא

[בשמונים בקעיות של עצים גדולים]. כלומר, לאחר שבישלה את הלפת, היתה מוסיפה לאש כמות גדולה של עצים, כדי שתתבשל הלפת יותר.

תנו רבנן: דג קטן מליח, פעמים שהוא ממית

את האוכלו

בשבעה

[ביום השביעי] למליחתו, ולפעמים

ב

יום

שבעה עשר

למליחתו ולפעמים

ב

יום

עשרים ושבעה

למליחתו,

ואמרי לה

: שגם

ב

יום

עשרים ושלשה

למליחתו יכול הוא להמית.

ולא אמרן

שיכול להמית

אלא

דוקא

במטוי ולא מטוי

, שצלוי חלקית,

אבל מטוי שפיר

שצלוי היטב -

לת לן בה

, שאינו ממית.

ו

אף ב

דלא מטוי שפיר, לא אמרן

שממית,

אלא דלא שתה בתריה

[שלא שתה אחריו],

שכרא

[שכר].

אבל

אם

שתה בתריה שכרא

-

לית לן בה

, ואינו ממית.

שנינו במשנתנו:

והשותה מים לצמאו

מברך לפני השתיה שהכל נהיה בדברו.

שואלת הגמרא: מה ששנינו במשנה שדוקא "לצמאו" מברך שהכל,

לאפוקי מאי

, מאיזה אופן באה המשנה להוציא שלא יברכו עליו שהכל?