Beitzá 7b — el Talmud en español

אמר רב גמדא משמיה דרב: כל היכא

דשמעה קליה ביממא

, עד למרחק שבו שהיא שומעת קולו ביום, וביום נשמע קולו במרחק פחות מהלילה, אך הדבר תלוי דוקא בשמיעת היום, כי תשמישו ביום.

עבד רב מרי עובדא

, שבדק מערב יום טוב ולא מצא, והשכים בבוקר לפני עלות השחר ומצא ביצה, והתירה על סמך תרנגול שהיה סמוך למקומה

עד

מרחק של

שתין בתי,

ששים בתים, שהעריך רב מרי שעד שם קולו נשמע, ולכן לא חשש לספנא דארעא.

ואי איכא נהרא

המפריד בינה ובין התרנגול

לא עברא

את הנהר, ואז אפילו שומעת קולו יש לנו לחוש שספנא מארעא.

אבל

ואי איכא מברא

גשר על הנהר -

עברא

, עוברת היא אליו על הגשר, ואין לנו לחוש שספנא מארעא.

ואי איכא

רק

מיצרא

, שהוא גשר צר מאד, העשוי מקורת עץ צרה, ואפשר לעבור עליה רק אם מחזיקים בחבל המתוח מעליה -

לא עברא

התרנגולת עליו אל התרנגול.

ופורכת הגמרא את ההנחה האחרונה, היות ו

הוה עובדא, ועברא

התרנגולת

אמיצרא

.

ועתה מבארת הגמרא את דברי רב, לעיל, שאם בדק את הקן מערב יום טוב ולא היתה בו ביצה, אף שהשכים ומצא בו ביצה לפני עלות השחר, הביצה אסורה, וביארנו שטעמו משום שיש לחוש להטלת הביצה בלילה כיון שהתרנגולת ספנא מארעא.

והוינן בה:

במאי אוקימתא

במה העמדת את דברי רב -

בדספנא מארעא

.

ואם כן' לכאורה תמוה,

מאי איריא

מדוע העמיד רב את דינו במי ש

בדק

את הקן מערב יום טוב. והרי אפילו

כי לא בדק

את הקן מערב יום טוב, ומצא בה ביצה בליל יום טוב,

נמי

יש לו לאוסרה, שהרי יש לחוש שילדה בלילה משום דספנא מארעא!?

ומבארינן:

כי לא בדק

את הקן יש לנו לתלות שאתמול הטילה את הביצה, ויתכן לתלות

אימא: מאתמול הואי

שם, היות ורוב התרנגולות מטילות ביציהן ביום ולא בלילה, ולכן אם השכים ומצא ביצה מותרת .

אי הכי,

שתולים אנו ברוב התרנגולות שיולדות ביום,

כי בדק נמי,

ולא מצא בה ביצה מדוע תולים אנו כנגד הרוב, ואומרים שילדה בלילה משום דספנא מארעא, ולא אומרים

אימא

: ביצה זו -

"יצתה רובה

ביום

וחזרה" היא!

וביצה זו נולדה ביום אך לא נמצאת בקינה משום שחזרה למעי אמה.

וכדרבי יוחנן

, שבמקרה כזה היא מותרת אפילו אם נולדה בלילה, היות וביציאת רובה ביום היא נקראת כבר נחשבת כביצה שנולדה.

ומתרצינן: אין אנו תולים שיצאה וחזרה היות ומקרה זה

דרבי יוחנן

-

לא שכיח

כלל, ועדיף לתלות שנולדה בלילה, שהיא לידה פחות נדירה ממקרה זה .

וכיון שהביאה הגמרא מימרא של רבי יוסי בן שאול בשם רב בהלכות ביצה שנולדה, היא מביאה מימרא נוספת, בענין אחר, בשמו.

ואמר רבי יוסי בן שאול אמר רב: האי תומא שחיקא

שומים שחוקים, והם עיסה נוזלית -

סכנתא

היא

לגלויא.

שאם השאירו אותה מגולה יש לחוש שבא נחש ושתה מהנוזל והטיל בו ארס.

שנינו במשנתנו:

בית שמאי אומרים, שאור

בפסח שיעור איסורו הוא

בכזית,

ואילו חמץ שיעור איסורו הוא בככותבת.

והוינן בה:

מאי טעמייהו דבית שמאי

המחלקים בין שיעור השאור לשיעור החמץ?

ומשנינן:

אם כן

, ששיעוריהם שוים בכזית,

לכתוב רחמנא חמץ, ולא בעי

לכתוב

שאור, ואנא אמינא

מעצמי:

ומה חמץ, שאין חמוצו קשה

, שאינו יכול לחמץ עיסות אחרות, שיעורו הוא

בכזית

.

שאור, שחמוצו קשה

-

לא כל שכן

שאסור בכזית? () 3א

ואם כן,

"שאור" דכתב רחמנא

-

למה לי?

לומר לך: שיעורו של זה

, השאור,

לא כשיעורו של זה

החמץ.

וכיון שהחמץ שיעורו הוא בככותבת כמו שיעור אכילה האסורה ביום הכיפורים, או משום שכך היא ההלכה למשה מסיני 3ב (). לפיכך הוצרך הכתוב לומר שהשיעור של השאור מצומצם ממנו, כי לולי גילוי הפסוק שחמץ ושאור חלוקים בשיעוריהם היה גם שיעור השאור בככותבת .

ובית הלל

, המשוים את שיעור החמץ והשאור בכזית, סוברים כי

צריכי

גם איסור שאור וגם איסור חמץ להכתב:

דאי כתב רחמנא

רק איסור

שאור, הוה אמינא

שרק אותו אסרה תורה

משום דחמוצו קשה

.

אבל חמץ, דאין חמוצו קשה

-

אימא לא

יהיה אסור, לכן

צריכא

להשמיענו איסור חמץ.

ואי כתב רחמנא

רק איסור

חמץ

הוה אמינא שרק הוא אסור

משום דראוי

הוא

לאכילה

.

אבל שאור, שאין ראוי לאכילה, אימא לא

יהיה אסור, לכן

צריכא

להשמיענו איסורו.

ועוד הוינן בה:

ו

כי

בית שמאי

, המחלקים בין שאור לחמץ,

לית להו

דרשתו

דרבי זירא?

דאמר רבי זירא

על הכתוב בספר שמות [יב יט]: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם - כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת בני ישראל":

פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ,

כדי

לומר לך: זהו שאור זהו חמץ

, ששניהם שוים! וכיון שהשוה אותם הכתוב זה לזה יש להשוות גם את שיעוריהם.

ומשנינן: אכן

לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי

, ומודים בית שמאי שחמץ ושאור שוים בשיעורם שהוא בכזית, וכמו הלימוד של רבי זירא.

כי פליגי

-

לענין

שיעור חיוב

ביעור

חמץ, שבו שונים שיעורי החמץ והשאור.

בית שמאי סברי: לא ילפינן

שיעור של

ביעור מאכילה,

היות ומצינו שהוצרך הכתוב לחלק בין שאור לחמץ בביעור, ולכן מתחלק שיעור ביעור שאור, שהוא בכזית, משיעור ביעור חמץ, שהוא בככותבת.

ובית הלל סברי: ילפינן ביעור מאכילה

.

אתמר נמי, אמר רבי יוסי בר חנינא: מחלוקת לענין ביעור, אבל לענין אכילה

-

דברי הכל זה וזה בכזית.

תניא נמי הכי

שנחלקו רק בביעור ולא באכילה:

דתניא: נאמר בספר שמות [יג ז]

"ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור

".

זהו

, איסור ראיית החמץ שמחמתו חייבים לבער, ובו יש

מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל,

שבית שמאי אומרים

: ביעור

שאור בכזית, ו

ביעור

חמץ בככותבת

.

ובית הלל אומרים: זה וזה

ביעורו

בכזית.

שנינו במשנה:

השוחט חיה ועוף ביום טוב,

בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה.

ומדייקת הגמרא מלשון המשנה:

"השוחט

" ולא "שוחט אדם", ללמדנו כי רק אם שחט ב

דיעבד

-

אין,

אז יחפור ויכסה את הדם.

אבל

לכתחלה

-

לא

ישחוט כשאין לו עפר מוכן לכסות בו את הדם.

ומקשינן:

אימא סיפא

של משנתנו:

ובית

הלל אומרים: לא ישחוט

.

מכלל, דתנא קמא

, בית שמאי,

סבר

דאפילו לכתחילה

ישחוט!

וקשה מהרישא על הסיפא.

ומשנינן:

הא, לא קשיא

. כי כך הוא ביאור דבריהם של בית הלל:

"לא ישחוט ויכסה" קאמר.

והיינו, שלא ישלים את מעשה המצוה של השחיטה, שהוא כיסוי הדם, אף על פי שכבר שחט .

ולא באו בית הלל לחלוק על בית שמאי ולאסור את השחיטה שהתירו בית שמאי, כי על כך לא נחלקו עמהם בית שמאי, וגם לדעתם לכתחילה לא ישחוט. אלא בית שמאי רק אמרו שאם אירע שכבר שחט בדיעבד יכסה את הדם, ובית הלל אמרו שאף אם שחט לא יכסה הדם.

ומקשינן על התירוץ:

אימא סיפא

של משנתנו:

ומודים

בית הלל

שאם שחט

-

שיחפור בדקר, ויכסה

.

ו

מכלל

זה עתה למד,

דרישא

שאמרו בה בית הלל "לא ישחוט אדם ביום טוב חיה ועוף" -

לאו

שוחט ב

דיעבד הוא

ובאופן שכבר שחט, אלא כוונתם לומר שלא ישחוט לכתחילה!

שהרי בסיפא אמרו במפורש בית הלל, שאם שחט בדיעבד יחפור ויכסה דמו, ובהכרח שברישא אסרו לשחוט לכתחילה אם אין לו עפר מוכן ובית שמאי התירו גם לכתחילה.

ואם כן, תחזור הקושיה הקודמת, שמלשון בית שמאי "השוחט" משמע שרק בדיעבד אם שחט יכסה דמו, ואילו ממחלוקתם של בית הלל משמע שאפילו לכתחילה מתירים בית שמאי לשחטו.

אמר רבה: הכי קאמר

תנא דמתניתין:

השוחט

שאין לו עפר מוכן

שבא לימלך

לפני מורה הוראה מה יעשה -

כיצד אומר לו

מורה ההוראה?

בית שמאי אומרים, אומר לו: שחוט, חפור, וכסה.

ובית הלל אומרים: לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.

ולשון זו מוכיחה שלפי בית שמאי שוחט לכתחילה, ואין לדייק מלשון "השוחט" שמשמעותו רק דיעבד.

רב יוסף אמר

לתרץ באופן שונה במקצת, ש

הכי קאמר

תנא דמתניתין:

השוחט שבא להמלך

-

כיצד אומר לו?

בית שמאי אומרים, אומר לו: לך חפור

עוד לפני השחיטה, ואחר כך

שחוט וכסה

.

ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.

והיינו, שהקדים רב יוסף את החפירה לפני השחיטה לדברי בית שמאי.

אמר ליה אביי לרב יוסף: לימא, מר

[רב יוסף] שאמרת להקדים את החפירה לשחיטה,

ורבה

שאמר להקדים את השחיטה לחפירה -

בד

ברי

רבי זירא אמר רב, קא מפלגיתו?

דאמר רבי זירא אמר רב: השוחט

חיה ועוף,

צריך שיתן עפר למטה

מן הדם

ועפר למעלה

מן הדם.

שנאמר

[ויקרא יז יג]

"ושפך את דמו, וכסהו בעפר

".

ודייקינן: "וכסהו

עפר

", שמשמעותו לכסות את הדם מלמעלה עם עפר -

לא נאמר, אלא

נאמר בו "וכסהו

בעפר

", שמשמעותו: בשעה שבא לכסות את הדם בעפר מלמעלה, צריך שיהיה כבר הדם נבלל וטמון בעפר.

מלמד

הכתוב הזה,

שהשוחט צריך שיתן עפר למטה

לפני השחיטה, שיפול עליו הדם ויבלל בו,

ועפר למעלה,

אחר השחיטה, לכסות עליו.

דמר

, רב יוסף,

אית ליה דרבי זירא,

ולכן יחפור ויכין עפר תיחוח במקום השחיטה עוד לפני ששוחט.

ורבה לית ליה דרבי זירא

, ולכן, דיו שיחפור לאחר שחיטה .

אמר ליה רב יוסף לאביי:

בין לדידי בין לרבה

-

אית לן דרבי זירא

, שצריך עפר תיחוח גם מלמטה וגם מלמעלה.

והכא בהא קא מפלגינן

רבה ואני:

רבה סבר,

שהשוחט ביום טוב רק

אי איכא עפר למטה

-

אין,

ישחוט,

אי לא

-

לא

ישחוט. היות ו

חיישינן דלמא ממליך

שמא יתחרט לאחר שיחפור

ולא שחיט

, ונמצא שחפר ביום טוב חפירה שלא לצורך.

וכך אמר רבה: אם יש לו עפר מוכן למטה שיכול לשחוט עליו, ויכולים לומר לו שחוט עתה מיד, מתירים לו בית שמאי לשחוט. אבל אם אין לו עפר מוכן, לא מתירים לו בית שמאי לחפור ולשחוט.

ו

אילו

לדידי

, אני רב יוסף סובר להיפך, כי

הא

, להתיר לו לחפור לפני השחיטה, ולא לגזור לאסור מחמת החשש שמא יחפור ויתחרט -

עדיפא! דאי לא שרית ליה

, היות שאם לא תתיר למי שאין לו עפר מוכן לחפור ולשחוט -

אתי

, יבוא

לאמנועי

להמנע

משמחת יום טוב

, מאכילת בשר.

עוד שנינו במשנה:

ומודים

בית הלל לבית שמאי,

שאם שחט

-

שיחפור בדקר ויכסה.

אמר רבי זריקא אמר רב יהודה

: לא התירו בית הלל חפירה ביום טוב לצורך כיסוי הדם, שאין הם סוברים שיבוא עשה של כיסוי הדם וידחה לא תעשה של מלאכה ביום טוב , ומה שאמרו שמודים בית הלל שאם כבר שחט שיחפור ויכסה, היינו דוקא בתנאי:

והוא

-

שיש לו דקר נעוץ

באדמה

מבעוד יום.

כך שהעפר שבתוך הדקר נחפר כבר, ואין הוא עושה מלאכת חפירה נוספת, אלא רק מרים את הדקר עם העפר החפור שבתוכו .

ופרכינן לרב יהודה, שמסביר כי לדברי בית הלל אין עשה של כיסוי הדם דוחה לא תעשה של מלאכה ביום טוב:

והא קא עביד כתישה

ברגבי העפר שבדקר, שהרי צריך לכסות את הדם בעפר תחוח, ומלאכת כתישת הרגבים היא תולדה של מלאכת טחינה , ואסור לעשותה ביום טוב לפי הסברו של רב יהודה בדברי בית הלל, ואם כן, מהו ההיתר של "דקר נעוץ" באדמה!