Beitzá 37a — el Talmud en español

ומשנינן:

לא צריכא

ד

כבר

אית ליה אשה

ובנים

וקיים כבר מצות פריה ורביה; ומכל מקום אין איסור זה נקרא "שבות" כי קצת מצוה יש בו וכפי שלמדנו מן הפסוק "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך".

עוד שנינו במשנה בכלל האיסורים שהם משום רשות:

לא חולצין ולא מייבמין

:

ותמהינן:

והא מצוה קא עביד

, ולמה קוראת אותו המשנה "משום רשות"?!

ומשנינן:

לא צריכא דאיכא גדול

[גדול אחי המת קיים]

ומצוה בגדול לייבם

.

וכולהו

לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין -

טעמא מאי

אסרום חכמים ביום טוב? משום

גזירה שמא יכתוב

פסק דין לדינין, ושטר אירוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה.

שנינו במשנה:

ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין

: ומפרשינן טעם איסורם:

גזרה משום מקח וממכר

, שהרי אלו דומין למקח וממכר הואיל ומוציא מרשותו לרשות הקדש, ושמא יבוא לעשות מקח וממכר האסור מן הכתוב בישעיה נח: אם תשיב משבת רגלך וגו' "ממצוא חפצך ודבר דבר", [פירוש ראשון ברש"י ].

שנינו במשנה:

ולא מגביהין תרומות ומעשרות

:

ותמהינן:

פשיטא!

תני רב יוסף: לא נצרכא

משנתנו להשמיענו איסור הגבהת תרומות ומעשרות

אלא

כדי לאוסרה אפילו על מנת

ליתנה לכהן בו ביום

, כי היה מקום להתיר, הואיל ואין מעשיו מוכיחין שמכוין הוא לתקן את טבלו כדי לאוכלו, ונראה הדבר כאילו כל מעשיו אינם אלא משום שמחת יום טוב של הכהן שצריך לתרומתו.

והני מילי

שאסרו חכמים להגביה תרומות ומעשרות אף שנותנן לכהן בו ביום, אלא ב

פירי דטבילי מאתמול

[פירות שנעשו טבל מאתמול] שראויים היו מאתמול להפרשת תרומות ומעשרות.

אבל פירי דטבילי האידנא

[פירות שנטבלו ביום טוב]

כגון עיסה לאפרושי מינה חלה, מפרשינן ויהבינן לכהן

בו ביום.

כאן שבה הגמרא לבאר את תחילת המשנה שנתבאר בה, שיש איסורין הנקראים "שבות" ויש מהם הנקראים "משום רשות" ויש מהם הנקראים "משום מצוה".

ותמהינן:

ו

כי אטו

הני

איסורים הנקראים "משום רשות",

משום רשות

הוא ד

איכא, משום שבות ליכא

, והרי כיון שאסורים הם הרי שיש בהם משום שבות?!

וכן תיקשי:

ו

כי אטו

הני

איסורים הנקראים "משום מצוה",

משום מצוה

הוא ד

איכא משום שבות ליכא?!

אמר

פירש

רבי יצחק: לא מבעיא קאמר, לא מבעיא שבות גרידתא דאסור, אלא אפילו שבות דרשות נמי אסור, ולא מבעיא שבות דרשות דאסור, אלא אפילו שבות דמצוה נמי אסור

.

שנינו במשנה:

כל אלו ביום טוב אמרו

קל וחומר בשבת, אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד:

ורמינהי

על מה ששנינו: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, מהמשנה הקודמת - ששנינו בה חילוק נוסף בין שבת ליום טוב -

משילין

פירות

דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת

, הרי שחלוק עוד יום טוב משבת?!

אמר רב יוסף: לא קשיא

, כי:

הא

משנתנו שמוכח מינה שאין משילין פירות ביום טוב - דכל שבות דגזרו על שבת גזרו אף על יום טוב ואין חילוק ביניהם אלא באוכל נפש בלבד -

רבי אליעזר

היא, וכדמפרש ואזיל.

הא

רישא דמשנתנו ששנינו היתר השלת פירות ביום טוב, ומשום דמותר ביום טוב טירחה שלא לצורך יום טוב כשיש בה הפסד ממון [רש"י שבת קכד א],

רבי יהושע

היא, וכדמפרש ואזיל.

דתניא: אותו ואת בנו

שאסור לשוחטם ביום אחד

שנפלו לבור

, ורוצה להצילם.

רבי אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ושוחטו, והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות

, ואין רשאי לטרוח ולהעלותו מן הבור כיון שטירחה שלא לצורך יום טוב הוא כיון שאינו שוחטו, ואף שיש כאן הפסד ממון.

והוא הדין שלא הותר להשיל פירות ביום טוב מפני הפסד ממון, והיינו משנתנו.

רבי יהושע אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, וחוזר ומערים

ומעלה

את

השני, רצה זה שוחט רצה זה שוחט

, ומפני כך התירו הערמה זו מפני הפסד ממון.

וכן מותר לדעתו להשיל פירות מפני הפסד ממון, והיינו מה ששנינו במשנה הקודמת.

אמר ליה אביי: ממאי

, והרי יש לחלק ולומר:

דילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם

שאין להעלות את הבהמה מן הבור,

אלא דאפשר בפרנסה

ואין כאן הפסד ממון,

אבל הכא דלא אפשר בפרנסה, לא

, כלומר: מותר לטרוח להצילו משום הפסד ממונו.

אי נמי

יש לחלק לדעת רבי יהושע ולומר:

עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם, אלא דאפשר לאערומי

, אין מוכח מתוך מעשיו שלהצלת ממונו מכוין, כי הרואה אומר, הראשון שהעלה כחוש הוא ולכן מעלה הוא את השני היפה הימנו.

אבל הכא דלא אפשר לאערומי

, שהכל יודעין שאינו עושה אלא להצלת ממונו,

לא

התירו חכמים כי יבואו לזלזל באיסור יום טוב.

אלא אמר רב פפא, לא קשיא

מן המשנה הקודמת על משנתנו, כי:

הא

משנתנו שלא התירה השלת פירות ואפילו ביום טוב -

בית שמאי

היא, כדמפרש ואזיל.

הא

המשנה הקודמת -

בית הלל

היא, כדמפרש ואזיל.

דתנן: בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים

.

ובית הלל מתירין

, והואיל וההוצאה שלא לצורך מותרת מן התורה, אף בטלטול לא גזרו חכמים, [רש"י].

ותמהינן:

דלמא לא היא, עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם, אלא אהוצאה, אבל

אטלטול לא

.

ומשנינן: וכי

אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא

, תחילת הוצאה על ידי טלטול היא, וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה [רש"י].

מתניתין:

אסור לאדם לצאת בשבת מחוץ לתחום בו שבת כשקידש היום, או ממקום שקנה לו שביתה כשקידש היום על ידי עירוב, וקיימא לן שאיסור תחומין מדרבנן הוא; ולא זו בלבד שאסור הוא עצמו לצאת חוץ לתחום, אלא אף -

הבהמה והכלים

של אדם הרי הם

כרגלי הבעלים

, ואין מוליכין אותן אלא בתוך התחום שהותר לבעליהם ללכת.

המוסר בהמתו לבנו או לרועה

ביום טוב,

הרי אלו כרגלי הבעלים

, מפני שבשעה שקידש היום היתה הבהמה ברשות בעליה, אבל מסרה לו מערב יום טוב, הרי היא כרגלי בנו או הרועה [רש"י בגמרא].

כלים ה

שייכים לכל בני הבית ו

מיוחדין

לתשמיש

לאחד מן האחין שבבית, הרי אלו כרגליו

, ואף על פי שיש לכולם חלק בו ממילא חלה עליו שביתת זה שהוא מיוחד לו ואין לאחין כח להקנות עליו את שביתתם, ולאסור לזה הולכתו במקום שעירב [מאירי].

ושאין מיוחדין

לאחד מהם, אלא משותפים הם לכולם,

הרי אלו כמקום שהולכין

כולן, כלומר: אין מוליכין את הכלי אלא בתחומם החופף של כל האחים.

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב

, הרי הכלי

כרגלי השואל

, לפי שבשעה שקידש היום קנה הכלי שביתה אצל השואל.

אבל אם שאלו

ביום טוב

עצמו, וכשקידש היום טוב היה הכלי ברשות המשאיל, הרי הוא

כרגלי המשאיל

, לפי שקנה הכלי שביתה אצל בעליו.

וכן האשה ששאלה מחברתה

ביום טוב

תבלין

לקדרתה

ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו

הקדרה והעיסה

כרגלי שתיהן

[המשאלת והשואלת], כלומר: אין מוליכין אותן אלא בתוך התחום החופף לשתיהן.

והטעם: כי התבלין המים והמלח שבהן קנו שביתה אצל המשאלת והרי הן כרגליה, ואילו שאר הקדרה והעיסה קנו שביתה אצל השואלת, והרי הן כרגליה.

רבי יהודה פוטר במים

, כלומר: מותר להוליך את העיסה אף מחוץ לתחומה של משאלת המים,

מפני שאין בהם ממש

, כלומר: אינן ניכרין בעיסה.

גמרא:

מתניתין

ששנינו על המוסר בהמתו לרועה ביום טוב, שהיא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה הואיל וכשקידש היום היתה ברשות הבעלים, הרי היא

דלא כרבי דוסא

, כי לדעת רבי דוסא אפילו מסרה לרועה ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה.