Behorot 3b — el Talmud en español

הכי אמר רבי יוחנן

[שני הדברים הבאים אמר רבי יוחנן]:

א.

אפילו

אם חלקו של הגוי הוא אבר שבהינטלו הוי

מום קל

וכגון שהיה שותף באזנו, הרי זה פוטר מן הבכורה.

ב.

והדתנן

לקמן טז ב:

רחל

מבכרת

שילדה מין עז, ועז

מבכרת

שילדה מין רחל, פטורה

מן הבכורה; ואם יש בו

[בולד]

מקצת סימנין

שהוא דומה בהם לאמו, הרי זה

חייב

בבכורה. ואמר על זה רבי יוחנן, ש"חייב" היינו דחייב ליתנו לכהן, אבל למזבח אינו קרב, ומשום שהשתנותו למין אחר מאמו -

מום קבוע הוי, לשחוט עליו

את הבכור בחוץ. ומקשינן:

בשלמא

מה שאמר רבי יוחנן ד"אפילו

מום קל

",

קא משמע לן כדרב הונא

שפטר מן הבכורה אפילו אם אזנו של הבכור בלבד שייכת לגוי,

ולאפוקי מדרב חסדא ורבא

, שהצריכו שותפות בדבר שבהינטלו אין חיות.

אלא

דמקצת עז בן רחל הוי

מום קבוע, מאי קא משמע לן!?

דכיון דאישתני

[שנשתנה] למין אחר

הוה ליה מומא

[הרי זה מום]!? והרי

תנינא

לה במשנה לקמן מ א:

ופיו

של הטלה

דומה כשל חזיר

...

הרי זה מום

.

וכי תימא, התם

בפיו דומה לחזיר - הרי

נשתנה בדבר שאין במינו קדוש בבכורה

[כי אין חזיר קדוש בבכורה], אבל

הכא

ברחל שילדה כמין עז - הרי

נשתנה בדבר שבמינו קדוש בבכורה

, ושינוי כעין זה עדיין לא שמענו, והצרך רבי יוחנן להשמיענו ששוחטין על כך את הבכור; כך הרי אי אפשר ליישב, כי:

הא

שינוי לדבר שמינו קדוש בבכורה - נמי

תנינא

, שהרי שנינו לקמן מ ב בין המומין ששוחטין עליהן את הבכור:

עינו אחת

של הטלה

גדולה

והשניה כדרכה,

ואחת

[או אחת]

קטנה

והשניה כדרכה,

ותנא

בברייתא לפרש: "

גדולה

" היינו שעין הטלה

גדולה כשל עגל, ו

"

קטנה

" היינו שעין הטלה

קטנה כשל אווז;

והרי:

בשלמא

"

קטנה כשל אווז

" ניחא שהוא מום, כי נשתנה בדבר ש

אין במינו קדוש בבכורה

, שאין עופות חייבים בבכורה

; אלא

"

גדולה כשל עגל

" הרי

יש במינו קדוש בבכורה

, ולמה חשיב שינוי לשחוט עליו בחוץ!?

אלא לאו, משום דאמרינן: כיון דאישתני

למין אחר,

הוה ליה מומא

ולא רק כשנשתנה לדבר שאין במינו קדוש בבכורה; ואם כן למה לן חידושו של רבי יוחנן!?

כתיב [ויקרא כא יח]: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, איש עור או פסח או חרום או שרוע"; ופירוש שרוע: שאחד מאיבריו גדול מחבירו, כגון עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה.

ומשנינן:

לא

כאשר פירשת את המשנה שמשום השינוי נפטר מן הבכורה, ולעולם יש לומר דשינוי לדבר שיש במינו קדוש בבכורה אינו מום [אם לא שהשמיענו רבי יוחנן חידוש זה], וטעם עינו אחת גדולה כשל עגל דחשיב מום, הוא

משום דהוה ליה

"

שרוע

", היינו מי שעינו - או אחד משאר האברים הכפולים - אחת גדולה משל חברתה.

הכי נמי מסתברא

כפירוש זה: מהא

דתנן

לקמן מג א בתחילת פרק מומין אלו:

מומין אלו

שנזכרו לענין בכור בהמה בפרק על אלו מומין, וביניהם עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה -

בין

שהיו

קבועין, בין

שהיו

עוברים

הרי הם

פוסלים

[

באדם

] הכהן מן העבודה.

יתר עליהן אדם

שהוא נפסל אף כש

עיניו שתיהן גדולות

מן הרגיל באדם, או שעיניו

שתיהן קטנות

מן הרגיל; הרי משמע:

גבי אדם הוא

דפסיל מומין אלו, משום

דכתיב

[ויקרא כב ד]: "

איש איש מזרע אהרן

" ולמדנו מזה,

דבעינן איש שוה בזרעו של אהרן

, שדומה לבני אדם,

אבל

גבי

בהמה

כש

שתיהן גדולות

או ש

שתיהן קטנות נמי

לא הוי מומא

, ואם כן:

אחת גדולה ואחת קטנה מאי טעמא

הוי מומא?

אי משום שינוי

, אם כן

אפילו שתיהן גדולות

כשל עגל או

שתיהן קטנות

כשל אווז

נמי

ליהוי מום

; אלא לאו משום דהוה ליה

"

שרוע

".

דוחה הגמרא את ההכרח שמום בעינו גדולה או עינו קטנה הוא משום "שרוע":

לא

כאשר פירשת, אלא

לעולם אימא לך

ד

משום שינוי

הוא ד

הוי מומא

כשעינו אחת גדולה כשל עגל או עינו אחת קטנה כשל אווז,

ודקא קשיא לך

: אם כן

אפילו שתיהן גדולות

או

שתיהן קטנות

ליהוי מום; אימא לך, דשתיהן גדולות או שתיהן קטנות אין זה חשוב שינוי, כי שתיהן גדולות משום בריאות יתירה, ושתיהן קטנות משום כחישות יתירה -

מה שאין כן

התם

כשעינו אחת גדולה או עינו אחת קטנה - אי אתה יכול לומר כן, שהרי

אי מחמת בריותא יתירא

גדלה עין אחת -

תרוייהו בעי למיברא

[אילו היתה סיבת הגדלת העין האחת מחמת בריאות יתר, הלוא היו צריכות שתי העיניים להיות גדולות], ו

אי

קטנה עין אחת -

מחמת כחישותא יתירא, תרוייהו בעי

מיכחש

[ואם קטנה העין מחמת כחישות יתר, הלוא שתיהן היו צריכות להתקטן], ואם כן שינוי הוא, ולכן הוא מום.

ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחי חיותא לפטומה

[מעשה בגיורת שהיו נותנים לה אחיה הגויים בהמות בקבלה לפטמם]

; אתאי לקמיה דרבא

[באה לפני רבא] לשאול האם הבכורים הנולדים שיש לה חלק בהם חייבים בבכורה?

אמר לה

רבא:

לית דחש לה

[אין מי שחושש]

להא דרבי יהודה, דאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה

והמקבל מן הגוי חייב בבכורה, אלא קיימא לן שפטור מן הבכורה.

רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא, הוה מקנה לאודנייהו לגוי

[רב מרי בר רחל היו לו בהמות, והיה מקנה את אוזן הבכורות לגוי], ובכל זאת היה נוהג בהם דין בכורות:

ואסר להו בגיזה ועבודה, ויהיב להו לכהנים, ו

אפילו הכי

כלאי חיותא דרב מרי בר רחל

[על אף שהקנה את אוזן הבהמות לגוי, והיה נוהג בבכורות איסור גיזה ועבודה ונותנם לכהנים, מכל מקום כלו בהמותיו] - ומפרש לה ואזיל.

ומקשינן:

וכי מאחר דאסר להו

רב מרי

בגיזה ועבודה ו

אף

יהיב להו לכהנים

, הרי שהיה נוהג בהם דין בכורות, ואם כן,

אמאי

מקנה להו לאודנייהו לגוי

[לשם מה היה מקנה את אוזן הבהמות לגוי]!?

ומשנינן: משום שהיה חושש

דילמא אתי בהו לידי תקלה

[שמא יבואו לידי תקלה בהם בגיזה ועבודה], ולכן היה מקנה את אוזן הבכורות לגוי, כדי להפקיעם מקדושת בכורה.

ומקשינן:

אי הכי

שלא היתה כוונת רב מרי בהפקיעו אותם מקדושת בכורה, אלא לטובה שלא ייכשלו בהם -

מאי טעמא כלו חיותא דרב מרי

[למה כלו בהמותיו]!?

ומשנינן:

משום דמפקע להו מקדושתייהו

[כי סוף סוף על ידי הקנאתו פקעה מהם קדושת בכורה, ומנהג בכורות שהיה נוהג בהם אינו אלא כנוהג בחולין].

ומקשינן עלה:

והאמר רב יהודה: מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם

, וסבורה הגמרא, שאף מותר להקנות את אוזן העובר, ואם כן למה כלו בהמותיו!?

ומשנינן:

התם

כשמטיל הוא מום בבכור -

מקדושת מזבח

אכן

קא מפקע ליה

, אבל

מקדושת כהן לא מפקע ליה

, שהרי בעל מום ניתן לכהן - ואילו

הכא

כשהקנה את אוזן הבכור לגוי

\- הרי

אפילו מקדושת כהן קא מפקע ליה

, שהרי בבכור שיש בו שותפות לגוי אין דין בכורה כלל.

ואיבעית אימא

, לכך כלו בהמותיו של רב מרי:

אין גוי קונה אלא בכסף ולא במשיכה, והמקנה אוזן לגוי, צריך שיקבל דמים מן הגוי, אבל במשיכה לבד לא קנה הגוי את אוזן הבהמה.

כי

רב מרי בר רחל ידע לאקנויי

את אוזן הבכור

קנין גמור

דהיינו שהיה מקבל מהם כסף,

ו

מיהו יש לחוש, ד

חזי ליה איניש אחרינא ואזיל ועביד, וסבר: רב מרי מילתא הוא דעבד

[שמא יראה את מעשהו אדם אחר, ולא ידע שקיבל כסף מן הגוי, אלא יסבור שבדיבור בעלמא הקנה לו]

ואתי בה לידי תקלה

[ומזה תצמח תקלה] שיקנה אדם אחר את בכורו לגוי בלי קבלת דמים, וינהג בבכור - שלא נפקע מקדושת בכורה - מנהג חולין; ולכן כלו בהמותיו.

א. כתיב [במדבר ג מ, לאחר שנמנו הלויים מבן חודש ומעלה]: "ויאמר ה' אל משה, פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה ושא את מספר שמותם. ולקחת את הלויים לי אני ה' [באותה שעה נתקדשו הלויים לעבודת המשכן] תחת כל בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלויים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל".

"וידבר ה' אל משה לאמר. קח את [פשוטי] הלויים תחת כל בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלויים תחת בהמתם [תחת בכורי בהמתם; ואולם הבהמות לא נמנו], והיו לי הלויים אני ה'. ואת פדויי השלשה והשבעים והמאתים העודפים על הלויים מבכור בני ישראל. [כלומר, מספר בכורי ישראל עודף היה על מספר פשוטי הלויים - שהיה

שנים ועשרים אלף - כמספר הזה, וכך תפדה אותם:]. ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת בשקל הקודש תקח עשרים גרה השקל".

ב. שנים ועשרים אלף הלויים שבאו תחת בכורי ישראל, היו פשוטי הלויים בלבד, ואילו עם בכוריהם היה מספרם גדול יותר; ומתבאר בגמרא לקמן ה א, שאותם בכורים די להם שתפקיע קדושת לוייתם את קדושת עצמם, ולא הפקיעו גם את קדושת בכורי ישראל.

ג. שיטת

רש

"

י בפירוש החומש

, שלא פדו בהמת הלויים את בכורי בהמה טהורה של ישראל, אלא את פטרי חמוריהם; אבל שיטת

התוספות

ראה דבריהם ד א ד"ה ועוד - שבהמת הלויים הפקיעה גם את קדושת בכורות הבהמה הטהורה של ישראל.

ומכל מקום, הן השה שנפדו בו פטרי החמורים, והן הבהמה שפדתה את בכורי הבהמה הטהורה, לא נעשה בהם כלום, והם נשארו של הלויים.

ד. שה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל; ולשיטת התוספות בהמה אחת של הלויים פטרה כמה בכורות בהמה טהורה של ישראל.

מתניתין:

כהנים ולויים פטורין

מן הבכורה - ונחלקו אמוראים בגמרא, האם המשנה עוסקת בפטור של הכהנים והלויים עצמן מפדיון הבן, או שהמשנה עוסקת בפטור פדיון פטרי חמוריהם

מקל וחומר: אם פטרו את של

ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו את של עצמן;

ומפרש לה בגמרא.