Behorot 16b — el Talmud en español

הרי צאן הברזל עצמו שביכר, ואפילו

ולדותיהן

שהגיעו לחלקו של ישראל וגדלו וילדו דור שלישי לצאן הברזל הרי הם

פטורין

מן הבכורה, והטעם מתבאר בגמרא.

ואילו

ולדי ולדותיהן

שגדלו וביכרו וילדו דור רביעי לצאן הברזל

חייבין

בבכורה.

אם

העמיד

הישראל את

ולדותיהן תחת אמותיהן

, שפתח לו הישראל פתח לאמר: אם ימות צאן הברזל תקח את הולדות המגיע לחלקי, אך יישארו אותן ולדות תחת ידי באותם תנאים שקבלתי את אמותיהם.

הרי

ולדי

ה

ולדות

שילדו דור רביעי

פטורין

מן הבכורה,

ו

אילו

ולדי וולדי וולדות

שילדו דור חמישי

חייבים

בבכורה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

:

אפילו עד עשרה דורות

לצאן הברזל

פטורין

מן הבכורה, מפני

שאחריותן לגוי

. כלומר, משועבדים הם לגוי עבור מעותיו, ולכן פטורים מן הבכורה.

שונה משנתנו דין נוסף:

רחל שילדה מין עז

["נדמה"],

ועז שילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה

ואף שהן מין עז והן מין רחל חייבים בבכורה.

ואם יש בו

בולד

מקצת סימנין

שהוא דומה בהם לאמו, הרי הוא

חייב

בבכורה,

אלא שמום הוא זה ולא יקרב על גבי המזבח, אלא ינתן לכהן, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל ג ב.

גמרא:

שנינו במשנה: המקבל צאן ברזל מן הגוי ולדותיהן פטורים:

למימרא

, האמנם כן הוא,

ד

סתם צאן ברזל

כיון דלא נקט מרא זוזי

, הרי ש

ברשותא דמרא קיימא

[היות ואדוניו של הצאן לא קיבל כסף, הרי צאן הברזל של הגוי בעל הצאן הוא וברשותו], וכאשר נראה ממה שפטרה משנתנו את צאן הברזל ואת ולדותיו מן הבכורה, ומשום ששל גוי הם.

ורמינהי

ממה ששנינו בבבא מציעא ע ב:

אין מקבלין צאן ברזל מישראל, מפני שהוא ריבית

. כלומר, של המקבל הם ומעות נתחייב לו בתמורה, ונמצא שחצי הולדות המשולמות לנותן הם בשכר המתנת המעות שממתין הנותן עד הזמן שקבעו ביניהם, וריבית היא מדרבנן -

אלמא ברשותא דמקבל קיימא

[הרי שצאן הברזל של המקבל הם וברשותו], ואם כן, למה נפטר צאן הברזל עצמו וולדותיו מן הבכורה!?

אמר אביי: לא קשיא!

הא

משנתנו עוסקת - בכגון

דקביל עליה

הגוי הנותן

אונסא וזולא

. כלומר, ההסכם היה שאם יאנס צאן הברזל בידי המקבל לא ישלם לו המקבל את תמורתם, וכן אם יוזל הצאן אין המקבל צריך לשלם את ההפרש, ואם כן, אין זו מכירה וברשותו של הגוי הם.

והא

המשנה בבבא מציעא עוסקת - בכגון

דלא קביל עליה

הנותן

אונסא וזולא

, ואם כן, של המקבל הם, ושכר מעותיו נוטל הנותן.

אמר

תמה

ליה רבא

לאביי:

א.

אי דקביל עליה

הנותן

אונסא וזולא

וכאשר פירשת את משנתנו - וכי "

צאן

ברזל

"

קרית ליה

[הכי ייקרא שמו "צאן ברזל"]!? והרי "צאן ברזל" משמעותו שהוא קשה וחזק כברזל, שלעולם אין הוא מפסיד, כי אחריות הצאן היא על המקבל, אבל כשאחריות הצאן היא על הנותן, אין הנותן מובטח בערכו של הצאן!?

ב.

ועוד

קשה על תירוצו של אביי שחילק בין "צאן הברזל" שבמשנתנו ל"צאן הברזל" שבבבא מציעא:

מאי פסקא!?

כלומר, מנין לנו לחלק בין צאן ברזל לצאן ברזל, והרי בודאי משמע שהן משנתנו והן המשנה בבבא מציעא עוסקות באותו הסכם!?

ג.

ועוד

קשה על תירוצו של אביי הסובר שיש נכסי צאן ברזל שהנותן מקבל עליו אחריות אונסא וזולא:

אם כן,

אדתני סיפא

דההיא משנה בבבא מציעא:

אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוי

ומשום שמותר לשלם לו ריבית.

ליפלוג

וליתני בדידה

, תחלק המשנה בישראל עצמו ותאמר:

במה דברים אמורים

שאסור לעשות כן, בכגון

דלא קביל עליה

הנותן

אונסא וזולא

, אבל קביל עליה הנותן - אפילו אם ישראל הוא -

שפיר דמי!?

אלא ודאי, שאם קיבל עליו הנותן אונסא וזולא אין זה כלל "צאן ברזל", והמשנה אינה עוסקת אלא בצאן ברזל ובו מחלקת המשנה בין האסור למותר.

אלא אמר

יישב

רבא: אידי ואידי

, שתי המשניות עוסקות בכגון

דלא קביל עליה

הנותן

אונסא וזולא

, אלא על המקבל הטיל את כל האחריות. ודקשיא לך: כיון שריבית היא, אם כן, של הישראל הם, ולמה פטור הצאן עצמו וולדותיו מן הבכורה. אימא לך:

והכא, גבי בכורה, היינו טעמא

שאינם חייבים, משום

דאילו אתי גוי

לכשיגיע הזמן ו

בעי זוזי ולא יהיב ליה

[אם יבוא הגוי לתבוע את מעותיו בסוף הזמן, והמקבל לא יתן לו] הרי

תפיס לה

הגוי

לבהמה

שממושכנת היא לנותן עבור מעותיו,

ו

אף

אי לא משכח לה לבהמה תפיס ולדות דידה

שאף הם ממושכנים לו עבור מעותיו,

והרי יד גוי באמצע, וכל

ש

יד גוי באמצע פטורה מן הבכורה

.

שנינו במשנה: המקבל צאן ברזל מן הגוי ולדותיהן פטורים ולדי ולדותיהן חייבים,

העמיד ולדותיהן תחת בהמותיהן ולדי ולדות פטורים

:

אמר רב הונא

לפרש את מה ששנינו בתחילת המשנה "ולדותיהן פטורים":

ולדות

של צאן הברזל עצמו שילדו דור שלישי

פטורין, ו

אילו

ולדי ולדות

שילדו דור רביעי

חייבין

.

ורב יהודה אמר: ולדי ולדותיהן

שילדו דור רביעי

נמי פטורין, ו

רק

ולדי ולדי ולדות

שילדו דור חמישי

חייבין

.

ומקשינן לרב יהודה מהא ד

תנן

בהמשך המשנה:

העמיד ולדותיהן תחת אמותיהן, ולדי ולדות פטורין

, ומשמע:

טעמא דהעמיד

אז פטור הדור הרביעי,

הא לא העמיד

-

לא

פטור הדור הרביעי,

תיובתא דרב יהודה!

אמר לך רב יהודה

:

הוא הדין

שולדי הולדות פטורין

אף על גב דלא העמיד, ו

משנתנו שהזכירה את פטור ולדי הולדות בהעמיד ולדותיהן תחת אמותיהן

הא קא משמע לן: אפילו העמיד נמי, ד

באופן זה

אורחיה דגוי למיתפס בנה

וסלקא דעתין שייפטרו הולדות עד עולם, מכל מקום

הוי כמי דלא העמיד

, ורק

ולדי ולדות פטורין

ואילו

ולדי ולדי ולדות חייבין

.

כלומר, אין המשנה באה לומר שאם העמיד משתנה הדין, אלא, שאפילו אם העמיד את הולדות תחת אמותיהן - שהייתי סבור באופן זה שייפטרו הולדות עד עולם, ומשום שדרכו של הגוי לתפוס את הולד - לא נשתנה הדין וכאילו לא העמיד, ודור רביעי פטור, ואילו דור חמישי חייב.

והשתא מקשינן לרב הונא מהא ד

תנן

במשנתנו:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו עד עשרה דורות פטורין

, מפני

שאחריותן לגוי

, ולכאורה קשה: למה לא אמר רבן שמעון בן גמליאל: אפילו ולדי ולדותיהן פטורין, והייתי מבין מעצמי: מה לי ולדי ולדות שפטר רבי שמעון בן גמליאל את בנם מן הבכורה, מה לי דור עשירי, והרי בין אלו ובין אלו לא יצאו מגוף בהמתו של גוי:

ו

בשלמא לרב יהודה דאמר נחית תנא קמא למיפטר

דרי

. כלומר, אף תנא קמא לא סייג את הפטור למי שיצאו מגוף בהמתו של גוי, אלא אף את דורותיהן פטר דהיינו, ולדי ולדי ולדות,