Beitzá 39a — el Talmud en español

ורב אשי אמר

אין דבר האסור באיסור תחומין בטל ברוב,

משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין

, יש לו אפשרות היתר על ידי שיוליכוה למחר או יאכלוה כאן [רש"י] ,

וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל

[וכמבואר לעיל בתחילת המסכת]. שנינו במשנה:

רבי יהודה פוטר במים

:

מדייקת הגמרא ממה ששנינו "פוטר במים" כי

מים אין

, אכן פוטר רבי יהודה, ואין אוסרים הם מלהוציא את העיסה מחוץ למקום שביתתם, אבל

מלח

שהושם בעיסה

לא

, אין פוטר רבי יהודה, ואין להוציא את העיסה מחוץ למקום שביתת המלח.

ותמהינן:

והא תניא

בברייתא שאין חילוק לדעת רבי יהודה בין מים לבין מלח, דתניא:

רבי יהודה אומר: מים ומלח בטלין בין בעיסה בין בקדרה?!

ומשנינן:

לא קשיא

, כי:

הא

ברייתא שאמרו בה שאף המלח בטל מיירי

במלח סדומית

שהוא דק ואינו ניכר, ועל כן בטל הוא כמו המים.

הא

משנתנו שאין פוטר בה רבי יהודה במלח, מיירי

במלח אסתרוקנית

, הוא מלח גס והוא ניכר.

וכאן מתמהת הגמרא על הברייתא שלמדנו: מים ומלח בטלין בין בעיסה "בין בקדירה":

והתניא: רבי יהודה אומר: מים ומלח בטלין בעיסה, ואין בטלין בקדרה מפני רוטבה

,, כלומר: שהמים ניכרים בה שהרי נעשו רוטב?!

ומשנינן:

לא קשיא

, כי:

הא

ברייתא שאמרו בה שהמים בטלים אף בקדירה מיירי

ב

תבשיל

עבה

שאין רוטבו ניכר בו שמעורב הוא בתוך התבשיל, ועל כן פוטר בה רבי יהודה.

הא

ברייתא שאמרו בה שאין המים בטלים מיירי

ב

תבשיל

רכה

שהרוטב ניכר בו.

מתניתין:

א.

הגחלת

הרי היא

כרגלי הבעלים

, ואין מוציאין אותה חוץ לתחום שביתת בעליה.

ו

אילו

שלהבת

כגון שהדליק את נרו בשלהבתו של חבירו, מותר להוליכה

בכל מקום

, הואיל ואין בה ממש.

נחלקו הראשונים בפירוש המשנה: דעת הרמב"ם: מותר להוליכה בכל מקום שהמדליק הולך.

דעת המאירי: בכל מקום ממש, ואין בה איסור תחומין כלל.

ואגב החילוק הנזכר בין גחלת לשלהבת לענין תחומין, מוסיפה משנתנו חילוקי דינים נוספים בין גחלת לשלהבת:

ב.

גחלת של הקדש

, הרי הנהנים ממנה

מועלין בה

מדאורייתא ומביאים אשם מעילות.

ו

אילו

שלהבת

של הקדש

לא נהנין

ממנה מדרבנן,

ולא מועלין

אין מביאין על הנאתה אשם מעילות, כי הואיל ואין בה ממש, אין בה מעילה מדאורייתא.

ג.

המוציא

בשבת

גחלת לרשות הרבים

הרי הוא

חייב

קרבן בשוגג ומיתה במזיד.

ו

אילו המוציא את ה

שלהבת

הרי הוא

פטור

, ובגמרא יתבאר כיצד הוציאה.

גמרא:

תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בגחלת

, כלומר חמשה חילוקים נאמרו בין גחלת לשלהבת:

א.

הגחלת

הרי היא

כרגלי הבעלים

ואין להוציאה חוץ לתחום הבעלים;

ו

אילו

שלהבת

מוליכין אותה

בכל מקום

.

ב.

גחלת של הקדש מועלין בה

כשנהנו ממנה;

ו

אילו

שלהבת לא נהנין

מדרבנן

ולא מועלין

בה.

ג.

גחלת של עבודה זרה אסורה

בהנאה,

ו

אילו

שלהבת

של עבודה זרה

מותרת

, ואפילו מדרבנן אין בה איסור.

ד.

המוציא גחלת לרשות הרבים

, הרי הוא

חייב, ו

אילו המוציא

שלהבת

לרשות הרבים הרי הוא

פטור

.

ה.

המודר הנאה מחבירו

הרי הוא

אסור ב

הנאה מ

גחלתו

של חבירו,

ומותר ב

הנאת

שלהבת ו

.

ותמהינן:

מאי שנא שלהבת

של

עבודה זרה דשריא

מותרת היא בהנאה אפילו מדרבנן,

ומאי שנא דהקדש דאסירא

מדרבנן, וכדאמרינן: "לא נהנין"?!

ומפרשינן טעם החילוק:

עבודה זרה

כיון

דמאיסה

היא בעיני האנשים

ובדילי אינשי מינה

[דרך ישראל להיבדל ממנה] מחמת מאיסותה, לפיכך

לא גזרו בה רבנן

, לא חששו חכמים שמא יבואו להקל אף בשאר הנאות מעבודה זרה.

אבל

הקדש דלא מאיס, ולא בדילי אינשי מיניה

כשם שהם בדלים מעבודה זרה, שהרי אין בדלים ממנו אלא מחמת איסורו, לפיכך

גזרו ביה רבנן

שמא יבואו להקל אף בשאר הנאות.

תו תמהינן על האמור במשנה ובברייתא:

המוציא גחלת לרשות הרבים חייב, ושלהבת פטור

.

והא תניא

בברייתא אחרת:

המוציא שלהבת כל שהוא

[בלא שיעור] לרשות הרבים הרי הוא

חייב?!

אמר

משני

רב ששת

: הברייתא המחייבת את המוציא שלהבת לרשות הרבים מיירי:

כגון שהוציאו

לשלהבת

בקיסם

.

כלומר: משנתנו והברייתא הראשונה מיירי שאין השלהבת אחוזה בכלום, ועל כן אינה חשובה לחייבו על הוצאתה; אבל הברייתא השניה מיירי שהיתה השלהבת אחוזה בדבר כל שהוא ועל כן חשובה היא לחייב על הוצאתה.

מתמהת הגמרא על תירוצו של רב ששת:

לדבריך שהברייתא מדברת בשלהבת האחוזה בקיסם, אם כן למה לנו לדון לחייבו משום השלהבת,

ו

הרי

תיפוק ליה

לחייבו על הוצאה

משום קיסם

, ואפילו לא היתה אחוזה בו שלהבת חייב על הוצאת הקיסם?!

ומשנינן: הברייתא מדברת

ב

שלהבת האחוזה בקיסם

דלית ליה

לקיסם

שיעורא

המחייב על הוצאה.

דתנן: המוציא עצים

לרשות הרבים, שיעורם כדי לחייב על הוצאתם הוא:

כדי לבשל

בעצים שהוציא

ביצה קלה

, כלומר: ביצת תרנגולת המתבשלת בקלות.

אביי חלוק על דברי הגמרא שהמוציא שלהבת בקיסם הרי הוא חייב עליה, מפני שלדעתו אין השלהבת חשובה דיה כשהיא אחוזה בקיסם וממהרת ליכבות [רש"י בפירוש ראשון].

ולפיכך

אביי אמר

משני: הברייתא השניה המחייבת על הוצאת שלהבת לרשות הרבים מיירי:

כגון דשייפיה מנא משחא ואתלי ביה נורא

[משח כלי בשמן והדליק את השמן והוציא את השלהבת עם הכלי], ושלהבת כעין זו שאינה ממהרת ליכבות חשובה היא לחייב עליה.

ותמהינן אף על אביי:

ותיפוק ליה משום מנא

[נחייבנו אף בלא שלהבת משום הוצאת הכלי].

ומשנינן: כגון שהוציא את השלהבת כשהיא אחוזה

בחספא

[חרס] המשוח בשמן, וכדמפרש ואזיל.

ואכתי תמהינן:

ותי

פ

וק ליה משום חספא

[נחייבנו משום החרס].

ומשנינן:

בדלית ליה

לחרס

שעורא

.

דתנן

: שיעור

חרס

כדי לחייב על הוצאתו בשבת הוא:

כדי ליתן בין פצים לחבירו

[פצימי פתחים וחלונות של עץ, שסודרין אותן למעלה ולמטה ומשתי רוחות [כמו מסגרת חלון שלנו], ופעמים שהן צרים ברוחב ומושיבים שנים זה בצד זה, וצריך שלא יהיה נמוך זה מזה ולא יהיו עקומים, וכשהאחד נוטה, נותן לתחתיו חרס או אבן להשוותו, רש"י],

דברי רבי יהודה

.

ומקשינן:

אלא

[אם כן]

הא דתנן

במשנתנו ובברייתא ראשונה:

המוציא שלהבת

לרשות הרבים הרי הוא

פטור

שעל כרחך מיירי שאינה אחוזה בכלום, כי האחוזה הרי חייבים עליה -

היכי משכחת לה

[איך אפשר באופן מעשי] שיוציא שלהבת בלא שתהא אחוזה בדבר כל שהוא?!

ומפרשינן:

כגון דאדייה אדויי

[זרק את השלהבת]

לרשות הרבים

, שהיתה אחוזה ברשות היחיד בדבר כל שהוא ונפח בה וניתק את השלהבת והפריחה לרשות הרבים.

מתניתין:

בור

מים

של יחיד

, המים שמילאו מאותו הבור הרי הם

כרגלי היחיד

, אין מוליכין אותם חוץ לתחומו של בעל הבור.

ו

בור מים

של אנשי אותה העיר כרגלי אנשי

[רש"י אינו גורס "אנשי"]

אותה העיר

, אין מוליכין אותם אלא בתחום העיר שהוא אלפיים אמה לכל רוח מעיבורי העיר [שבעים אמה ושיריים] והלאה; ואפילו אם עירב הממלא לצד אחד של העיר אין מוליך את המים מחוץ לתחום העיר.

ו

בור מים

של עולי בבל

העשויים לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני בבל כדי לשתות מהם בעלותם לירושלים, הרי המים שנתמלאו מהם

כרגלי הממלא

שזכה בהם מן ההפקר.

והטעם: מפני שאנו אומרים "יש ברירה" להחמיר [רש"י], ומשעה שקידש היום ראויים היו מים אלו להיות של הממלא ועל כן קנו את שביתתו.

גמרא:

רמי

[הקשה]

ליה רבא לרב נחמן: תנן

במשנתנו:

בור של יחיד כרגלי היחיד

, הרי למדנו שהמים קונים שביתה.

ורמינהו

מברייתא: מים שב

נהרות המושכין

[נובעים במקום אחד ונמשכין הלאה ממקום נביעתם, והן סתם נהרות].

ו

כן מים שב

מעינות הנובעין

מן התהום, אך אין נמשכים חוץ מן הגומות שבמקורם, הואיל ומים נובעים הם אינם קונים שביתה, ואין שביתה למים אלא במי גשמים שנתכנסו שאין כאן לא נביעה ולא המשך [שיטת רש"י].

הרי הן כרגלי כל אדם

, כלומר: לא קנו שביתה כלל, לא של עצמם ולא של בעליהם ולא של הממלא מהם, אלא מוליכין אותן לכל מקום שירצו [רש"י].

והטעם: הואיל והמים נעים ונדים אין הם קונים שביתה; ותיקשי ממשנתנו ששנינו שהמים קונים שביתה?!

אמר

[משני]

רבה: הכא

במשנתנו

במאי עסקינן: ב

מים ה

מכונסין

בבור, ומתוך שאינם נעים ונדים הרי הם קונים שביתה, והואיל ויש להם בעלים הרי הם קונים את שביתת בעליהם.

ואתמר נמי, אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל

: משנתנו מיירי

במכונסין

.

שנינו במשנה:

ושל עולי בבל כרגלי הממלא: אתמר: מילא

מים מן הבור על דעת לתיתם לחבירו

ונתן לחבירו

, נחלקו בו האמוראים אם קנו המים את שביתת הממלא או קנו המים את שביתת מי שנתמלאו לו:

רב נחמן אמר

: הרי המים

כרגלי מי שנתמלאו לו

, כי הממלא נעשה שלוחו לקנות עבורו את המים ונקנו לו המים, ולפיכך קנו המים את שביתתו.

ואילו

רב ששת אמר

: הרי המים

כרגלי הממלא

, ומפרש פלוגתייהו ואזיל.

במאי קמיפלגי

[מה טעם מחלוקתם]?

ומפרשינן:

מר

רב ששת

סבר: בירא דהפקרא הוא

[בור של הפקר הוא] כי הפקירוהו עולי בבל לכל מאן דבעי, וקיימא לן: המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, ולכן אף הממלא לאחר מבור של הפקר אין אותו אדם קונה את ההפקר, אלא הממלא הוא שקונה.

ומר

רב נחמן

סבר: בירא דשותפי הוא

, לא הפקירוהו בני בבל אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו, "וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו נעשה שלוחו ואין זה מגביה מציאה לחבירו", [לשון רש"י].

איתיביה רבא לרב נחמן

: ראובן שאמר לחבירו שמעון:

הריני עליך חרם

, הרי

המודר

[שמעון]

אסור

בהנאה מחפציו של ראובן, כי כך מתפרשים דבריו של ראובן: ממוני אסור בהנאה עליך כחרמי בדק הבית.