Behorot 8a — el Talmud en español

הדולפנין

[מפרש להו ואזיל]

פרין ורבין מבני אדם

, אם בא אדם עליהן הרי הן מתעברות.

קודם שנסתיימה הברייתא מפרשת אותה הגמרא:

מאי דולפנין?

אמר רב יהודה

: אלו

בני ימא

[בני הים], דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג, ואלו הן הדולפנין.

וממשיכה הגמרא להביא את דברי הברייתא:

כל שביציו מבחוץ

הרי זה

מוליד

[נקבתו יולדת] ואינה מטילה ביצים.

וכל שביציו

מבפנים

, הרי זה

מטיל ביצים

.

עד שלא נסתיימה הברייתא מקשינן עלה:

איני, והאמר שמואל: אווז

של ישוב

ואווז

-

בר

הרי הם

כלאים זה בזה

, ואסור להרביעם.

והוינן בה: מאי טעמא!?

והלא מין אחד הוא!?

ו

אמר

תירץ

אביי

: משום שאין הזכרים דומים זה לזה, כי

זה

[אווז בר]

ביציו מבחוץ, וזה

[אווז של ישוב]

ביציו מבפנים

.

והשתא תיקשי:

ו

הרי

תרוייהו מטילי ביצים

, הרי מבואר שיש מי שביציו מבחוץ והוא מטיל ביצים!?

אלא

כך תאמר:

כל ש

אבר

זכרותו מבחוץ

, הרי הוא

מוליד;

וכל שאבר זכרותו

מבפנים

הרי הוא

מטיל ביצים

.

ממשיכה הברייתא:

כל ש

דרך

תשמישו ביום

, הרי זה

מוליד

[נקבותיו יולדות]

ביום

.

כל שדרך תשמישו

בלילה

, הרי זה

מוליד בלילה

.

כל שתשמישו בין ביום בין בלילה, מוליד בין ביום בין בלילה

.

ומפרשת הגמרא:

תשמישו ביום

ו

מוליד ביום

, זה הוא

תרנגול

.

תשמישו

בלילה

ו

מוליד בלילה

, זה

עטלף

.

תשמישו בין ביום בין בלילה

ו

מוליד בין ביום בין בלילה

, זה

אדם וכל דדמי ליה

[וכל הדומה לו].

עד שלא נסתיימה הברייתא, שואלת הגמרא:

למאי נפקא מינה

, מתי הוא זמן הלידה שלהם?

ומפרשינן: נפקא מינה יש במה שאין תרנגולת יולדת אלא ביום,

לכדרב מרי בריה דרב כהנא! דאמר רב מרי בריה דרב כהנא

:

בדק בקינה של תרנגולין מערב יום טוב

בין השמשות

ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים

קודם עלות השחר

ומצא בה ביצה

, הרי זו

מותרת באכילה ביום טוב

, ואינו חושש שמא ביצה שנולדה ביום טוב היא, שאסורה באכילה, כי אין תרנגולת יולדת בלילה.

ומקשינן:

והלא בדק

, ואיך נאמר שכבר היתה שם!?

ומפרשינן:

אימר: לא בדק יפה יפה

, או

אימר

: שמא

יצתה רובה וחזרה הוה

, שמא יצאה וגם חזרה מערב יום טוב -

ואם כן מותרת היא,

וכדרבי יוחנן! דאמר רבי יוחנן: ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב

-

וחזרה

, הרי זו

מותרת לאוכלה ביום

טוב

.

ממשיכה הברייתא:

כל שתשמישו ועיבורו שוה

, שני מינים המשמשים באותה צורה - אשר תבואר בהמשך הברייתא - ואף זמן עיבורם שוה, הרי אלו

יולדים

זה מזה,

ומגדלים זה מזה

[מניקים זה את בניו של זה].

וכל שאין תשמישן ועיבורן שוה, אין מולידין ומגדלין זה מזה

.

הכל משמשין

כשה

פנים

של הזכר

כנגד עורף

של הנקבה,

חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים, ואלו הן: דג, ואדם ונחש

.

שואלת הגמרא:

ומאי שנא הני תלתא

[למה דוקא שלשה אלו משמשין כך]?

כי אתא רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר: אמרי במערבא

[בארץ ישראל] בטעם הדבר:

הואיל ודיברה עמהם שכינה

, שעם הדג דיבר הקב"ה במעשה יונה הנביא, ועם הנחש דיבר במעשה עץ הדעת.

תנא

בברייתא:

גמל

משמש

אחור כנגד אחור

.

תנו רבנן: תרנגולת

יולדת

לעשרים ואחד יום

, לאחר שנתעברה מן התרנגול שוהה ביצתה ליגמר עד אחד ועשרים יום -

וכנגדה באילן

שוהה הפרי משעה שפרח ועד גמר הפרי -

לוז

.

כלב לחמשים יום

משעת העיבור ועד שנגמר צורת הולד -

וכנגדו באילן: תאינה

.

חתול לחמשים ושנים יום, וכנגדו באילן: תות

.

חזיר לששים יום, וכנגדו באילן: תפוח

.

שועל וכל מיני שרצים לששה חדשים, וכנגדם באילן: תבואה

.

בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים, וכנגדה באילן: גפן

.

בהמה

גסה טהורה לתשעה חדשים

-

וכנגדה באילן: זית

.

בהמה גסה טמאה לשנים עשר חודש

-

וכנגדה באילן: דקל

.

הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס

והפיל והקוף והקיפוף

[כעין קוף הוא]

לשלש שנים

-

וכנגדם באילן בנות שוח

.

אפעה

אינו מתעבר עד

לשבעים שנה

משנולד -

וכנגדה באילן חרוב

, כי

חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה

.

וימי עיבורו

של אפעה

שלש שנים

.

נחש

יולד

לשבע שנים

מהעיבור,

ולאותו רשע

[הוא הנחש]

לא מצינו חבר

באילנות -

ויש אומרים

: חבירו באילנות הוא

מוכססים

[מין בנות שוח ולא בנות שוח ממש].

שואלת הגמרא:

מנא הני מילי

שהנחש עיבורו לשבע שנים?

אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משום דרבי יהושע בן חנניא

:

שנאמר

במאמר ה' לנחש במעשה עץ הדעת [בראשית ג יד]: "

ארור אתה

במשך זמן עיבורך -

מכל הבהמה ומכל חית השדה

", והרי למה הצרך לומר "ומכל חית השדה",

אם מבהמה

שזמן עיבורה יותר מן החיה -

נתקלל

הנחש,

מחיה

שזמן עיבורה פחות משל בהמה -

לא כל שכן!?

אלא

כך אמר הכתוב: ארור אתה מכל הבהמה כמו שהיא ארורה יותר מן החיה, ו

לומר לך

:

כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבע

[פי שבעה], ו

מאי ניהו חמור

, כלומר, בהמה גסה טמאה

מחתול

, שהרי זמן עיבורה של בהמה גסה טמאה הוא שנים עשר חודש, שהוא שבע פעמים זמן עיבורו של חתול שהוא חמשים ושנים יום -

כך נתקלל הוא

[הנחש]

מבהמה

גסה טמאה המתעברת אחת לשנים עשר חודש

אחד לשבע, דהוה ליה

פי שבע -

שב שני

[שבע שנים].

ומקשינן:

אימא

, והרי יש לומר שכוונת הכתוב היא:

כשם שנתקללה חיה מבהמה אחת לשלש, ומאי ניהו ארי

[חיה]

מחמור

[בהמה גסה טמאה], שהארי זמן עיבורו שלש שנים והחמור שנים עשר חודש,

כך נתקלל הוא

[הנחש]

מחיה

[מהארי]

אחת לשלש, דהוה ליה

עיבורו של נחש -

תשע שנים!?