Beitzá 3a — el Talmud en español

הלא מן הטעם של

גזרה, שמא יעלה ויתלוש

פירות מחוברים ויעבור על איסור קצירה מן התורה .

וכיון ש

היא, גופה,

גזירת פירות הנושרים בעצמה, היא

גזרה

של חכמים, ואינה מעיקר הדין -

ו

כי

אנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה,

שנגזור על הביצים שנולדו ביום טוב מחמת גזירת פירות הנושרים!?

אמר ליה רב יוסף לאביי:

כולה, חדא גזרה היא!

והיינו, שלא תיקנו חכמים תחילה את תקנת פירות הנושרים, ואחר כך תיקנו שגם ביצה שנולדה ביום טוב תאסר, כדי שלא יטעו בתקנת פירות הנושרים. אלא, לכתחילה תיקנו חכמים שכל פרי הנושר, כולל ביצה שאין בה איסור תלישה, אסור לאוכלו ביום טוב.

ותקנה שכזאת היא גזירה אחת, ולא נחשבת גזירה לגזירה, על אף שחלק ממרכיבי הגזירה אינם אלא כדי לחזק את הגזירה.

הדעה הרביעית:

רבי יצחק אמר

: חכמים אסרו ביצה שנולדה ביום טוב,

גזרה משום "משקין שזבו

". שגזרו חכמים [במסכת שבת [קמג ב] שלא לשתות בשבת משקין שזבו מאליהם מפירות בשבת או ביום טוב שמא יבוא לסוחטן .

והבין אביי שכדי שלא יבואו אנשים לדמות משקים שזבו לביצים הנולדות, שגם הן יוצאות ממקום שהיו בלועות בו, ויתירו לשתות משקים שזבו, לכן אסרו חכמים גם את הביצים הנולדות בשבת וביום טוב.

אמר ליה אביי

: הרי

משקין שזבו טעמא מאי

אסורים? הלא מחמת

גזרה שמא יסחוט

את הפירות.

וכיון ש

היא

, גזירת משקין שזבו,

גופה, גזרה, ו

כי

אנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה?

אמר ליה רב יצחק: לא גזרו על משקין שזבו, וחזרו וגזרו על ביצה שנולדה, אלא

כולה

-

חדא גזרה היא.

שגזרו על כל משקין שזבו, וכללו בה גם ביצה שנולדה, שגם היא דומה למשקים שזבו.

ועתה מבארת הגמרא מדוע כל אחד מארבעת האמוראים לא קיבל את טעמם של שלשת חבריו.

זה פשוט לנו להבין כי

כולהו

, רבה ורב יצחק ורב יוסף -

כרב נחמן

, שהעמיד את האיסור משום מוקצה,

לא אמרי

-

כי

קושיין

שהיו צריכים לחלוק בית שמאי ובית הלל גם בתרנגולת וגם בביצתה, כדי שנעמוד על מחלוקתם גם במוקצה וגם בנולד. וכן פשוט לנו להבין, מדוע

כרבה

שהעמיד את האיסור מן התורה, ומשום חסרון הכנה מיום חול -

נמי לא אמרי

כל השאר, היות ואיסור חסרון

הכנה, לית להו

.

אלא,

זה קשה לנו:

א.

רב יוסף

שהעמיד את האיסור בגזירה משום פירות הנושרים -

מאי טעמא לא אמר כרבי יצחק

, שהגזירה היא מחמת משקין שזבו ? ומשנינן:

אמר לך

רב יוסף:

ביצה

היא א

וכלא, ופירות

הם

אוכלא,

ולכן הם נכללים בגזירה אחת של פירות הנושרים [ויש לגזור על ביצים משום פירות הנושרים, שיבואו לדמותם לביצים שנולדו] .

לאפוקי משקין, דלאו אוכלא

הם. ולכן אין הביצים יכולים להכלל בגזירת משקים שזבו. ב.

ורבי יצחק

שהסביר את האיסור של ביצה משום גזירת משקין שזבו -

מאי טעמא לא אמר כרב יוסף

שהגזירה היא מחמת פירות הנושרין?

ומשנינן:

אמר לך

רבי יצחק:

ביצה

היא

בלועה

בתרנגולת והיא "זבה" לחוץ,

ו

כן

משקין בלועין

הם בפירות . ולכן אפשר לכלול את הביצה בכלל גזירת משקין שזבו.

לאפוקי פירות

-

דמגלו וקיימו

, שהם קיימים ומגולים על העץ כמו שהם נגלים לאחר תלישתם, ולכן אי אפשר לכלול את הביצים בגזירת פרות הנושרים.

ואף רבי יוחנן סבר

שאיסור אכילת ביצה שנולדה ביום טוב הוא מחמת

גזרה משום משקין שזבו.

והראיה:

דרבי יוחנן רמי

הקשה סתירה מ

ד

ברי

רבי יהודה אד

ברי

רבי יהודה, ומשני

ומתרץ את הסתירה, כדלהלן. מצד אחד

תנן: אין סוחטין את הפירות

בשבת

להוציא מהן משקין

.

ואם יצאו

המשקין

מעצמן

-

אסורין

לשתותן בשבת, גזירה שמא יסחוט בידים.

רבי יהודה אומר: אם

היו מיועדים הפירות

לאוכלין

, לאוכלן כמות שהם, אין חשש שמא יבואו לסוחטם, ולכן המשקה

היוצא מהן

מאליו בשבת,

מותר

בשתיה בשבת.

ואם

היו הפירות מיועדים

ל

סוחטן לשתית

משקין

משקה

היוצא מהן

מאליו

אסור

בשתיה בשבת, גזירה שמא יבוא לסוחטם .

אלמא

, מכך שאמר רבי יהודה "אם לאוכלין - היוצא מהם מותר", משמע שב

כל

הפירות המיועדים ל

אוכלין

, דין המשקים היוצאים מהם,

לרבי יהודה

כדין

אוכלא דאפרת הוא

. שנחשב המשקה כאוכל שהופרד מאוכל גרידא, ולא כמשקה שזב מאוכל, ולכן לא גזרו בו משום משקים שזבו .

ורמינהו

, והקשה על כך רבי יוחנן, מדברי רבי יהודה במשנה במסכת עירובין [לט א]:

דתנן: שני ימים טובים של ראש השנה, לדברי חכמים הרי הם כיום אחד ארוך, וקדושת שני הימים היא קדושה ודאית [מדרבנן], ואילו לדברי רבי יהודה הם שני ימים חלוקים, כשכל אחד מהם הוא קדוש מספק, כי יש צד שהוא חול.

והנפקא מינה היא, שלדברי רבי יהודה יכול אדם לערב שני עירובי תחומים שונים, כל אחד ליום אחד, ואילו לרבנן אי אפשר לערב אלא עירוב אחד לשני הימים.

ועוד

כמה הלכות

אמר רבי יהודה

, כפועל יוצא לדעתו ששני ימי ראש השנה הם שני ימים חלוקים. א. אסור להפריש תרומה ביום טוב על פירות טבל. אך אם אירע שביום טוב ראשון של ראש השנה היה לאדם פירות טבל, הוא יכול לתקנם, מספק, ולאוכלם ביום השני. וכך הוא עושה:

מתנה

, מפריש

אדם

בתנאי, תרומות ומעשרות

על כלכלה

סל

של פירות

טבל

ביום טוב ראשון

, על ידי שקובע מקום לפירות התרומה והמעשר, ומחיל עליהם את קדושתם בתנאי שהיום הוא יום חול. ואם לאו, שהיום קודש, הוא מכריז שאין ממש בדבריו.

ואז יכול הוא לחזור ולהתנות ביום השני, ולומר: אם היום חול הריני מפריש עכשיו את התרומות והמעשרות. ואם לאו, שהיום הוא קודש, הרי אתמול היה חול, וחלה ההפרשה שעשיתי אתמול.

ו

יכול ל

אוכלה

לכלכלת הפירות המתוקנת ביום טוב

שני

של ראש השנה.

ב.

וכן ביצה שנולדה ב

יום טוב

ראשון

של ראש השנה, כיון שהוא ספק קודש ספק חול

תאכל ב

יום טוב

שני

ממה נפשך: אם הוא קודש הרי הוכנה הביצה מאתמול בחול. ואם הוא חול, הרי אין כל איסור לאכול בחול ביצה שנולדה ביום טוב.

ומוכיח רבי יוחנן:

ב

יום טוב

שני

של ראש השנה -

אין,

רק בו מותר לאכול את הביצה שנולדה ביום טוב ראשון, אך את הביצה שנולדה

ב

יום טוב

ראשון

-

לא

מותר לאכול ביום טוב ראשון עצמו! ומוכח שהביצה, למרות היותה אוכל, היא נכללת בכלל גזירת משקין שזבו, ולכן היא אסורה ביום הראשון.

והרי הביצה יוצאת מהתרנגולת, ושניהם אוכלין, והיתה צריכה להחשב ל"אוכלא דאפרת" לדברי רבי יהודה, והיתה צריכה להיות מותרת!

ומשני

, ומתרץ

רבי יוחנן

על סתירה זאת בדברי רבי יהודה:

מוחלפת

היא

השיטה.

שיש להפוך את שיטת הסוברים במשנת אין סוחטין את הפירות, ורבי יהודה אוסר משקים שזבו לאוכלים, וחכמים מתירים.

ומדייקת הגמרא מדברי רבי יוחנן:

ומדקא מרמי להו

, ומזה שהקשה רבי יוחנן את סתירת דברי רבי יהודה בשתי המשניות,

אהדדי

-

שמע מינה

ששתי המשניות

חד טעמא הוא

, וגם ביצה אסורה משום גזירת משקין שזבו.