Beitzá 14b — el Talmud en español

רבא אמר

: לעולם כל הברייתא הראשונה, ענין אחד הוא, ובא התנא לומר שאין כותשים טיסני לא בגדולה ולא בקטנה, ונותן טעם לדבר לפי שאין כותשין שום דבר במכתשת כלל.

ומה ששנינו בברייתא השניה שכותשין במכתשת קטנה,

לא קשיא.

כי:

הא

, הברייתא השניה שהתירה כתישה בקטנה - היא

לן,

נשנתה עבורנו, לבני בבל, היות שאנו כותשים את החיטים בעצמנו, ולא נבוא לכתוש במכתשת גדולה.

ו

אילו

הא

, הברייתא האוסרת גם בקטנה - נאמרה

להו

, לבני ארץ ישראל, שעבדיהם היהודים כותשים להם, והם מזלזלים במצוות, ויכתשו בגדולה ויאמרו שעשו זאת בקטנה , ולכן אסרו עליהם לכתוש

בכלל .

רב פפי אקלע לבי מר שמואל

ביום טוב.

אייתי ליה דייסא, ולא אכל

כי סבר שכתשו את החיטים במכתשת גדולה.

ומקשינן:

ודלמא במכתשת קטנה עבדוה?

ומתרצינן:

דחזייה

שהבחין רב פפי

דהוה דייק טפי

, שהיתה דקה מאד, ואי אפשר לעשותה כך אלא במכתשת גדולה.

ועוד מקשינן:

ודלמא, מאתמול עבדוה?

ומתרצינן:

דחזייה

רב פפי

דהוה קליף צהריה.

שצוהר מראיתו היה לבן, וזה יתכן רק בדייסא העשויה מחיטים שנכתשו היום.

ואי בעית אימא: שאני בי מר שמואל,

שחשש רב פפי שעשאוהו במכתשת גדולה משום

דאיכא

בביתו של שמואל

פריצותא דעבדי

.

מתניתין:

מלאכת ברירה הותרה מן התורה ביום טוב, כיון שהיא בכלל מלאכות אוכל נפש . ואף רבנן לא אסרוה אלא בדברים שרגילים לברור מהם הרבה , או שנראה כבורר לצורך יום חול.

ולכן אסרו לברור בכלים המיועדים לברירת כמות גדולה, או לצורך הרבה זמן אך בחלק מכלים אלו התירו לברור על ידי שינוי, אפילו דברים שבוררים מהם להרבה זמן.

במשנה ובסוגיא להלן יבוארו האופנים שבהם מותר לברור, וצורת הברירה המועדפת בכל אופן המותר.

הבורר קטניות ביום טוב,

בית שמאי אומרים: בורר

את ה

אוכל

מתוך הפסולת ולא יברור את הפסולת מתוך האוכל.

ואוכל

את האוכל שברר מיד,

כי

אילו ישאיר אותו לאחר זמן, יחשב כאילו עושה מלאכת ברירה ל"אוצר", ולא לאכילה, [ולדעתם מלאכת בריריה אסורה ביום טוב].

ובית הלל אומרים: בורר כדרכו

, אפילו פסולת מתוך האוכל, כי לדעתם גם מלאכת ברירה הותרה ביום טוב לצורך אוכל נפש.

ולכן מותר לברור אפילו על ידי על ידי סדין שמניח

בחיקו

, ומנענע את הסדין עד שהקטניות מתגלגלות למטה והפסולת נשארת למעלה, או שבוררו

בקנון

שהוא כלי העשוי בצורת משפך, ורק הקטניות יוצאות ממנו, והפסולת נשארת בו,

ובתמחוי,

שהוא קערה גדולה, ויש בה שיפוע ובו שקע שהקטניות מתלקטות בו .

אבל

אמרו חכמים ש

לא

יברור קטניות - אפילו לדעת בית הלל - לא

בטבלא, ולא בנפה, ולא בכברה

כי הם כלים המיוחדים לברירה לזמן רב .

רבן גמליאל אומר: אף

בורר קטניות על ידי שהוא

מדיח

מציף עליהן מים -

ושולה

את הפסולת הצפה על המים.

גמרא:

תניא, אמר רבן גמליאל: במה דברים אמורים

שנחלקו בית שמאי ובית הלל אם נוטל ביום טוב את האוכל או את הפסולת, והתירו בית הלל ליטול אפילו את הפסולת -

כשהאוכל מרובה על הפסולת

, ויש עדיפות בנטילת הפסולת כדי למעט בטירחה ביום טוב.

אבל

אם היתה ה

פסולת מרובה על האוכל

, שיש יותר טורח בנטילת הפסולת מאשר בנטילת האוכל -

דברי הכל נוטל את האוכל, ומניח את הפסולת.

ותמהה הגמרא:

פסולת מרובה על האוכל

-

מי איכא מאן דשרי

, האם יש מי שמתיר אפילו לטלטלו? והרי מכיון שהרוב הוא פסולת, נחשב הוא כולו לפסולת, והרי הוא מוקצה!

ומבארינן:

לא צריכא,

מה שאמרה הברייתא שאם הפסולת מרובה מן האוכל לדברי הכל נוטל את האוכל, מדובר באופן

דנפיש

הפסולת

בטרחא, וזוטר

והיא מיעוט

בשיע ורא.

וכל הברייתא מדברת באופן שהאוכל מרובה מהפסולת, אלא שהדין חלוק בין פסולת רגילה, שבה טורח הוצאת האוכל גדול מטורח הוצאת הפסולת, ולכן אמרו בית הלל שיוציא את הפסולת מתוך האוכל כדי לטרוח פחות ביום טוב, אך פסולת דקה, שיש טורח בהוצאתה יותר מאשר הוצאת האוכל, לדברי הכל נוטל את האוכל מתוך הפסולת.

וכוונת התנא באומרו "כשהפסולת מרובה לדברי הכל נוטל אוכל מתוך הפסולת" היא לומר, כי כאשר מרובה הטירחה בהוצאת הפסולת יש להוציא את האוכל, כדי למעט בטירחה .

שנינו במשנתנו:

רבן גמליאל אומר: אף מדיח ושולה

.

תניא, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היה

מנהגן של בית רבן גמליאל, שהיו מביאין דלי מלא עדשים

מעורבים בפסולת,

ומציפין עליו מים, ונמצא האוכל

שוקע

למטה, ו

ה

פסולת

צפה

למעלה

ונוטלים אותה ונשארים העדשים נקיים.

ומקשינן:

והתניא איפכא

, שהפסולת שוקעת והאוכל צף למעלה.

לא קשיא

:

הא

הברייתא השניה - עוסקת

ב

אופן שהפסולת היא

עפרא

ולכן נקטה שהפסולת שוקעת והאוכל צף למעלה, ואפשר? ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת.

ואילו

הא

הברייתא הראשונה - עוסקת

ב

פסולת של

גילי

קש, ובאופן זה הפסולת צפה והאוכל שוקע תחתיה, וצריך ליטול את הפסולת ולהניח את האוכל.

מתניתין:

בית שמאי אומרים: אין משלחין

דורון איש לרעהו

ביום טוב אלא מנות

המוכנות והראויות לאכילה היום, ואינן עומדות לאכילה מחר, כדי שתהיה טירחתו אך ורק לצורך יום טוב .

ובית הלל אומרים: משלחין בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין,

שהרי יכול חבירו לאוכלם היום .

וכן,

משלחין יינות שמנים, וסלתות, וקטניות,

שראויים גם הם לעשות מהם דבר מאכל ליום הזה.

אבל לא

משלחים

תבואה

היות ואסור לטוחנה היום, למרות שהטחינה היא לצורך אוכל נפש - משום שיכול לטחון מאתמול, ולא יפוג טעם הקמח.

ורבי שמעון מתיר

לשלח דורון

בתבואה

, היות ויכול לכתשה במכתשת קטנה ולבשל ממנה תבשיל בקדירה .

גמרא:

תני רב יחיאל

: שילוח דורון ביום טוב הוא בתנאי,

ובלבד, שלא יעשנו בשורה

. שלא ישלחנו בפירסום, ברוב עם, ההולכים זה אחר זה בשורה. לפי שנראה הדבר כאילו הם מוליכים למכור בשוק .

תנא: אין שורה פחותה משלשה בני אדם

.

בעי רב אשי: תלתא גברי ותלתא מיני

-

מאי?

האם הם נחשבים לצורך האיסור בפירסום כ"שורה", כקבוצה אחת של שלשה אנשים, או כשלושה אנשים נפרדים.

ומסקינן:

תיקו.

שנינו במשנה:

רבי שמעון מתיר בתבואה.

תניא: רבי שמעון מתיר בתבואה

.

כגון

:

חטין

כיון שיכול

לעשות מהן

מאכל הנקרא

"לודיות

" שאינו טעון טחינה כי הוא עשוי מחיטים שלימות מבושלות.

שעורים

כיון שיכול

ליתן

מהן

לפני בהמתו

לאכול. [ותנא קמא שאסר לשלוח תבואה, סבר שרוב השעורין עומדות לטחינה לצורך אדם].

עדשים

כיון שיכול

לעשות מהן

מאכל עדשים שלמים, הנקרא

"רסיסין

" .

מתניתין:

משלחין

דורון איש לרעהו ביום טוב

כלים,

בגדים,

בין תפורין בין שאינן תפורין, ואף על פי שיש בהן כלאים, ו

בלבד ש

הן לצורך המועד

. ובגמרא יתבאר מהו צורך המועד בכל הבגדים האלו.

אבל לא

משלחים

סנדל

עץ ומצופה עור

המסומר

בתחתיתו במסמרים, לפי שאסרו חכמים לנעול אותו ביום טוב.

ולא

משלחים

מנעל שאינו תפור

, שאינו ראוי לנעול אותו ביום טוב.

רבי יהודה אומר: אף לא מנעל לבן,

שאינו צבוע בצבע שחור,

מפני שצריך אומן

להשחירו, ואין דרך לנעלו כשהוא לבן.

זה הכלל: כל

דבר

שנאותין

שמשתמשים

בו

ביום טוב משלחין אותו.

גמרא:

והוינן בה:

בשלמא

בגדים

תפורין

משלחים אותן - כי

חזו

ראויים הם

למלבוש,

ונחשבים כ"צורך המועד".

בגדים

שאין תפורין נמי

שפיר משלחים - כי

חזו לכסויי

.

אלא

בגדים שיש

כלאים למאי חזו

? ומה "צורך המועד" יש בהם?

וכי תימא: חזו למימך

לכופלם

תותיה

תחתיו, ולישב עליהם.

אין זה נכון. כי:

והתניא

: נאמר באיסור לבישת כלאיים [ויקרא יט יט] "ובגד כלאים שעטנז

לא יעלה עליך

" -

אבל אתה יכול להציעו תחתיך,

שלא נאסרה השכיבה או הישיבה על בגד כלאיים מן התורה.

אבל, אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תכרך לו נימא

חוט מבגד הכלאיים

על בשרו

, ונמצא נהנה מלבישת כלאיים .

וכי תימא

שראוי לשבת עליו בכגון

דמפסיק

מידי

דבר

ביני ביני,

בינו לבין בגד הכלאיים, ואז אין חשש שתכרך לו נימא מהכלאיים.

גם תירוץ זה אינו נכון. כי:

והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי יוסי בן שאול

:

אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים: אפילו עשר מצעות

של בד היתר מונחות

זו על גבי זו וכלאים תחתיהן

גזרו חכמים שיהיה

אסור לישן עליהם.

(משום שנאמר לא

יעלה עליך)

. ומוכח שאסור לשבת על שעטנז אפילו בהפסק בגד של היתר.

אלא

יש לומר שמשנתנו מדברת

ב

משלוח

וילון

שיש בו כלאיים, שלא לובשים אותו, אלא פורסים אותו על הפתח, ולכאורה לא שייך בו איסור כלאיים.

אך גם תירוץ זה אינו נכון, שהרי אסור לפרוס וילון כלאיים מהחשש שמא יתעטף בו. כי:

והאמר עולא: מפני מה אמרו וילון

נחשב כ"כלי" והוא נהיה

טמא

בטומאת כלים [ואינו נחשב כחלק מהבית, שאינו מקבל טומאה] -

מפני שהשמש

נוהג להתעטף בתחתית הוילון, ו

מתחמם כנגדו

, ונחשב כ"בגד". וכיון שראוי להתחמם בו, אסור גם לעשותו שעטנז . ושבה הקושיא למה מותר לשלוח בגד שעטנז ביום טוב, והרי אינו ראוי לשום שימוש.