Behorot 7a — el Talmud en español

האם

לענין בכורה

דוקא הצריך רבי שמעון ראשו ורובו, משום ד

כתיב

"

אך בכור שור

",

עד שיהא הוא שור ובכורו שור

, וכשאין רק מקצת סימניו כשל שור אין הוא קרוי שור,

אבל לאכילה גמל

גמור

הוא דאמר רחמנא דאסור

באכילה, אבל

הא

אם

אישתני מגמל

היינו במקצת סימנים -

שפיר דמי, או דילמא לא שנא

לבכורה ולא שנא לאכילה, צריך שיהא ראשו ורובו דומה לאמו? סימן: בהמה, אך, גמל

בהמה:

תא שמע

לפשוט מברייתא, שאף לאכילה הצריך רבי שמעון ראשו ורובו:

דתניא:

בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה

, הרי זה

אסור באכילה

וכדעת רבי שמעון

; ואם דומה ראשו ורובו לאמו

הרי זה

חייב בבכורה

, אבל במקצת סימנין אינו חייב, וכדעת רבי שמעון -

שמע מינה: לאכילה נמי בעי רבי שמעון ראשו ורובו

, שהרי אף איסור אכילה נשנה בברייתא זו.

ודחינן:

לא, לבכורה דוקא

הוא דבעי רבי שמעון ראשו ורובו, וכדאמר "חייב בבכורה".

ומדייקת הגמרא כפי הדחיה:

דיקא נמי דקא שבקה לאכילה וקם ליה אבכור

[הניח התנא את דין האכילה שפתח בו, והצריך ראשו ורובו לבכורה] ומשמע דוקא לבכורה.

שואלת הגמרא: אם כן האם

שמע מינה

להיפוך:

לבכורה הוא דבעי רבי שמעון ראשו ורובו, אבל לאכילה

-

לא?

ודחינן:

לעולם אימא לך: לאכילה נמי בעי

רבי שמעון ראשו ורובו,

ו

לכך סיים התנא בבכורה, משום דחיוב

בכורה איצטריך

ליה לחדש על כל פנים בראשו ורובו דומה לאמו, כי

סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב

"

אך בכור שור

", ומשמע:

עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ו

אם כן

לא תיסגי ליה

[לא יהיה די]

בראשו ורובו עד דאיכא כוליה

[עד שידמה בכולו לאמו] -

קמשמע לן

, דאפילו רבי שמעון מודה, שאם ראשו ורובו דומה לאמו, הרי זה חייב בבכורה.

אך:

תא שמע

לפשוט שבאכילה מתיר רבי שמעון אפילו כשרק מקצת סימניו דומים לאמו:

דתניא: כתיב "

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל

",

זה

גמל, ואפילו נולד מן הפרה -

אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד

של אמו, כלומר, שדומה לה במקצת -

ואיזה זה הבא בסימן אחד

שאתה אוכלו:

זה טמא הנולד מן הטהור, ו

גם

עבורו

[כלומר, אביו]

מן הטהור

.

יכול

שאתה אוכל

אפילו

אם

עבורו מן הטמא

-

תלמוד לומר

[דברים יד ד]: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור

שה כשבים

[לשון רבים]

ושה עזים

[לשון רבים] " ללמד: אין בהמה מותרת באכילה

עד שיהא אביו כבש, ואמו כבשה

, כלומר, שניהם טהורים -

דברי רבי יהושע

.

רבי אליעזר אומר

:

לא בא הכתוב להתיר את המותר

, כלומר, אם כדבריך שהכתוב "שה כשבים ושה עזים" בא להתיר את הטמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטהור, הרי פשיטא שהוא מותר, ולא הצרך הכתוב להתירו,

אלא

בהכרח

להוסיף

בא הכתוב

על המותר

[על מה שהיינו יודעים מעצמנו שהוא מותר],

ואיזה זה: טמא הנולד מן הטהור ו

אפילו

עבורו מן הטמא

.

או אינו אלא עבורו מן הטהור

,

תלמוד לומר

"

שה כשבים ושה עזים

"

מכל מקום

.

ומדייקת הגמרא:

קרי ליה

רבי יהושע לגמל הנולד מן הפרה: "

טמא

",

כרבי שמעון

הסובר שהוא טמא אף שנולד מן הטהור,

וקאמר: אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד

, הרי שדי במקצת סימנים כדי שיהא מותר אפילו לרבי שמעון.

ודחינן:

האי תנא

רבי יהושע

סבר ליה כוותיה

דרבי שמעון

בחדא

[בדבר אחד] לאסור את הטמא שנולד מן הטהור,

ופליג עליה בחדא

[ונחלק עליו באחת], שהוא מתיר אף כשיש בו רק מקצת סימנים דומים לאמו, אבל רבי שמעון יש לומר שהוא סובר דבעינן ראשו ורובו.

ואיכא דמקשי ומותיב

[יש מי שמקשה על הברייתא קושיא, ומישבה, ומתוך הישוב משיב הוא למי ששאל: כיצד סובר רבי שמעון במקצת סימנים דומה לאמו]; והיינו, שהוא מכריח באופן אחר שברייתא זו רבי שמעון היא, וממילא נפשט הספק:

וכך הוא מקשה על הברייתא: כיצד שנינו "יכול אפילו

עבורו

של הטמא בן הטהורה -

מן הטמא

", והרי

מי מעברא

[וכי בהמה טהורה מתעברת מבהמה טמאה]!?

והאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אין מתעברת, לא טמאה מן הטהור, ולא טהורה

מן הטמא, ולא

בהמה

גסה מן

הבהמה

הדקה, ולא

בהמה

דקה מן

הבהמה

הגסה, ולא בהמה מן

ה

חיה, ולא חיה מן

ה

בהמה

-

חוץ מרבי אליעזר ו

בעל

מחלוקתו

שנחלקו בדין "אותו ואת בנו" בכוי -

שהיו אומרים: חיה מתעברת מבהמה

, וכדאמרינן בחולין עט ב: איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים, זה הבא מן התייש [שהוא בהמה] ומן הצביה [שהיא חיה].

ו

הרי

אמר רבי ירמיה

בישוב קושיא זו:

זו ששנינו: "עבורו מן הטמא", היינו

דאיעבר

הטהורה

מקלוט

[פרסותיו קלוטות, והיינו טמא]

בן פרה, ו

לכן חשוב עיבור מקלוט בן פרה כעיבור מן טמא כי

אליבא דרבי שמעון

הסובר קלוט בן פרה - טמא, הוא ד

קאמר

ומאחר שהכרחנו שהברייתא כרבי שמעון הרי נפשט הספק:

וקאמר

בברייתא:

אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד;

הרי מבואר דרבי שמעון סבר: אפילו אינו דומה אלא במקצת סימניו לאמו, הרי אתה אוכלו.

ודחינן כדדחינן לעיל:

האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא

.

משהובאה מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע, מפרשת הגמרא את שיטותיהם, שרבי יהושע התיר בהמה רק אם אביה ואמה טהורים, ואילו רבי אליעזר התיר אפילו כשאמו טהורה בלבד:

למימרא

, האמנם כן

דרבי אליעזר סבר: זה וזה

[היתר ואיסור]

גורם

כגון בעניננו שהולד נגרם ונוצר מן הטהורה והטמא -

מותר; ורבי יהושע סבר: זה וזה גורם אסור!?

והא איפכא שמעינן להו

[והרי במקום אחר נחלקו בשיטות הפוכות]!?

דתניא:

ולד טריפה

האסורה בהקרבה על המזבח:

רבי אליעזר אומר: לא יקרב

הולד

לגבי מזבח

, ואף שאמו בלבד היא טריפה ואביו אינו טריפה, כי זה וזה גורם - אסור.

רבי יהושע אומר: יקרב לגבי מזבח

, כי זה וזה גורם - מותר.

ומשנינן:

בעלמא

אכן

סבר רבי אליעזר זה וזה גורם אסור

, וכדסבר לגבי ולד טריפה,

ושאני הכא

בנולד מן הטמא והטהורה שמתיר רבי אליעזר, משום

דאם כן

שצריך שיהיו אביו ואמו טהורים -

נכתוב קרא

"

שור כבשים ועזים

",

שה למה לי!?

אלא

שמע מינה: שה מכל מקום

, ואפילו אביו טמא.

ורבי יהושע אמר לך

: אכן

בעלמא זה וזה גורם מותר, והכא

בנולד מן הטמא והטהורה,

אם כן

שהוא מותר

לכתוב קרא

"

שור שה כבש ושה עז

"

כשבים ועזים

בלשון רבים

למה לי!?

אלא

שמע מינה: עד שיהא אביו כבש, ואמו

כבשה

.

כאן שבה הגמרא לפשוט את הספק, אם הצריך רבי שמעון שיהא ראשו ורובו של הטמא הנולד מן הטהור דומה לאמו, כדי שיהא מותר באכילה:

גמל:

תא שמע

לפשוט שהצריך רבי שמעון ראשו ורובו לאכילה:

דתניא:

רבי שמעון אומר

: "

גמל גמל

"

שני פעמים

[בויקרא ובמשנה תורה], ללמד:

אחד גמל הנולד מן הגמל

אסור,

ואחד גמל הנולד מן הפרה

אסור

; ואם ראשו ורובו דומה לאמו

, הרי זה

מותר באכילה

-

שמע מינה, לאכילה נמי בעי רבי שמעון ראשו ורובו

.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

.

שנינו במשנה:

שהיוצא מן הטמא

טמא:

בעו מינה

בני הישיבה

מרב ששת

:

מי רגלים של חמור

שהוא טמא ואסור באכילה -

מהו

, אם מותרים או אסורים הם?

ומקשינן:

ותיבעי

נמי במי רגלים

דסוסים

וגמלים

, ולמה נסתפקו דוקא בשל חמור!?

ומשנינן:

דסוסים וגמלים לא מיבעיא להו

שודאי מותרים הם, כיון

דלא עכירי

[אינם עכורים אלא זכים],

ולא דמו לחלב

טמאה שאסרה תורה - כדמרבינן לעיל ו ב מן הכתובים - ו

מיא עול מיא נפוק

[מים נכנסו לגופו ומים יצאו ממנו] -

כי קמיבעיא להו

דוקא במי רגלים

דחמור

, כיון

דעכירי ודמו לחלב

שאסרה תורה, ובזה נסתפקו

מאי?

וצדדי הספק הם:

האם

מגופיה קא מימצי

[מגוף חמור הם מתמצים], כלומר, מי הרגלים היא תוצרת של החמור כמו החלב

ו

אם כן

אסירי

כמו חלב בהמה טמאה -

או דילמא

: אין זו תוצרת של החמור אלא

מיא עול מיא נפוק, והאי דעכירי הבלא דבישרא הוא

[ועכירותם הוא מחמת חמימות וסרחון הבשר].

אמר

פשט

להו רב ששת

את ספיקם, דהא

תניתוה

במשנתנו: