Behorot 14a — el Talmud en español

מתניתין:

כתיב [דברים יב טו]: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך, הטמא והטהור יאכלנו, כצבי וכאיל" -

הכתוב מדבר בקדשים שנפל בהם מום [אחר שהוקדשו, והנקראים בלשון חז"ל "פסולי המוקדשין"], שייפדו ויאכלו בכל מקום ["בכל שעריך"].

יכול ייפדו [אף] על מום עובר? תלמוד לומר "רק". ואמר הכתוב "תזבח ואכלת", לומר לך: אין לך בהם היתר גיזה וחלב [אף לאחר שנפדו], אלא אכילה על ידי זביחה [שחיטה]. ואמר הכתוב "הטמא והטהור יאכלנו", לפי שבאו מכח קדשים, שנאמר בהם "והבשר אשר יגע בכל טמא לא ייאכל", לכן הוצרך הכתוב להתיר בו, שיאכלו הטמא והטהור בקערה אחת.

ואמר הכתוב "כצבי וכאיל", שאלו הם מינים הפטורים ממתנות זרוע לחיים וקיבה, וכן פסולי המוקדשין שנפדו, פטורין מן הזרוע הלחיים והקיבה [על פי רש"י בחומש].

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן

, שאי אפשר להקדישם קדושת הגוף, והקדישם לדמיהם, שיימכרו ויביא בדמיהם עולה או קרבן אחר,

ונפדו

, כך הוא דינם:

הרי הם

חייבין בבכורה

אם ילדו בכור,

ובמתנות

זרוע לחיים וקיבה כחולין גמורים.

ויוצאין לחולין

, הועיל פדיונם להוציאם לחולין אפילו

ליגזז וליעבד

.

ו

ולדן

שנתעברה בהם אמם קודם הפדיון וילדתם לאחר הפדיון, כדמפרש בגמרא,

וחלבן

[החלב שנחלב מהם לאחר שנפדו]

מותר

.

וכל דינים אלו שאמרנו הם

לאחר פדיונן

.

והשוחטן

לקדשים שקדם מומן להקדשן,

בחוץ

[מחוץ לעזרה], אפילו קודם פדיונם, הרי הוא

פטור

מכרת שמתחייב כל השוחט קדשי מזבח בחוץ, לפי שלא קדשו בקדושת הגוף.

ואין עושין תמורה

אפילו קודם פדיונם, וכדמפרש טעמא בגמרא.

ו

אפילו

אם מתו

קודם לפדיונם -

יפדו

[יכול הוא לפדותם] כשהם מתים.

חוץ מן הבכור ומן המעשר

, שאפילו אם קדם מומן להקדישם, חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב.

וכל

הקדשים

שקדם הקדשן את מומן,

ונתקדשו בקדושת הגוף, שהיא קדושה חמורה ולא קדושת דמים,

או

אפילו היה להם

מום עובר

קודם

להקדשן,

שהוא אינו מעכב בחלות קדושת הגוף,

ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע

, ונמצא שקדם הקדשן את מומן -

ונפדו

, כך הוא דינם:

פטורין מן הבכורה, ומן המתנות

.

ואינן יוצאין

בפדיונם

לחולין ליגזז וליעבד

. ו

ולדן וחלבן אסור

אפילו

לאחר פדיונן

, שהרי אמרה תורה "תזבח ואכלת בשר", ולא חלב. והולדות, הן הולדות שנתעברו קודם הפדיון ונולדו לאחר הפדיון, ומדרבנן אסורים הולדות וכפי שיתבאר בגמרא מטעם גזירה.

והשוחטן בחוץ

קודם פדיונן,

חייב

.

ועושין תמורה,

בין קודם פדיונם בין לאחר פדיונם.

ואם מתו, יקברו

ולא ייפדו.

גמרא:

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו, חייבין בבכורה ובמתנות:

ודייקינן:

טעמא דנפדו

הקדשים שלא קדשו מתחילה אלא בקדושת דמים, הוא שנתחייבו בבכורה ובמתנות.

הא לא נפדו

עדיין, הרי הם

פטורין מן הבכורה ומן המתנות

, ואף שאין קדושתם אלא קדושת דמים -

קסבר

האי תנא:

קדושת דמים

כמוה כקדושת הגוף שהיא

מדחה מן הבכורה ומן המתנות

.

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו...

ויוצאין לחולין

ליגזז וליעבד:

ודייקינן:

טעמא דנפדו, הא לא נפדו,

אף שאין קדושתם אלא קדושת דמים,

אסירי

מדרבנן

בגיזה ועבודה

אף באופן שאין בהם איסור משום נהנה מן ההקדש. ואם כן, האם

מסייע ליה

משנתנו

לרבי אלעזר דאמר קדשי בדק הבית

וכן קדשים הקדושים בקדושת דמים למזבח -

אסורין בגיזה ועבודה

מדרבנן, כשם שהם אסורים מן התורה בקדשי מזבח, ובפסולי המוקדשין שנפדו?

אמרי

בני הישיבה:

לא

תוכיח מכאן כדברי רבי אלעזר, כי מקדשים הקדושים בקדושת דמים למזבח האסורים מדרבנן בגיזה ועבודה, לא תלמד לקדשי בדק הבית לאסור אף בהם. כי:

קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח

שאסורה בגיזה ועבודה, ולכן

גזרו בהו רבנן

.

אבל קדשי בדק הבית

יש לומר, ד

לא

גזרו, כיון דלא מיחלפא בקדושת הגוף למזבח.

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו,

ולדן וחלבן מותר

:

שואלת הגמרא:

היכי דמי

, באיזה אופן עוסקת משנתנו שהצרכה להתיר את הולדות?

אילימא דאיעבר ואיתיליד לאחר פדיונן

, כך הרי אי אפשר לומר, שהרי

פשיטא

היא, כי

חולין נינהו

.

אלא, דאיעבר

לאחר ההקדש ו

לפני פדיונן, ואיתיליד לאחר פדיונן

.

ודייקינן:

הא

ולדות שנולדו - לקדשים שקדם מומן להקדישן, שלא קדשו אלא לדמים -

לפני פדיונן, אסירי

בהנאה בלי פדיון. ויש להסתפק: